קואלה בחומוס

יש לנו שכנה אחת חולת נפש.  זה כמו לגור ליד הר געש של רגשות.

בניגוד למה שסרטים אמריקאיים אוהבים להציג בפנינו, מחלת נפש לרוב מלווה בסימני אזהרה, וכשהיא מתגלה, הסובבים אותה מושכים כתף ואומרים, טוב, באיזשהו מקום ידענו.

אישור למחלת הנפש של השכנה שלנו (דכאון, ככל הנראה) קיבלנו דרך ברברה, המטפלת של הבנות.  בעיר קטנה כמו שלנו (רבע מליון איש זה לא הרבה), כולם נעים במעגלים חברתיים הנושקים אלו לאלו.  החבר של השכנה שלנו הוא מכר ותיק של ברברה, וככל הנראה יש בינהם חיבור במישור הזה של מחלת הנפש: היא עם דכאון, הוא עם חרדות, ואנחנו פה ליד עם הנשורת של הסבל.

כשאוזי התחיל לבנות לנו את הפרגולה בחצר, הוא התעלם מכללי הבניה העירוניים.  הוא עבד ימים ארוכים, שעות רבות, כדי לסיים את הבניה כמה שיותר מהר.  למרות שהבניה היתה רועשת ומן הסתם הפריעה לשכנים, לא עלה על דעתנו לפנות אליהם ולהזהירם.  אוזי היה עסוק מאד בתכנון ובבניה, ואני הייתי עסוקה עם ילדה קטנה (אז היתה רק אחת).

הנחנו, באופן לא ממוקד, שאם למישהו תהיה בעיה, הוא יפנה אלינו.  אבל לא כך היה.

יום אחד השכנה שלנו אירחה אצלה מסיבה.  זה גם היה יום חג – היום שאחרי קריסמס.  היא השמיעה מוזיקה וכנראה קיוותה שנבין את הרמז.  לא הבנו.

אוזי עבד, אני השגחתי על יהלי.  הלבה ביעבעה וביעבעה, ולבסוף השכנה שלנו התקשרה והתלוננה למועצה.

כעבור כמה ימים הגיע אלינו פקח עיריה.  הוא הטיל עלינו קנס, פקד על הפסקת הבניה, ודרש שנגיש בקשה רשמית, עם מסמכים והכל, כדי שהבניה תאושר.

אוזי רתח.  נשארו לו כשבועיים עד לסיום העבודה, ועכשיו הכל נעצר.  אחרי שבועיים נסענו לניו זילנד, ואחר כך התחיל הסמסטר, ואז החורף – השלמת הבניה התעכבה, במקם בשבועיים, ביותר משנה.

בסופו של דבר, מעז יצא לנו מתוק.  בגלל הביקורת של העיריה, אוזי נאלץ לשנות כמה היבטים כדי לעמוד בתקני העיריה, מה שעשה את המבנה יציב ומוצלח יותר.  הוא נאלץ לתעד הכל ברישומים – אבל הכל היה טרי בראשו.  נאלצנו לקבל אישורי בניה – אבל התברר לנו שכשמוכרים בית, זה עלול להיות מכשול רציני.  אז בסך הכל, למרות הקנס, העיריה עבדה לטובתנו.

אבל השכנה שלנו לא שבעה נקם.  עוד ועוד לבה פרצה ממנה.  היא הגישה עוד ועוד תלונות, שהפכו הזויות יותר ויותר.  תלונה אחת היתה כל כך מטופשת*, שאפילו פקח העיריה שהגיע לבדוק אותה חירף וגידף את טיפשותה.

ניסינו בכל מני דרכים להפיס את דעתה.  ביקשנו שנפנה לתיווך ופתרון סיכסוכים – שירות שהעיריה מציעה לשכנים, שלחנו לה כרטיסי ברכה לחגים, והודענו מראש לפני מצבעים חריגים, כמו כריתת העץ. 

כמו חולת נפש טיפוסית, גם השכנה שלנו מקפידה על אי-עיקביות.  מדי פעם היא נוהגת בחביבות (היא הזהירה אותי פעם על המצאו של נחש בחצר האחורית), ולרוב היא ממשיכה לנגח.  תקצר היריעה. 

מפגש לשלום

כבר מזמן שמעתי על הרב פרומן בתקוע, על תפיסתו הייחודית ורודפת השלום.  לצערי לא הספקתי לפגוש אותו בחייו.  אבל יש לי חברים בתקוע, וביקשתי מהם לעזור לי להיפגש עם ממשיכי דרכו של פרומן.

בביקור האחרון שלי בישראל, התמזל מזלי וזכיתי להשתתף במפגש משפחות שאירגנו ממשיכי דרכו של פרומן. 

רציתי לראות איך הם עושים את זה.  איך מרסנים את הלבה.  איך מביאים משפחות ישראליות ופלסטיניות, שכל כך הרבה רגשות קשים קיימים בינהן, להכיר אלו את אלו.  איך מתגברים על החשדות, הפחדים, השנאה, הכעסים, הדעות הקדומות, וההרגלים הישנים.  איך פותחים את הלב למשהו שונה, אחר, אולי דוחה, ואיך מחפשים בו את הדומה, את המוכר, את האהוב.

רציתי לחזק אותם.  התרגלנו לראות בשלום תחום האחריות של מנהיגים – שהם בדרך כלל גברים אנוכיים ושאפתניים.  שכחנו שביחסים בין בני-אדם, המומחיות היא של נשים וילדים.  ילדים יודעים לשחק ללא משוא פנים, ונשים יודעות לחבק ולהכיל.

רציתי לקחת חלק בדרמה הזו, שאין דומה לה כאן במחוזותי.  מסתבר שאדרנלין ממכר, ומי שטעם חוויות רוויות מתח, התרגשות, ואפילו חרדה, לעולם יחפש לחוות שוב את העלאה הזו בעוצמת הרגשות.  כך גם אני. 

רציתי לתת דחיפה קטנה לדרך שאני מאמינה בה.  רציתי להראות שזה אפשרי.  שזה בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו.  שאין מה לחכות למנהיגים, שצריך לקחת את העתיד בידיים.

שכחתי כמה זה קשה.

שכחתי כמה שנאה, כמה עויינות, כמה כוחנות יש באיזור הזה.

המציל נפש אחת

אני לא רוצה לכתוב כאן את החוויה הזוועתית שעברנו, יהלי ואני, בחוף ים בתל-אביב.  רק המחשבה על המקרה הזה גורמת לי לדפיקות לב, לנשימה מואצת, לחרדה. 

אני רק אסכם שעשיתי טעות גדולה כשנכנסתי לים עם יהלי, והמציל שבחוף, אחרי שיצאנו מהמים מפוחדות ומבועתות, תקף אותנו בצעקות.  בפני יהלי, הוא איים להזמין לנו משטרה, ולוודא שייקחו את יהלי מרשותי.  הלבה שלו גלשה וגלשה ואיימה לשרוף את שתינו.  מבוהלות, ברחנו מחוף הים.

לשתינו היו סיוטים מהמקרה הזה עוד שבועות רבים.

תזכורת

אבל זה הזכיר לי למה אני לא חיה בישראל.

בישראל, כמו בשאר המזרח התיכון, הרגשות חשופים.

רוב האנשים בישראל אינם ניטרליים.  או שהם מסבירי פנים, או שהם עויינים.

רבים מהם מסבירי פנים.  בערך שלוש פעמים ביום פנו אלינו אנשים ברחוב ושוחחו עם יהלי: "איזה מתוקה את, איזה יפה את, בת כמה את?  איפה את גרה? איזו בובה! וכמה יפה את מדברת עברית!"

וזה היה נעים.  תחושה של חום, של שייכות, של קשר.

לפעמים הם עויינים.  בעיקר ראינו אותם עויינים זה לזה.  צועקים, כועסים, מאיימים.

באוסטרליה, אותם הרגשות קיימים.  אני יודעת שהם קיימים.  כשאנשים רואים את יהלי, הם מחייכים.

אבל נדיר מאד שהם פונים אליה בדברים.

וגם כשהם כועסים, הם מחזיקים את הרגשות בפנים.  

האוסטרלים מחונכים להחזיק את הלבה בפנים.  וזה קל יותר לבנות מחדש מה שלא נשרף כליל.

מציל אוסטרלי, גם אילו חשב ששגיתי שגיאה גסה, היה אומר לי: "זה לא רעיון טוב לעשות דברים כאלו".

מציל אוסטרלי שהיה מבטא את כעסו בצורה כל כך כוחנית, ואפילו פחות מזה, היה מקבל בתגובה ביקורת קשה וחד-משמעית מהסביבה.

אני אוהבת את החמימות הישראלית.  אני אוהבת את הפתיחות והכנות של הרגשות החמים.  קשה לי עם הניכור האוסטרלי.

עם הניכור האוסטרלי קשה לי, אבל עם האגרסיביות הישראלית אני לא יכולה.

המסע ללב הארץ ההיא

החבר שלנו אסף אותנו מהרכבת בירושלים, ונסענו משם לתקוע.  החרדות שלי ביצבצו כשהאוטו עבר דרך בית צפפא.  בתים ערבים, תושבים ערביים – תחושה לא-נוחה של זרות, של איום.

הדרך לתקוע חולפת על פני עוד ועוד בניה ישראלית לגובה, לצד עוד ועוד כפרים ערביים פזורים.  אדמה טרשית ויבשה, נהגים שמתעלמים מחוקי התנועה.

הדרך למפגש עברה דרך כפרים ערבים שלא ידעתי את שמם, והתנחלויות שתושביהן עמוסי בד, זקנים, וילדים קטנים.  אי אפשר היה לדעת מי שונא אותי יותר.  החרדות שלי ביעבעו ועלו יחד עם כל הזכרונות הקשים מהעבר.  החיילים שטעו בדרכם ונרצחו בלינץ' ברמאללה.  האבן שחטפתי אני בגיל אחת-עשרה.  מה אני עושה, לעזאזל?  שאלתי את עצמי.  מה אני עושה כאן?  הרי מכאן ברחתי, בגלל זה עזבתי.  מה אני עושה כאן עם הילדה שלי?

הגענו לשטח של עלי.  מתנחל עטור זקן, פאות, וכיפה ענקית, ופלסטיני כהה ומגולח, עמדו בפתח מחייכים וקיבלו את  פנינו.  על האדמה הטרשית והקשה עמדו צריף וחמור.  הילדות, שלי ושל החבר, יצאו אל השטח.

מאחורי הצריף עמד מאהל על מחצלת גדולה.  משפחות של מתנחלים וגברים פלסטיניים התגודדו, ודיברו כל קבוצה בינה לבין עצמה.  קבוצה בהירה ולבושה בגדים קצרים ונקיים דיברה אנגלית בינה לבין עצמה.

הרגשנו זרים.

המארגנים הושיבו את כולם במעגל, וכמה אנשים נשאו דברים.  הדסה פרומן, אלמנתו של הרב פרומן, נתנה משל שבמקורו הוא סיפור מוסלמי, על שני אחים ועל דאגתם זה לזה.  עלי, בעל המקום, דיבר על האובדן שלו, על נחישותו לקדם את האחווה שבין העמים.  כל אמירה תורגמה לשתי שפות, כך שהדברים נשמעו בעברית, בערבית ובאנגלית. 

שמחתי לראות שאני לא לבד.  שיש עוד שחושבים כמוני.  שיש עוד שפועלים לשלום.

אבל הרגשתי שהמעגל לא מושלם, והלכתי אל הצריף, שם ישבו נשים.  הרי באנו לכאן כדי להיפגש כמשפחות.  איך לא אצטרף אני אל הנשים?

בצריף, בישלה צעירה בשנות העשרים לחייה.  אחיותיה, אמה וסבתה אירחו לה חברה.  שכחתי כמה כנועה התרבות הזו.  כמה לא-טבעי להן לבוא ולהצטרף למעגל.  לבוא ולדבר עם הזרים.

שני ילדים קטנים עבדו.  העמידו שולחן, נשאו כלים.  אחד היה לא גדול בהרבה מיהלי.  בלי להתלונן ובלי להרים ראש הוא ביצע את המשימות שהוטלו עליו.

חילקתי קואלות קטנות לכל הילדים.  "כדי שתדעו", אמרתי להם, "שמה שאתם עושים כל כך חזק, שהוא הגיע עד אוסטרליה".  הילדים שלא קיבלו באו וביקשו.  הילדים העובדים אפילו לא הפנו ראש.  רדפתי אחריהם כדי לתיתם.  הם נראו מופתעים, כאילו לא ראו בעצמם ילדים.

חזרתי למעגל, וראעד דיבר.  הוא דיבר בערבית ודבריו תורגמו.  שכחתי מה אמר.  רק חשבתי לי שאת כל מה שאמר אפשר היה לשים בפיו של גאנדי-ג'י, בפיו של מנדלה, בפיו של לותר קינג, ולא היינו חשים בהבדל.  שכחתי מה אמר, אבל אני זוכרת את הניגון הרך של קולו, את הנחמה של מילותיו.

הדוברים סיימו, ועלי ביקש שנדבר ביננו.  הוא ביקש שלא ניכנע לפחדים, שנתאמץ, ושנדבר עם מישהו שלא מהקבוצה שלנו.  שנמצא שפה משותפת, ושאם נצטרך – נבקש מתורגמן.

פניתי את ראעד שעמד על-ידי.  כבשתי את הפחד שלי מהחזות המזרחית המאיימת שלו, של גבר כהה, חזק, ארשת פניו חמורה ורצינית.  שאלתי אותו איך הוא הגיע להיות פעיל שלום.  ראעד סיפר לי שאיבד כמה קרובי משפחה.  שאחיו נהרג בצעירותו, ובן דודו נהרג אחר כך.  הוא עצמו ישב בכלא הישראלי ארבע שנים.  ראעד סיפר לי שחשב לעצמו לאן מובילה אותו, אותנו, המלחמה הזו, והחליט שאין בה עתיד.  הוא סיפר לי שהוא חלק מתנועת "לוחמים לשלום", תנועה של לוחמים משני הצדדים.

הוא אמר שאולי אם יפתר הסיכסוך, ארצה לחזור.  אמרתי שלא אחזור, אבל שזה לא חשוב. שאני עדיין רוצה בטובת כל היושבים באיזור.  אתם כולכם אחים שלי, אמרתי לו.  אני לא רוצה שתסבלו.  הבעת פניו של ראעד התרככה.  הוא חייך. 

המארחים הגישו את ארוחת הערב.  ביד ערבית רחבה.  סלטים, אורז, עוף שבושל בתנור קבור באדמה.  אבטיח אדום ועסיסי. 

חילקתי לילדים קואלות משוקולד.  שוב רדפתי אחרי הילדים העובדים.  הם קיבלו את השוקולד בתודה.

התחושה בשטח הפכה לאופוריה.  כולם חברים של כולם.  צילמתי את יהלי עם הילדות הערביות, הצטלמתי אני עם הנשים העטופות צעיפים.  קבעתי להיפגש עם תושבת התנחלות.  פלסטינים הזמינו אותנו אליהם, ונאלצתי לסרב, מפני שעמדנו לטוס למחרת.  "לא נורא, בפעם הבאה", אמרתי להם, תוהה אם יהיה לי אומץ אי-פעם להיכנס לתוך כפר פלסטיני.

חזרנו הביתה לתקוע, אל החברים.  השלום אפשרי, נכון?  רק צריך להמשיך.  לא להירתע.  לא להפסיק.

עברנו בצומת חטיפת הנערים.

מחול השדים של התגמול

אני עדיין בקשר עם כל מי שפגשתי במפגש ההוא.  כולם ממשיכים להיפגש. 

הפלסטינים, למשל, נסעו לנחם את משפחת פרנקל מחד.  מאידך, הם חוששים לחייהם.  הסביבה שלהם לא מקבלת את מאמצי השלום שלהם בהבנה.

בצד הישראלי שוברת את ליבי התחושה הרווחת שמותר לדבר על נקמה.  שנקמה נקודתית זה בסדר.  זה מותר וצריך לתקוף את מי שהכאיב לנו.

אתמול, החבר של השכנה שלנו חלף במכוניתו על פני אוזי, והרים מולו אצבע משולשת.

אני מודה לשכנה שלי שהזכירה לי שהמלחמה היא כאן, אצלי.  שהלבה מבעבעת ומתפרצת אצל כל בני האדם.  שפעולות תגמול נבזיות הן כאן, איתי.  שהקושי לסלוח ולהתקדם מעבר לפגיעה הדדית הוא קושי כלל עולמי.

אני מאחלת לנו שלא נדע עוד צער, ושנלמד לבנות גשרים מלב אל לב.