אתמול היתה מסיבת יומולדת לג'ו-ג'ו, בן השש של חברתי ג'יל. ג'ו-ג'ו ואחותו מימי הם חברים היהודים היחידים בני גילה של יהלי, והיא אוהבת אותם אהבת-נפש. היא מדברת עליהם ואליהם בערך שמונים פעם ביום, היא עסוקה במחשבות עליהם ובתכנונים מפורטים של פעילויות שיפעלו יחדיו, היא מכינה להם מתנות וכרטיסי ברכה, היא מכנה בובות בשמם.
היא מאד אוהבת אותם.
השבוע התחדדה אצלי התחושה שקיננה אצלי כבר זמן-מה: יהלי לא יוצרת חברויות בקלות. כולם אומרים שהיא עוד צעירה וזה טבעי, אבל היא קצת מזכירה לי אותי. ואת הקשיים שלי.
מימי היא החברה הכי טובה שלה. יש לה עוד חברה טובה-טובה, שהיא השכנה ממול, שקטנה ממנה בשישה שבועות, ושהיא מכירה מיום היוולדה - ליטרלי. יש לה עוד חברה, שהיא בעצם האחיינית שלה - הבת של הגדולה, והיתה לה חברות קצרה מאד עם ילדה בגן החדש, שהתעקשה על חברות בינהן, אבל מאז שהילדה פנתה לה לעיסוקיה ולילדים חדשים- יהלי משחקת בגן החדש לבד.
לא יוצרת חברויות חדשות.
הגננת, שהתייעצתי איתה, אמרה לי - היא ילדה מאושרת. היא משחקת לבד, ונראה שטוב לה. היא עסוקה בפרוייקטים שלה, וילדים אחרים פשוט לא משתלבים בזה.
אבל דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. אף אחד לא מכיר את הילדה שלי יותר טוב ממני, ואף אחד לא מזהה את ציוני הדרך שעברתי אני בעצמי.
לפני כמה שבועות, עברתי תקופה קשה מאד עם ג'יל. לא היינו חברות הרבה זמן, וכבר מההתחלה כאילו קיצרנו הליכים. החלטנו שנהיה חברות טובות - שתי אמהות יהודיות יחידות ברדיוס של חמישים קילומטר - והסתפקנו בזה. אבל אני לא יכולה להגיד שהכרנו מאד לעומק. ברמה השטחית - ג'יל היתה סופר-נחמדה, השקיעה בילדות שלי זמן וכסף מעל ומעבר למה שציפיתי: קנתה להן מתנות יקרות, הכינה להן פעילויות, יזמה מפגשים איתנו, הודיעה לי אם מימי חלתה ולא יכלה להגיע לגן שבו היא פוגשת את יהלי.אני ניסיתי לעמוד בקצב הנחמדות הזו, אבל אני לא כזו. אני לא משקיעה במתנות לילדים. ובכל זאת ניסיתי.
ואז, דברים מצד ג'יל התקררו. היה ברור שהיא הורידה הילוך. בקושי נפגשנו, ואילו נתקלנו זו בזו בגן, היא היתה מזדרזת לצאת משם. עדיין הוזמננו לאירועים והיא עדיין באה אלי, אבל היא הפסיקה להודיע לי על היעדרויות של מימי מהגן.
חלק מזה קשור לחיים שלה - הם מאד התמלאו.
אבל חלק מזה, חשדתי, קשור בי.
נכנסתי לסרטים מטורפים, בחנתי ושקלתי את כל מה שיכול להיות מרתיע בי, עבדתי על זה חזק, ובסוף הנחתי לג'יל. שלחתי רצון טוב בצורת מתנות לילדים, אבל הפסקתי להתקשר, הפסקתי להזמין, השקעתי אנרגיות בדברים אחרים.
אחרי קצת זמן, זה עבד. ג'יל חזרה להיות בקשר. אמנם רופף יותר, אבל עדיין מושקע מאד.
למשל, אחרי שחשבתי שהיא שכחה ולא באמת רוצה, היא להפתעתי בחרה תאריך לחופשה משותפת שתיכננו מזמן, ואפילו בחרה מקומות וסקרה מחירים.
אנחנו נוסעים בעוד שבועיים.
במסיבה של ג'ו, היו הרבה מאד ילדים. חלק מהם היו חברים של ג'ו, וחלק - נספחים. ילדים של חברי ההורים, או אחים של חברי חתן השמחה. ובין השאר, היו שם גם בנות אחרות. חברות אחרות של מימי.
וחלקן היו בנות קצת יותר גדולות.
יותר מעניינות.
יהלי עדיין קיבלה מקום של כבוד. הן שיחקו יחד, התחבקו יחד, מימי ישבה לידה לאכול את עוגת היומולדת.
אבל מימי גם נעלמה מדי פעם ויהלי לא מצאה אותה. או שהיא מצאה אותה, ומימי לא רצתה לשחק במה שיהלי דרשה לשחק.
כי זה המכשול העיקרי לחברויות של יהלי: היא רוצה לעשות משהו, ואם הילדה השניה לא רוצה, יהלי נוטשת את הילדה לטובת המשחק.
ואחרי כמה שעות, הגיעו מים עד נפשה של יהלי. היה לה חום קל. היא היתה מלאה סוכר. עייפה, וצמאה. היה לה חם. היא היתה מאוכזבת והרגישה נטושה. מימי שיחקה עם בנות אחרות ואמרה לה שהיא לא החברה הכי טובה שלה יותר. ואז גם יהלי קיבלה שיפשוף ברגל מהמגלשה.
יהלי פרצה בבכי קורע-לב ועור-תוף.
אחרי שנרגעו הרוחות, פלסטר של בארבי פייס לה את הרגל וחיבוק של מימי פייס את כל השאר, לקחנו את שקית היומולדת הביתה והשכבנו את הבנות לנוח. הערנו את יהלי אחרי כשעה, כדי שתצליח גם להירדם בלילה, אבל היא היתה עדיין עייפה. היא היתה נרגנת, וכל דבר קטן גרר ויכוח, ריב, ודמעות.
אז התיישבתי על רצפת המטבח בישיבה מזרחית, ומשכתי אותה אלי. הושבתי אותה עלי, חיבקתי אותה ואמרתי לה - זה לא מפריע לך שנעמה לקחה את הקערה שלך. את מאוכזבת מהמסיבה? את מאוכזבת ממימי?
יהלי ענתה מיד בבכי, וזה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה הם ישירים בגיל הזה. "כן, מימי אמרה שהיא לא חברה שלי יותר!" היא בכתה.
"אבל מימי כן חברה שלך," אמרתי לה, "היא כן שיחקה איתך. היא כן חיבקה אותך".
"היא לא, היא אמרה לי!" יהלי המשיכה לבכות.
"אוי, יהלי שלי", ליטפתי לה את השיער ונישקתי אותה. נעמה, שעד אז דידתה סביבנו בעניין, התחילה להתעצבן. נעמה לא אוהבת שמגלים חיבה אל יהלי. היא התכוננה לזנק ולמשוך לה בשיער, כרגיל.
"נעמה", אמרתי לה ואחזתי בזרועה, "יהלי קצת עצובה עכשיו. היא חושבת שמימי לא חברה שלה, כי מימי שיחקה עם בנות אחרות. יהלי בסדר, נעמה, היא רק קצת עצובה. יהלי שכחה, נעמה, שגם היא משחקת לפעמים עם בנות אחרות. יהלי שכחה שהיא משחקת עם לוסי השכנה, שהיא משחקת עם האחיינית שלה, ועם ליילה מהגן. יהלי שכחה שגם לה יש חברות אחרות, ושעדיין, גם היא אוהבת את מימי".
יהלי קצת נרגעה והקשיבה לדיווח לנעמה, אבל עדיין היא היתה עצובה.
"את יודעת יהלי", אמרתי לה, "לפעמים, אם רוצים להיות חברות, אז צריך לעשות מה שהחברה רוצה, ולא רק מה שאת רוצה". אבל הצעה הזו, שגם אני מתקשה ליישם, לא ניחמה את יהלי.
"מתוקה שלי", חיבקתי אותה, "את יודעת כשאני הייתי קטנה כמוך גם אני כעסתי על חברות, כי חשבתי שהן לא רוצות להיות חברות שלי יותר, אבל הן כן רצו. הן רק קצו לשחק עם עוד בנות, ולא רק איתי".
הדמעות של יהלי התחילו להתוות אצלי בגרון, כשהעדות הזו זרקה אותי לעלבון הצורב של כיתה ג', כשאורלי ביטלה פגישת-משחק שקבענו ביחד (אז ילדים עוד קבעו פגישות בעצמם...) כדי לשחק עם מירב, פשוט כי פגישות עם מירב התבטלו בעבר.
וכמה נעלבתי ובכיתי כשחזרתי הביתה, וכתבתי לי בכל המחברות "לא לדבר עם אורלי" - כאילו שהייתי צריכה תזכורת.
הבכי של יהלי בזרועותי הלך והכאיב. רציתי לשיר לה שיר שיעודד אותה.
פסלתי את "הילדה הכי יפה בגן", כי לא רציתי שתלמד לברוח לגאוותנות כשהיא עצובה. פסלתי את "כשאת בוכה את לא יפה" כי לא היה בו שום דבר מעודד, ואז עלה לי השיר הזה לילדה שרק רוצים לתת לה חיים טובים יותר - כשידינו קצרה.
שרתי מהזכרון, ולא זכרתי את כל המילים. יהלי עדיין בכתה.
את הבית השני שכחתי לגמרי, אז חזרתי על הראשון. ואז היא עברה לבכי שקט יותר, והקשיבה למילים. בפזמון השני, היא כבר היתה רגועה.
ואז היא קמה ונתנה לי חיבוק.
ובהמשך הערב היתה עליזה וצוהלת, ולא אמרה מאז אף מילה על מימי, מטוב ועד רע.
כנראה שמספיק לדעת שאמא רוצה לתת לך עולם חדש וטוב, גם אם היא לא יכולה.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
