שבוע 1 לפני שלושה סופי שבוע היה לי סופשבוע ארוך ועמוס. הוא התחיל ביום חמישי, כשלקחתי את יהלי להצגת ילדים. יכולתי לקחת אותה לחצי-שעת ההצגה ולהחזיר אותה לברברה, אבל במקום זה לקחתי חצי יום חופש. ליהלי ולי היה נחמד לבלות יחד אחר צהריים, רק שתינו לבד.
ההצגה היתה בעצם המחזה של ארבע-העונות של ויואלדי, עם שחקן יחיד ורביעיית מיתרים. יהלי נהנתה, ולהפתעתי היה קהל קטנטן של פחות מעשרים משפחות.
אחר כך עשינו כמה סידורים ביחד, ואפילו נכנסנו למשרד של אוזי באוניברסיטה והבהלנו אותו (זה מן תחביב כזה שלי, להתגנב אליו למשרד ולהבהיל אותו. לפעמים הוא מבהיל אותי בחזרה).
אחרי זה היה סוף שבוע ארוך, עם יום חופש ביום שני. אז בעצם השגחתי על הילדים מיום חמישי ועד יום שני, בעצמי.
לא תמיד היה קל ולא תמיד היה כיף.
ביום שישי נפגשתי עם קבוצת האמהות, ושם נלחמתי בשד האנושי של תיעוב האחר.
בקבוצת האמהות שלנו, המונה כ-8 נשים, מטבע הדברים יש מי שמסתדרות יותר ומי שמסתדרות פחות. אני קצת בחוץ וקצת בצד, כרגיל, אבל פחות מבדרך כלל. אחת הבנות שאני יותר קרובה אליה היא מאד מוחצנת, ומאד דעתנית. היא מאד מזכירה לי אותי בצעירותי (יש ביננו כ-9 שנות הפרש), רק נעימה יותר.
ויש אמא אחת ששתינו מסתדרות איתה הכי פחות. היא אוסטרלית לבנה, והיא עושה עלי רושם של "צפונית" כזו, מהסוג שמאמין שיקר זה טוב, ומהסוג של כל מי שלא כמוה הוא נחות יותר. מובן שאלו רק ההשלכות שלי. יש בה משהו צבוע ומזוייף, וזה דוחה אותי וגם את ליה, האמא השניה.
לליה יש נטיה לרכל ברשעות מאחרויה הגב, שזה נוהג מקובל מאד פה בגולה. אני לרוב לא משתפת עם זה פעולה ונותנת לזה לגווע, כי אני יודעת שזה לא יוביל לשום מקום טוב.
במפגש של יום השישי הזה רק ליה ואני היינו, ועוד אמא אחת שאנחנו מיודדות איתה. הפעם גם ליה וגם האמא השלישית, קרי, שפכו את מררתן על האמא הצפונית. ולמרות שנאי מבינה בדיוק על מה הן מדברות, מה לא מוצא חן בעינהן, וממה הן נרתעות, ניסיתי למצוא דרך למתן, לפשר, לפייס.
אני לא יכולה לומר שהצלחתי, אבל המציאות התערבה לטובתי. האמהות האחרות פרסמו הודעות מרגיעות בפייסבוק, אז נכון לעכשיו יש פחות טרוניות. אבל בשבוע האחרון ליה שוב דיברה איתי בנושא, ואני יודעת שהדרך עוד ארוכה.
הרי אנחנו מתעבים אותה בדיוק בגלל שהיא עושה לנו את מה שאנחנו עושות לה - אנחנו שופטות אותה על שהיא לא כמונו, ואנחנו מרחיקות אותה מפני שזה פחות נעים לנו איתה. היא באה ללמד אותי משהו, אין לי ספק בזה. אבל מה? זו השאלה.
ביום שבת בבוקר הלכנו לפליי-דייט עם משפחה של ילד מהגן של יהלי. אני מכירה את ההורים די מההתחלה, מאז שיהלי היתה בת כמה חודשים, אבל אף פעם לא היינו קרובים. יהלי והבן שלהם חברים די טובים בגן, ולאחרונה יצא לי להתקל בהורים יותר ויותר, ואנחנו בכל זאת מאותם חוגים חברתיים, אז יזמתי לנו מפגש. נפגשו בגן הבוטאני (שוב).
יהלי היתה מלאך כרגיל, בעוד שהבן שלהם, שהוא לרוב ילד נעים הליכות, הפגין התנהגויות של בנים. לשבחה של האמא שלו ייאמר שהיא הציבה לו גבולות נחושים, אפילו שהיו מלווים במלל מרובה (האמא מרצה לספרות אנגלית, ככה שזה לא מפליא).
מדהים אותי שפעם האמא נראתה לי מאיימת, שיפוטית, אפילו יהירה כלפי, והפעם ראיתי בה מישהי שמאד זקוקה לעידוד ולתמיכה. לא שחסר לה במה להתגאות - היא אישה מצליחה מאד בתחומה, נאה מאד, נשואה באושר לגבר נעים, יש לה בן מתוק ושובה-לב - אנשים מצליחים להיות מאושרים עם הרבה פחות.
ובעוד אנחנו בגן, אחת הגננות, שהיא גם צלמת חובבת, עברה במקרה עם סט המצלמות שלה, וכל הילדים רצו אליה באהבה. היא עזבה את כל המשפחה שלה וחיבקה את כולם. מדהים אותי שהיא באמת אוהבת את הילדים, ושזה לא רק עבודה.
ביום ראשון, את הבוקר בילינו ברכיבה על אופניים (נכון יותר הילדות רכבו ואנחנו הלכנו), ואז השטנו "סירות" מקליפות של עצים בפלגי המים שבאוניברסיטה. אחר הצהריים, כאילו סוף השבוע לא היה עמוס מספיק, נפגשנו בחוף-שפך-הים עם משפחה ישראלית. היינו מוקפים משפחות ערביות (ממש כמו בבית...), ואחד הילדים הערבים, כנראה ממוצא לבנוני, יצר קשר עם הבן של החברים. הם שיחקו כשעה בכדור בלי יותר מדי תקשורת. בנים.
ביום שני לא היו לי תוכניות, וגם מזג האוויר שינה פניו לרעה והיה קר ועגמומי.לקחתי את הבנות לפארק אחד, ששרץ משפחה ממוצא פולינזי כזה או אחר (כנראה מאורים). לא חסר על מה לשפוט את המשפחה הזו. היה ברור שהם בילו את הליה, ואולי גם יבלו את הלילה הקרוב, בפארק עצמו, עם שקי שינה ובלי אוהלים. היו להם קרוב ל-10 ילדים, בהפרשים זעומים של גיל. לא נראה שמי מהמבוגרים שהנוכחים שם לב אליהם, והם התרוצצו באין מפריע בגן המשחקים. התזונה שלהם היתה רחוקה ממה שאני מאשרת לילדות שלי אפילו במסיבות - חטיפים, משקאות תוססים וממותקים, לחם לבן. ואכן הדיאטה הזו נתנה סימנים ברורים בצורתם של הילדים - הם נראו כמו סט של בובות רוסיות ("בבושקות"), שכל אחד הוא גרסה קצת יותר גדולה (לאורך ולרוחב) של קודמו.
אבל מכל הילדים שפגשתי בגינות המשחקים כאן, הם היו הכי ידידותיים. הילדות הגדולות טיפלו בקטנים בלי אבחנה של שייכות משפחתית. הן טיפלו בנעמה, שילבו את יהלי במשחקים, הציעו להן מכל מה שהן אכלו ושתו, ניפנפו לנו לשלום כשהלכנו.
ואם לא השיפוטיות המוטבעת בי, הייתי נהנית מהם הרבה יותר.
שבוע 2זה היה שבוע עבודה קצר, שהתחיל מאוחר והסתיים מוקדם. הספקתי לעבוד יומיים וחצי, להתקדם בניתוח התוצאות, ולתרגל שעה אחת.
אחר כך הספקתי לארוז את הבגדים והחפצים שלי ושל הבנות. אירגנתי הכל בשקיות נפרדות לפי ימים בהתאם לתחזית מזג האוויר והפעילויות הצפויות, וארזתי גם בגדי חירות למקרה של שינוי במזג האוויר או התלכלכות קיצונית.
אני גאה לומר שחלק מהשקיות שרדו ונשארו מאורגנות! וגם שרוב מה שנארז אכן היה נחוץ בשלב כזה או אחר.
קמפינגלמרבה מזלנו יצאנו לקמפינג עם טאבולה ומשפחתה. נפגשנו בעדן, שהיא עיירה מנומנמת באמצע הדרך ביננו לבין מלבורן. יש בה היסטוריה של פעילות לוויתנים, והיום במקום לצוד אותם - צופים בהם.
בהשראת משפחת טאבולה יצאנו לשיט צפיה בלוויתנים, ומצד אחד התמזל מזלנו והיה יום רוחני וסוער, כך שהלוייתנים קיפצו מהמיים משל היו דולפינים עם הפרעות קשב וריכוז. מאידך, היה יום רוחני וסוער, והסירה היטלטלה במים כעלה נידף, עד שאפילו אני, שיכולה לקרוא בשלווה תוך כדי נסיעה, הובחלתי כל כך שלא רציתי לאכול עד הערב.
אבל יצאו לי אחלא של תמונות, אז מה לי כי אלין.
עדן והאתר עצמו היו מהממים לשהיה, אבל המים היו קפואים ואי אפשר היה לרחוץ בהם. אולי בשנה הבאה אצליח לשכנע את המעורבים להצפין עוד טיפה אל המים החמימים-מעט יותר.
לשמחתי, נעמה הפגינה ידידותיות שמחה כלפי כל חברינו לקמפינג.
חוץ מהלוויתנים גם פגשנו קנגורו, כלב ים, ואפילו וומבאט אחד שעשה את עצמו כאילו הוא לא שם.
קנברהעיר הבירה שלנו מציעה שפע של פעילויות לילדים ומבגרים כאחד, ואחת החביבות יותר על הורים היא
קווסטאקון, מוזיאון מדע לילדים. מיותר לציין שגם בתור מבוגרים יכולנו לבלות שם שבוע שלם בלי להשתעמם.
עוד זכינו להיפגש עם חברתי האירנית מארג'ן, שטלטלות החיים לא פסחו גם עליה.
ואז זכינו לנסוע הביתה במשך שעתיים וחצי, כשנעמה התעוררה נרגנת ועצבנית ובכתה קרוב לחצי שעה.
במהלך החצי שעה הזו, שבה היינו תקועים איתה באותו אוטו, ישבתי וחשבתי לי למה הבכי הזה שלה מלחיץ אותי.
והבנתי ש:
1. הבכי שלה הוא כתב אישום אישי אלי כאמא. אם היא בוכה, אני רואה בזה אמירה שעשיתי משהו לא בסדר.
2. לא עשיתי שום דבר שהוא לא בסדר.
3. לפעמים היא צריכה לבכות.
4. צימוקים עוזרים לה להפסיק לבכות.
חזרנו הביתה עייפים אך מותשים.
התחיל שבוע קצר גם כן, שבו יהלי התחילה ללכת לגן המגניב פעמיים בשבוע. היא התעוררה ראשונה, התלבשה, וחיכתה ליד הדלת כדי שייקחו אותה לשם כבר.
כבר ביום הראשון היא מצאה חברה חדשה - היא התחברה עם ילדה ששמה סאקויה.
סוף השבוע היה עמוס בביקורים.ביום שישי נפגשתי עם חברה יקרה מסידני שקשר ארוך-טווח שלה בדיוק הסתיים. הלב נשבר עליה ועל הקשר.
ביום שבת ביקרו אותנו החברים שלקחו את העץ הכרות שלנו, על כל טפם ועוד טפם של חבריהם. לי היה כיף, אבל יהלי הרגישה קצת מאויימת.
ביום ראשון באו לבקר אותנו ג'יל ומשפחתה שחזרו מהטיול שלהם בארה"ב. הם הביאו שלל מתנות ליהלי, וכמה דברים נחמדים לי, כולל הספר הקורע מצחוק "זן ג'ודאיזם".
ואחריהם לעת ערב קפץ לבקר עוד חבר שמערכת יחסים בת ה-32 שנה שלו הסתיימה לאחרונה.
טוב שביום שישי שמעתי מזוג חברים מבוגר מאד, שחזרו זה לזרועות זו. לפחות יש תקווה!
זה היה פוסט ציחצוח שיניים יותר מתמיד, ועימכם הסליחה.אני מקווה החל מהבוע הבא לחזור לשידורינו הרגילים.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
