יש שפע של מקום בחנייה, והשמש חיממה את האויר לכדי יציבות נעימה. צל העצים ישמור על המכונית מפני התחממות לדרכי בחזרה.בית החולים הזה נראה כמו קמפוס קטן. אולי אוניברסיטה, או אולי מוסד שיקומי כזה או אחר.
היאוש לא ניבט מן הקירות, ואפילו האחיות, למרות שהן כבר יודעות שהדרך הזו מובילה לכיוון אחד שאין ממנו חזרה, שומרות על הבעה עליזה, מכבדת.
אלוהים יודע איך.
הרי לא כולם כמוהו.
יש בהם כאלו שהם אלימים, זועמים על שיכונם בכפיה במחלקה עם אנשים זרים. נלחמים בצוות המופיע בפניהם כל יום, כאילו נתקלו בהם היום לראשונה.
אבל רק כאילו.
הבאתי לו היום קציצות דגים. הוא אהב את קציצות הדגים שלי כל כך, שלמד להכין אותן בעצמו כבר בשבוע השני של מגורינו המשותפים.
הבנות שלו, להפתעתי, שמחו לאכול מהם כבר אז. משום מה התקבע אצלי הרושם שהן יאכלו רק ג'אנק, אבל הקטנה הסבירה לי מיד ש"בשר זה בשר", ובשר הן יאכלו תמיד בשמחה - אפילו אם הוא בריא.
אני נכנסת לחדרו וכשעיניו נפגשות אני מחייכת אליו חיוך רחב. ליבי הולם משמחה, אותה שמחה שהרגשתי תמיד כשעינינו נפגשו. גם הוא מחייך, אבל חיוכו נשאר מהוסס, חיוך נימוסין לאישה זרה.
אני מברכת אותו לשלום, פונה אליו בשמו. הוא עונה לי בנימוס.
ליבי נופל קצת. קיוויתי שאולי היום יזכור.
את כאן בשבילי? הוא שואל בנימוס. אני מהנהנת ומתיישבת על כסא האורחים שמולו. את הרופאה? את חושבת שהיום אוכל ללכת הביתה?
אני חושבת מה לענות.
אין טעם לנסות ולהזכיר לו שאני אישתו, שיש לנו שתי בנות, שחיינו ביחד שנים.
המנגנונים המאפשרים לו לזכור לא יחזרו. אין טעם לכעוס, אין טעם להיעלב.
זו המציאות.
אין טעם להציג את עצמי כמישהי חדשה. הוא לא יזכור אותי. מחר הכל יתחיל שוב מחדש.
הגדולה היתה הראשונה שויתרה על ביקורים. אני לא יכולה לעשות את זה יותר, היא אמרה. הוא לא זוכר מי אני. הוא אומר שאני מזכירה לו מישהי, או גרוע מזה, שאני מזכירה לו את דודה סו. אני לא יכולה לעמוד בזה יותר - אבא שלי לא מכיר אותי יותר.
הקטנה החזיקה מעמד וניסתה כמה פעמים להעמיד פנים שהיא התראפיסטית שלו - כי זו הרי העבודה שלה. אבל אני חושבת שבסתר ליבה היא קיוותה שאחרי כמה זמן הוא ייזכר. היא נשברה כמה חודשים אחר כך והפסיקה לבוא.
אני ממשיכה לבוא. הלב שלי לא נותן לי להיפרד ממנו, כמו שלא נתן לי כבר אז כשנפגשנו.
הלב שלי צריך אותו בחיי, בין אם הוא זוכר אותי ובין אם לא.
אני לא הרופאה, אני אומרת לבסוף. אני מתנדבת. אני כאן כדי לבדר ולשוחח. יכול להיות כאן מאד משעמם.מאד משעמם! הוא מסכים איתי. ויש לי המון עבודה. יש לי מטלות להגיש, ומטלות לבדוק.
אני מבררת בזהירות, שלא להפחיד את הצלילות השגויה הזו - אילו מטלות אתה מגיש?
אני לומד ניהול באוניברסיטה, הוא אומר לי. אני גם עובד בתור מתרגל, עד שיסתיים התואר. אחר כך אני חוזר לנהל את החברה שלי.
אני מהנהנת.
ואני חושש שלא אספיק להגיש הכל בזמן, הוא אומר לי. יתנו לי הארכה בגלל השהות בבית חולים, אני בטוח, אבל זה עלול להיות יותר מדי ואצטרך לדחות את הקורס. ממש ביזבוז שנפצעתי ככה.
איך נפצעת? אני מבררת.
נפלתי מהאופנוע, הוא אומר. בגלל זה כואבת לי הברך.
ההסבר הגיוני. הסבירו לי כשהוא אושפז שהתרופות יכבידו על הפרקים. לפעמים הכאבים הפיזיים הם ברכה, אמרה לי המנהלת. הם נותנים להם סיבה שאפשר להבין - למה הם בבית חולים. את האמת - שהמוח שלהם כבר נסוג כמה שנים בזכרון - הם לא מסוגלים לקלוט ולא מסוגלים לעכל.
את תרצי להישאר כאן לארוחת צהריים? הוא קוטע את מחשבותי, ומחווה בידו אל עגלת האוכל העוברת במסדרון.
האמת היא שהבאתי לך ארוחה משלך, אני אומרת לו. במסגרת התפקיד.
זה מותר? הוא שואל, מהסס, אבל מקווה. זה מותר, כמובן, אני מרגיעה.
הוא אוכל את קציצות הדגים בחדווה. זה טעים מאד, הוא אומר. אני חייב ללמוד להכין את זה. אפילו אשתי תאהב.
אשתך? אני שואלת בחשש.
כן, הוא עונה מהר, ומחזיר את זרקור אלי, ואת נשואה?
כן, אני עונה, מחייכת. נזכרת איך היה אומר שהוא גאה בנישואינו. שמעולם לא היה גאה בנישואיו הקודמים.
ואני שמחה לראות שהוא נראה קצת מאוכזב.
העיניים שלי נעשות לחות.
אני נשואה לאיש נפלא, אני אומרת לו.
או, זה נהדר, הוא אומר לי בחביבות. כמה זמן אתם כבר נשואים?
עשרים וחמש שנה, אני עונה. ואתם?
או, כן, משהו כזה, הוא עונה, מחפש איך לשנות שוב נושא.
אבל זה נותן לי רעיון.
אתה יודע, אני ממתיקה לו סוד, אני אמנם מתנדבת, אבל יש לי מתת שאני לא מספרת עליה לכל אחד.
אני רואה עתידות של אנשים.
הוא נראה מאוכזב, וקצת לועג, אבל עדיין מחייך ומנומס.
אני רואה שאתה לא מאמין לי, אני אומרת לו.
לא, אני לא, הוא עונה בחיוך. אני מצטער.
זה בסדר - אני מנחמת אותו מניחה יד על זרועו. גם אני לא האמנתי אף פעם, עד שזה קרה לי.
אז מה את רואה בעתיד שלי? הוא שואל בהלצה.
אני רואה... אני עונה לו - אני רואה שאתה ואשתך נפרדים.
מה? הוא שואל, מבולבל.
אתם נפרדים, אני חוזרת. כשהבנות שלכם גדלות.
לא אמרתי שיש לי בנות, הוא נראה מודאג.
אני יודעת שלא אמרת, אני עונה לו. אני רואה את זה. יש לך שתי בנות. יש בינהן חמש שנים הפרש, והן רבות הרבה כרגע, אבל כשהן גדלות, הן הופכות להיות חברות טובות מאד.
ויש לכם סוסים, אני אומרת לו, ורואה שהבעת פניו מתחלפת מהלצה, לחוסר אמון, לדאגה. שלושה סוסים. קאם, טד, וג'אק.
יש לי שני סוסים, הוא עונה. קאם וטד.
אני רואה עוד אחד, ג'אק. הוא סוס מירוצים לשעבר.
פניו רציניות. זה סוס של חבר שלי, הוא אומר.
יום אחד הוא יהיה שלך, אני אומרת לו. ואתה תרכב עליו - אבל הוא יהיה רשע וחצוף ויפיל אותך כמה פעמים. פעם אחת אחרי שכבר תיפרד מאישתך.
ואני אישאר לבד? הוא שואל בחשש.
לא, בכלל לא , אני עונה לו. עיני מתלחלות שוב. אתה תפגוש מישהי אחרת. היא תהיה צעירה ממך בהרבה, אבל היא תאהב אותך מאד, ותהיו מאושרים מאד יחד.
איפה אפגוש אותה? הוא שואל בלחש.
בכנס אקדמי, אני מספרת לו את סיפור היכרותינו. בעיר רחוקה. אבל היא תעזוב הכל ותעבור לחיות איתך.
יהיו לכם שתי בנות.
הוא מבטל את דברי - זה לא ייתכן. עברתי ניתוח עיקור.
אני מתעקשת - אני לא טועה אף פעם. זה ניתוח שאפשר להפוך אותו, אני אומרת לו. אתה יודע שאפשר. יהיו לכם שתי בנות, והן יהיו יפהפיות, והן יאהבו אותך מאד. אישתך החדשה תהיה קשוחה איתן מאד - ואתה לא תצטרך שוב להיות השוטר הרע. אתם תהיו משפחה שמחה מאד, ופעילה מאד.
ואישתי הראשונה? אני אצטרך לשלם לה מזונות וכל זה, הוא שואל.
חלק קטן מהזמן, אני עונה. הבת הגדולה כבר תהיה גדולה, והקטנה תגור איתכם רוב הזמן.
הוא מתחיל לשאול בעניין - אבל חושש - ואיפה נגור?
תגורו בפרבר ליד האניברסיטה, ברחוב שקט מאד. מפני שזה יהיה קרוב למקום עבודתכם.
נעבוד באוניברסיטה? הוא שואל, שנינו?
כן, אני עונה, אתה תהיה מרצה, ותהיה חוקר מצליח מאד. הסטודנטים שלך יעריצו אותך, ויגידו שאתה המרצה הכי טוב שהיה להם אי פעם. ובתור חוקר - אתה תקבל מענקים גדולים לחקור נושאים חשובים בתחום הכבאות. וגם אישתך תהיה חוקרת. היא תעבוד בתחום דומה לשלך.
אני מתחילה לספר לו את חיינו מבלי שישאל. אתם תסעו הרבה ברחבי העולם. לאישתך החדשה יש משפחה בכל העולם ואתם תסעו לבקר את כולם. אתם תיסעו ותתנסו בכל מני חוויות. אתם תיסעו גם עם הבנות שלכם. הן יהיו ילדות טובות ונוחות.
ואיך הבנות הגדולות שלי יסתדרו איתן? הוא שואל בחשש.
זה יהיה קשה בהתחלה, אני עונה, אבל אחרי כמה שנים כולן יהיו חברות טובות. גם הבנות שלה וגם אישתך החדשה. תהיה בין כולן הרבה אהבה וכבוד וחיבה.
ומה עם אמא שלי? הוא שואל, איך אישתי החדשה תסתדר עם אמא שלי?
אני נזכרת כמה אמא שלו סבלה בנישואיו הראשונים.
אישתך החדשה תאהב מאד את אמא שלך, אני מרגיעה אותו. הן ייפגשו לעיתים תכופות מאד. הן יהיו כמעט כמו אמא ובת ממש.
נשמע שיהיו לי חיים מושלמים, הוא אומר, ונדמה לי שגם עיניו שלו לחות.
שום דבר לא מושלם, אני עונה לו ומרגישה דימעה על הלחי. תמיד יש קשיים ויש מריבות, אבל יש הרבה אהבה והרבה קירבה, וזה הופך את הכל לטוב יותר. אשתך החדשה תאהב אותך מאד, ותעריך מאד את כל מה שתעשה בשבילה.
היא תאהב אותך כל כך, שגם אם תחלה, גם אם תאבד את היכולת לזכור אותה, היא עדיין תרצה להיות איתך.
הוא מסתכל עלי באי-אמון.
למה שהיא תרגיש ככה? הוא שואל.
אני נזכרת שלקח לי כמה שנים לעורר בו את האמונה בטוב שבו.
מפני שהיא רואה את כל הטוב שבך, אני עונה לו. גם אם אתה לא תהיה מסוגל לראות אותו בעצמך. העיניים שלי מתחילות לדלוף ואני יודעת שלא אוכל לעצור את הבכי הזה.
הוא פותח את זרועותיו לחיבוק ואני בוכה על כתפו, בפעם הראשונה מזה שנים.
האם הוא סוף סוף נזכר? האם קיבלתי בחזרה את האיש שלי, את האב של בנותי, שחלק עימי שני עשורים וחצי? האם נוכל סוף סוף, גם אם נגזר עליו להישאר במוסד השיקומי הזה, לדבר שוב מלב אל לב כשניפגש, ולא נהיה עוד שני זרים?
אני מרימה את ראשי מכתפו ומסתכלת בעיניו, והוא מציע לי מגבון ניר ואומר - אני מקווה שבעלך לא יכעס שאת מחבקת גברים זרים בעבודת ההתנדבות שלך, כי אני אשמח לפגוש אותך כאן שוב.
גילגול של חלום רע, חרדות, ויום האם האוסטרלי, שהראה לי על כמה דברים יש לי להודות.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
