זה היה שבוע במסלול המהיר. לא היה לי כזה כבר הרבה זמן.
הפוסט על ההתעללות בבית הספר יידחה עוד קצת, גם בגלל עומס השבוע שעבר וגם בגלל שקרס הטלפון עם הרשימות שרשמתי במהלך המצגת, והן אבדו. חוסר הרצון שלי לצלול לזכרונות ההם מן הסתם מזין גם הוא את הדחיה.
ובכל זאת.
ביום שני אירחנו את הגדולה לארוחת ערב עם הבת שלה. כרגע הגדולה ובן זוגה פרודים, והיא כרגע חוזרת ומצהירה שאין מצב שהם חוזרים ושהיא מיצתה את כל זה. היא עברה לגור בנפרד ממנו לפני כמה חודשים, ולאחרונה התחלנו להזמין אותה אלינו לארוחת ערב פעם בשבוע. להל על הבדידות שהיא מתלוננת עליה, ואולי גם לקדם קצת את ההורות שלה, את הבת שלה, את אורח החיים שלה.
אני לא רוצה להישמע שיפוטית. היא ילדה בגיל צעיר יחסית (22 או 23), היא חסרת נסיון וחסרת השכלה. בחורה שגדלה בעיר קטנה ונידחת יחסית, בתרבות שמזלזלת בהשכלה ובידע, עם אמא שמעודדת פנטזיות ומתחמקת מהמציאות. אז יש לה בת, אין לה עבודה, וההשכלה שלה מוגבלת ומגבילה את אפשרויות התעסוקה שלה, שהן גם ככה מצומצמות במחוזותינו (אחוז האבטלה כאן הגבוה ביותר באוסטרליה).
ובכל זאת היא מצליחה לנהל את משק הבית שלה בתבונה (אנחנו התבקשנו לסייע כלכלית פעם או פעמיים. אמא שלה יותר), ולהתמודד עם ילדה שההתנהגות שלה נעה על הספקטרום שבין לא-נעים לבלתי-נסבל. הילדות שלי הן מלאכיות לעומתה, ואני מאבדת אליהן סבלנות בתדירות הרבה יותר גבוהה. אז כבוד.
אני חושבת שהיא מתחילה לקלוט שיש הבדל משמעותי בין החיים של הבנות שלנו ובין אלו של הבת שלה. אני אשמח כשהיא תקלוט שיש בידה את הכוח ויכולת לשנות את זה.
אבל עד שזה יקרה אני מתרכזת בלעודד את מה שנראה לי בריא, ולהדגים את מה שנראה לי שכדאי לה לעשות אחרת.
ומזכירה לעצמי שלקח לי שנים לשנות את הלך הרוח שלי כלפי יהלי, אפילו שהמטפלת שלה ברברה הדגימה לי פעמיים בשבוע שזה יכול להיות אחרת.
ביום שלישי נפגשתי עם כמה חברות וחברים. אחד מהם כרגע מעורב בתביעה לא קלה על פיטורים לא הוגנים מהמעסיק הכי גדול במחוזותינו.אני רואה את המרירות ואת הכעס שלו, ומבינה שהם דלק מצויין למלחמה שלו בהם,
ובמקביל אני רואה איזה טובה אדירה הם עשו לו שהעיפו אותו משם: מעבודה מסוכנת, משעממת, לא-נוחה, שהוא לא היה עוזב לעולם בגלל המשכורת, למרות שהנפש שלו קראה והשתוקקה למשהו אחר.
ביום רביעי חגגנו את ראש השנה עם חברותי ג'יל ונגה ומשפחותיהן. אירחתי את כולם בעצמי מפני שמייקל לימד עד מאוחר.אני לא זוכרת אם כבר כתבתי כאן על התקופה הקשה שעברתי עם ג'יל. היא התחילה את החברות שלנו בדילוג מעל כמה שלבי בניית הקשר, והתנהגה מההתחלה כאילו אנחנו חברות ותיקות, ואז, במכה ובלי שראיתי את זה בא, לקחה כמה צעדים אחורה.
נפגעתי מאד והכנסתי את עצמי לסרטים לגבי הגורמים להתנהגות הזו. הצעתי לעצמי כל מני סיבות ודנתי בזה עם כל מני אנשים, ולבסוף פשוט הנחתי לזה ולה. היא מדי פעם יזמה שוב מפגשים והתנהגה כאילו כלום לא קרה (כולל חופשה משותפת לשתי המשפחות שלנו), ומדי פעם נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
ואז ממש לפני ראש השנה נגה אמרה לי משהו שהפיל לי את האסימון סופית: שיש בג'יל משהו תחרותי, וכדי להיות חברה שלה תמיד צריך להיות במקום שני.
יהיה נוח מאד להשאיר את זה ככה ולהגיד שלא מתאים לי להיות בחברות כזו, אבל:
ג'יל היא האמא של החברה הכי טובה של יהלי, והיא האמא היהודיה היחידה לילדים בגיל של יהלי ברדיוס של 60 קמ'. אז היא בחיים שלי ולנתק אותה יהיה פשוט לא הגיוני.
ואז הודיתי בזה שגם לי יש קטע תחרותי, שהוא מעבר לגבול הבריא והרצוי, וכדאי לעבוד עליו.
ומצד שני, לא עד כדי כך שאעמיד פנים שאני במקום שני רק כדי לשאת חן.
אז הייתי כנה. החמאתי לה על מה שהיה ראוי להחמיא והודיתי על מה שראוי להודות (וגם קצת שיקרתי, אבל לא המון, בחלק מהמחמאות, כי אני יודעת כמה המבשלת צריכה לשמוע שהצליח לה... כמוני), ומה שהיה מקור לתחרות - חלקתי את הסודות שיאפשרו לה "להגיע לרמה שלי".
אז עבר בנעימות.
גם יהלי עברה תהליך קצרצר. היא ומימי רבו על תור מי לגלוש במגלשה. שתיהן כעסו וצעקו. ג'יל קראה למימי אליה ואמרה לה לוותר.
אני קראתי ליהלי אלי ושאלתי אותה בעברית - נכון שכיף שיש לנו אורחים? אם אנחנו רוצים שיבואו אורחים, אז חשוב שיהיה להם כיף, נכון? אז מה את צריכה לעשות כדי שיהיה למימי כיף? אולי לתת לה תור?
יהלי נעלבה וכעסה וברחה לחדר העבודה בבכי של כעס ותסכול. התעלמתי.
היא חזרה משם, וחיבקתי אותה. במטה קסם הפכה להיות מארחת למופת. מאותו רגע עד סוף הערב, היא התנהגה כמו ילדה שיש לה שפע, ולא אכפת לה לתת לאחרים. הייתי כל כך גאה בה, אפילו שאין לי מושג מה בדיוק היה התהליך שהיא עברה.
(וזה גם לא חזר על עצמו עם האחיינית שלה כמה ימים מאוחר יותר...)
ביום חמישי בערב בישלתי ליום שבת.
ביום שישי היה לי יום עמוס מהרגיל. בדרך כלל אני מורידה את יהלי בגן המגניב שלה, הולכת לקבוצת האמהות, חוזרת הביתה ומשכיבה את נעמה לישון, ואז אוספת את יהלי מהגן. השבוע היו לזה קצת וריאציות: אחרי קבוצת האמהות הלכתי לשוק המקומי וקניתי ירקות לשבוע.חזרתי הביתה והשכבתי את נעמה לישון, וכשחמתי באה לשמור עליה, נסעתי לגן של יהלי עם תפוחים חתוכים ודבש. סיפרתי להם על ראש השנה וכל אחד הביע משאלה לשנה החדשה. כולם טעמו תפוח בדבש וצפו ב שבחרתי.
אחר כך נסעתי עם שתי הבנות לרופאה לבדוק איזו פריחה מסתורית שתקפה את שתיהן. הרופאה פסקה שזה זיהום פטרייתי אצל נעמה ואלרגיה אצל יהלי, ורשמה לנו קרמים.
משם חזרנו הביתה להתקלח ולהתחפש לקראת מסיבת ה-21 של הבת הקטנה של מייקל. זה עמד להיות ערב בלתי-נעים על גבול הבלתי-נסבל, ואכן תחילתו עמדה בציפיות.
מחד, היינו אנחנו: המשפחה של מייקל. מייקל ואני ואמו הנהדרת (שהתחפשה באומץ רב). אח של מייקל סירב להגיע בהפגנתיות ברגע האחרון מסיבות שנעלמו ממני. הבת הגדולה ועוד כמה חברות היו בצוות המארגן. האחיינית של מייקל, שעדיין לא ממש השלימה איתי מאז ה
אישפוז שלה, הגיעה עם החבר, וכולנו ישבנו לשולחן אחד עם חברת בית ספר התיכון של הקטנה.
מאידך, היה החבר של הקטנה, שלאחרונה גילינו שיש לו נטיות טראנס-סקסואליות (והאמת שאף אחד מאיתנו לא היה מופתע), ועימו קבוצת חברים אנטי-סוציאלית כמותו.
בשולחן לצידם ישבה המשפחה של החבר, שמעולם לא סבלה את הקטנה או אותנו. המשפחה שלו היא משפחה קתולית שיפוטית, ואנחנו נחשבים קבוצה של זבל אנושי. (למרבה האירוניה, החבר של הקטנה, שהוא בנם הבכור, נולד כשאמו היתה בת 18, כתוצאה מסקס טרום-נישואים.)
ולבסוף, בשולחן בקצה האולם, ישבה אמא של הקטנה, אשתו לשעבר של מייקל, עם חבר חדש מאד, ועשתה כמיטב יכולתה להסתכל עלינו כשחשבה שאף אחד לא שם לב.
בשעה הראשונה אנשים טיפטפו אל האולם, והאווירה היתה מבעסת משהו. אז התחילו משחקי החברה, שדווקא היו יצירתיים ונחמדים. ואז היתה מצגת שמייקל הכין לקטנה (שהיתה אוהבת מאד, אם כי עם הטיה ברורה לתמונות מהתקופה המשותפת שלנו, בעיקר מפאת זמינות), ולבסוף ריקודים.
האורחים נחלקו לשלושה חלקים: אלו שיעשו הכל כדי שיהיה שמח (אנחנו כמובן), אלו שלא יודעים איך לשמוח או לשמח (אמא של הקטנה, למרבה הצער), ואלו שיעשו כל שביכולתם לקלקל לקטנה את השמחה (משפחת החבר).
אחרי שהתגברתי על הרצון הראשוני לברוח משם כמה שיותר רחוק, הלכתי לרקוד עם האחיינית של מייקל. "שנגרור אנשים לרקוד איתנו?" היא שאלה. "אין טעם", עניתי לה. "עדיף שנעורר בהם רצון להצטרף אלינו בזה שנעשה חיים". וכך עשינו.
כמה חברים אנטי-סוציאליים הצטרפו אלינו ודווקא הפתיעו ברקדנות מרשימה, ואפילו אמא של מייקל (72!!!) עשתה כמה צעדים על הרחבה.
אז בסוף כל כך נהנינו שבעלי המקום נאלצו להזכיר לנו בנימוס שאנחנו מחוייבים לצאת משם בעשר וחצי.
כן, קראתם נכון. אוסטרליה.
ואז הגיע יום שבת. במקור רציתי לחגוג את ראש השנה ביום שבת, ביום. מה זה משנה מתי החג אמיתי? אנחנו בחו"ל! יום רביעי קרה גם כי ג'יל טסה לארה"ב ביום שישי וגם כי נגה תמיד רוצה לחגוג ביום האמיתי. אבל עדיין רציתי חגיגה לטובת הילדים. ולכן הזמנתי משפחה ישראלית שגרה בסידני (שנפלה עלי משמיים - שני ילדים בדיוק בגילאים של הילדות שלי. דבש!) ועוד משפחה חצי ישראלית (האבא חצי ישראלי, האמא אמריקאית) שהביעה עניין למרות המרחק.
זה נראה כמו רעיון טוב בשעתו, אבל בשבת בצהריים (אחרי שהלכנו להצביע, אגב. אני לא רוצה לדבר על זה), כשהייתי גמורה מהערב שלפני וכל השבוע שחלף, הייתי אחוזת בעתה מהמחשבה שהבית שלי יתמלא בילדים שאני בכלל לא מכירה ושחלקם גדולים יותר מיהלי ואין לי מושג איך להתמודד איתם.
אוזי הורה לי ללכת לישון צהריים והכין כמה שיכל עד שנעמה התעוררה.
כשכולם הגיעו, להפתעתי, כל הילדים הסתדרו מצויין והגדולים דווקא לקחו על עצמם להפעיל את הקטנים.
וכמובן שכשאירגנתי את כל זה שכחתי שבערב גם היתה לנו
הצגה: אחת הטובות שראיתי בחיי.
הנה נגמר השבוע. אז מה היו הנצחונות של השבוע? אני חושבת שהנצחון הכי גדול הוא ההוכחה שאני לא לבד פה. אני הרבה פעמים מרגישה כאן בודדה, אבל עכשיו אני יודעת שאני יכולה לבחור שלא להיות בודדה, ושאולי כדאי להוריד הילוך עם הבחירה הזו, כי שינה זה לא לוקסוס.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
