קואלה בחומוס

---

כבר כתבתי בעבר על הקהילה שלנו. כאן.  אבל פעם, כאן.

אנחנו במיקום קצת בעייתי מבחינת הקהילה, כי ישראלים מעדיפים לנהור לערים הגדולות, ולא מגיעים אלינו. ובכל זאת, צמחה לה כאן קהילה של כחמישים איש כולל כולם, מתוכם בערך עשרה ישראלים, ומתוכם בערך שלושה או ארבעה עם משפחות עם ילדים. תוסיפו לזה עוד כמה משפחות עם רקע יהודי כזה או אחר, ובסך הכל יש לנו התקבצות מוצלחת ומגוונת.

ואכן, בימינו הראשונים כאן, אהבתי מאד את הצביון המיוחד של הקהילה הזו. אהבתי את זה שכל אחד הביא איתו משהו משלו: זו אהבה לשיר, זה ידע ריקודי עם, זו הכירה פעילויות לילדים, וזה דירבק כאילו אין מחר. היה מי שאהב את הצדדים היהודיים המסורתיים, והיה מכביר "דרשות", והיה מי שאהב ניגונים כאלה ואחרים. היתה תחושה שיש לנו משהו אחר, משהו משלנו. יהדות-לייט, יהדות בטעם ישראל-של-פעם.

גדר פסח היה גולת הכותרת של הקהילה. היינו שוכרים אולם, מקשטים אותו, ומרימים הפקה. בני הקהילה היו מביאים איתם מעדנים מכל טוב, מנות מיוחדות כטעמם, ואיכשהו הכל היה מסתדר. איכשהו תמיד היה מספיק מרק, מספיק קניידלעך, מספיק סלטים, מספיק מנות עיקריות, מספיק קינוחים.

איכשהו היו תמיד מספיק אנשים ששטפו כלים, מספיק אנשים ששיחקו עם ילדים, מספיק אנשים ששוחחו עם אורחים. איכשהו, זה עבד. כולנו ביחד, וזה עבד.

אבל דברים טובים לא ממשיכים לנצח.

אני חושבת שסוד היחוד הזה היה האיזון. היה לנו מספק כמעט שווה של ישראלים, יהודים, וכאלה שאינם ישראלים ואינם יהודים. כל אחד הביא קצת מעצמו, והתוצאה היתה מאוזנת להפליא.

ואני חושבת שבדומה לישראל, גם אצלנו - האיזון הזה הופר.

אצלנו לפחות, אך אחד לא אשם בהפרה הזו. חלק מהישראלים עזבו. חלק מהאוסטרלים התגיירו. הצטרפו הרבה חדשים, איך אכנה אותם בלי להעליב? יהודונים? מבוגרים ממוצא יהודי שמבחינתם המסורתי הוא היהודי.

ולאט-לאט דברים החלו להתשנות.

המארגנת שלנו (שהיא זו שהתגיירה) החלה פתאום להזמין רבנים של חב"ד ליותר ויותר אירועים.

בעבר, הרבנים של חב"ד היו באים אלינו עם סוכה ניידת בחג סוכות, וזה היה נחמד. הם היו מביאים כיבוד ומזמינים את כולם לעלות לסוכה ולברך על ארבעת המינים, נותנים הסבר חביב-אוזן על משמעות החג וסמליו, ומניחים לנו לנפשנו עד לשנה הבאה. בעיני זו היתה חוויה נטולת-כאב למדי. כמובן שהיו גם מי שהתלוננו, ופה ושם הגיעו גם רבנים פחות מרשימים, אבל בסך הכל, כולם סבלו בשקט את הרבנים ונשארו בשביל החבר'ה.

אבל פתאום הרבנים האלו, שהתחלפו בכל פעם, התחילו לצוץ כאן כעשבי-בר, בעוד ועוד אירועים. הם באו לפורים והקריאו את המגילה בקצב של מכונת-יריה. הם באו לשבתות שהם אירגנו בעצמם והביאו בעצמם את האוכל (מטעמי כשרות) לכל הקהילה. הם באו לנצח על התשליך שלפני ראש השנה, ולתת שיעור בשבועות.

אני מודה - לי אישית זה לא כל כך הפריע. לא כל כך אכפת לקבל מנה מדודה של מסורת יהודית. הרי בסופו של דבר אני חופשיה לעשות מה שבא לי, גם בשבתות האלו, וגם נגדשה הסאה - אני חופשיה לעזוב. ברכב.

אבל מסביבי נשמעו קיטורים. אוזי לא סבל שום דבר דתי, גם לא את סוכות, ונגה חברתי התנהגה כאילו יש לה אלרגיה חריפה ליהדות. (נגה היא קיבוצניקית, אז זה לא מפתיע).

והיו גם מי שפשוט התרחקו, בלי להגיד למה, בלי להתלונן. כשנשאלו, אמרו שהם עסוקים, שזה לא מסתדר להם באותו יום, כל מני תירוצים.

ההזמנות לאירועים התחילו לקבל צביון אחר. במקום "והביאו איתכם מנה לחלוק עם כולם", הן התחילו לכלול "הביאו איתכם מנה צמחונית לחלוק עם כולם".

וזה כבר הציק לי. היה לי מספיק כפיה דתית בארץ. לא באתי לכאן כדי לקבל את זה בהפוכה.

העליתי את העניין בפגישה קבוצתית שהיתה לנו פעם. הרוחות, כצפוי, התלהטו. אבל הסברנו, נגה ואני, שכפיה דתית היא סדין אדום בשבילנו - אלו שגדלו איתה. ואנחנו לא מוכנים לסבול את זה כאן.

סיכמנו שכל אחד יביא, כרגיל, מה שמתחשק לו, ופשוט נשים על כל מנה שלט קטן - בשרי, חלבי, פרווה.

ואז, יומיים אחר כך, כאילו כלום, שוב שלחה המארגנת הזמנה, המבקשת להביא מנה צמחונית.

עברו מאז שנתיים. בהתחלה צייתתי והבאתי מנות צמחוניות, אבל אז נשבר לי. ראיתי שאחרים שוברים את האיסור, אז שברתי גם אני. ומה אתם יודעים. המנות הבשריות שהבאתי לא נאכלו - הן נשאבו. לפעמים הן נשאבו כל כך מהר, שאפילו המשפחה שלי לא הספיקה לטעום מהן.

העניין הזה עם הצמחונות עלה לי על העצבים. מילא הצביעות - לאכול אוכל עלק כשר שנקנה בסופר לא-כשר, עם כלי אוכל לא-כשרים, אחרי שנסעת לארוחת השבת שלך באוטו. מילא ההתעמרות באוהבי הבשר. אבל הוחלט! החלטנו, קבל קהילה, בישיבה קבוצתית, שלא ממשכים עם הפארסה הזו!

והנה הגיע סדר פסח השנה, ושוב נשלחה הזמנה. להביא מנה צמחונית.

הפעם החלטתי כן לפעול.

חשבתי עליכם.

לא עליכם אישית, אלא עליכם בכלל. על חברי לעם ישראל היושב בציון, שחיים תחת הכפיה הדתית היומיומית. אותה כפיה שקובעת לכם אילו תכנים תלמדו בבית הספר, באילו תהליכים תינשאו זה לזו, ובאילו תתגרשו, שמכתיבה לכם אילו מאכלים תוכלו לרכוש בסופרמרקט, שמגבילה לכם את התחבורה הציבורית בסופי השבוע, שמונעת מכם תקציבים למה שחשוב לכם ומפנה אותם למה שסוחט מכם עוד ועוד ועוד.

חשבתי כמה אתם חסרי אונים ומלאי יאוש מול הכפיה והאטימות הזו. וכמה קצרה ידי מלעזור לכם. והנה אני כאן, בנוחות של חיי, עומדת מול כפיה דתית דומה, ובכוחי לפעול. הרגשתי חובה שלא לעמוד עוד מנגד. הרגשתי שזו חובתי להתקומם מול העריצות המצטדקת הזו, היוהרה העיוורת הזו, ולמצוא דרך ליישב את המחלוקת - בלי לשנוא.

הפכתי וחשבתי מה לעשות, אבל לא היתה לי תשובה חד משמעית. היה לי ברור שעדיף לא לדבר ממקום של כעס ועלבון, אבל היה לי קשה למצוא מקום אחר. דנתי בנושא עם נגה, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה רעיון שהייתי שלמה איתו. לבסוף פניתי אל קרי, בת-הדוד של אוזי. היא מצד אחד בריטית, ולכן מיומנת מאד בהילכות השיח הטאקטי והמעודן, ומאידך, קרי היא לא פרייארית של אף אחד, והיא לא תיתן לאף אחד לדרוך לה על הדשא. 

להפתעתי, כמה אנשים הגיבו בחיוב. אני כותבת "להפתעתי" מפני שהתרבות האוסטרלית (והאנגלו סאקסית בכלל) נמנעת מכל סוג של עימות, ובעיקר כשהמארגנת היא אישה שמצד אחד נותנת לכולם את הלב והנשמה, ומצד שני כל כך נחושה, שאף אחד לא רוצה לסתור אף מילה שלה. אבל להפתעתי כן היו תגובות.

ואז הגיבה אחת החברות החדשות, גברת יהודיה אמריקאית, שכנראה גדלה בקהילות יהודיות. היא כתבה מייל ארוך וקצת יהיר, האומר שלא לרוחה לשבת לשולחן שמוגש בו בשר לא-כשר, ואם כל-כך חשוב לנו בשר, למה שלא נקנה כולנו בשר כשר?

נמנעתי מלהגיב כל עוד לא היה לי ניסוח אמפתי מספיק, ובנתיים הגיעה תגובה אחת ליצנית של חרדי לשעבר, שהבהיר חד וחלק שגם האוכל הצמחוני שנאכל לא יהיה כשר (ואף הוסיף לינקים מסבירים). אחריו הגיעה תגובה לוחמנית של אחת הותיקות, שבשר הוא אחד ממרכיבי התזונה העיקריים שלה מטעמי אלרגיות, ואז הגיע אלי הטלפון מהמארגנת.

"למה שלא נקנה כולנו בשר כשר מסידני?" היא הציעה לי, מה שהיא חשבה שהוא פשרה.

אני חושבת שעד לרגעים אלו, לא נקלט אצלה עד כמה זו כפיה. לא נקלט אצלה שלא מדובר כאן בבשר (אין לי שום בעיה להמנע מלאכול בשר ערב אחד בשנה), אלא בזכות להביא איתנו איזה אוכל שבא לנו. שהבעיה היא לא באוכל, אלא בתפיסה שהתרבות הדתית קודמת בעדיפותה על כל תרבות אחרת. ושהתובענות הזו מרחיקה אנשים - לא רק אותי, שעושה רעש, אלא בעיקר את אלו שנמנעים מללחום, שויתרו במאבק, והדירו רגליהם מהקהילה.

היתה לנו שיחה ארוכה מאד, שהתחילה בכעס גדול משתינו, ונסתיימה בהבנה - אם כי כפי שקרי חזתה, המארגנת אמרה מה שצריך כדי שהשיחה תהיה נעימה, ואחר כך שלחה מייל שבו בעצם אמרה - מספיק לריב, מי רוצה לקנות איתי מצות?

אף אחד לא הבין במה דברים נסתיימו. האם להביא בשר? האם לא להביא בשר? האם הבשר יהיה כשר?

(במאמר מוסגר, בשר כשר הוא בעיני שיא ההתעללות. לפני 3,000 שנה, השחיטה היתה שיא התחכום ובאמת מנעה מחיות סבל מיותר. אבל היום, הורגים פרות בשבריר שניה. הן מתות לפני שהן מספיקות לעפעף. נכון שזה לא להיט למות, אבל מוות כזה - הלוואי על כולם)

ואז התחילו להגיע אלי הדים של עוד ועוד אנשים, שנמנעו מלהתערב ונמנעים מלבוא - שקצה נפשם במסורתיות האדוקה הזו, שקצה נפשם בהשתלטות של חב"דניקים, שהדיון על בשר כשר החריד אותם עד היסוד, ושלמרות הצער על אובדן הקהילה שלנו, הם לא רואים שום דרך להשיב את שאבד.

אנחנו חייבים לעשות סדר לבד, אמרה לי נגה. בלי כעס. בלי טינה. פשוט, אנחנו צריכים לעשות מה שנראה לנו נכון. ומה שנראה לנו נכון - נראה נכון גם לאחרים. אבל הם פשוט חסרים את האמצעים לעשות את זה.

הסדר המסורתי לא מכוון לילדים - ואנחנו רוצים להרוויח את הילדים. זה מה שהכי חשוב לנו. אז בשנה הבאה, נעשה אותו את ואני והמשפחות עם הילדים. ודי. זה יהיה הרבה יותר נעים והרבה פחות מעיק.

וחשבתי על זה, שבאמת, המטרה שלנו היא לעורר בילדים שלנו עניין, סקרנות, ומשיכה ליהדות. לא לדחוס להם תכנים ולתכנת אותם בהתאם למסורת. ויש לנו בעיקר זוגות מעורבים, שבאמת צריך למכור להם את כל העניין הזה של יהדות. זה לא מובן מאליו.

השנה כבר מאוחר, כך אני מרגישה. אני עמוסה ואין לי הפנאי להרים סדר לבד. נגה נוסעת לארץ. החברה הכי טובה של יהלי תהיה בסדר המסורתי, וזה יספיק לה כדי להיות מאושרת. אני אסתדר בכל מצב. ואוזי - אוזי יתנחם במחשבה שזו כנראה השנה האחרונה שהוא נאלץ להאזין שוב להגדת פסח ולכמה חשוב לספר ביציאת מצריים.

אני מאמינה שדווקא השינוי הזה, דווקא ההתאמה של היהדות לנסיבות שבהן היא מתקיימת, היא-היא היהדות האמיתי. המלך דויד, שהמסורת שלנו כל כך מהללת ומשבחת אותו, הוא תוצאה ישירה של כזה שינוי. הרי מלוכה היא לא שלטון יהודי מסורתי. המסורת היתה אז נביא ותחתיו שופטים בדרגות שונות. אבל אז דרש העם מלך, ואלוהים הסכים ונתן להם מלך - בתנאים שלו. שלא תמיד הצליחו לו.

זה שינוי גדול שאנחנו נדרשים לעשות בעצמנו: במקום לצפות שאחרים יתנו לנו את הקהילה שאנחנו רוצים - אנחנו צריכים ליצור אותה בעצמנו.

אבל אולי השינוי הזה שאנחנו נדרשים לעבור, הוא-הוא החירות האמיתית.

כבר היו לי שני אירועים שחשבתי שהנה-הנה זה מגיע: צירים חזקים יותר מצירי הדמה, גב כואב, לחץ בכל איזור האגן, כל העסק.  אבל אחרי כמה שעות הכל התנדף.  הלכתי לישון בלי תינוקת, בלי צירים, ובלי אמון מצד הסובבים אותי.

אז הודעתי לגברת, שלהבא, עד שלא ירדו לי המים ועד שאני לא זוחלת על הרצפה מרוב כאבים, אני מתעלמת ממנה ומכל הצירים שלה.

אולי היא מתעכבת כי התינוקות שלי אוהבים להתבשל קצת יותר (גם האפרוחית התעכבה לה), ואולי היא מנסה לתת לי עוד קצת זמן לתפוס את מה שנשאר מהקיץ, ומהבריכות.

---

ביום ראשון, תאריך הלידה המשוער, ניצלנו את מזג האוויר היפה יחסית ויצאנו לשוט בקייאק הגומי שלנו במינאמרה.  האפרוחית היתה מלאת התלהבות מהרעיון, עד שנכסנו לקייאק עצמו.  או-אז פרץ מהאפרוחית כל הטבע הבריטי שלה, והפך אותה ליצור מתבכיין וקטרן.

יהיו בכן כאלו שיגידו שלא טבע בריטי הוא, כי אם פולני, ועל כך אגיד לכן:

הפולנים הם חקיינים עלובים של האומה הבריטית.  כל מה שהפולנים עושים, הבריטים עושים הרבה יותר טוב.  האוכל התפל, רגשי האשמה, והתלונות - חברים, הפולנים הם חובבנים.  מקצוענים אמיתיים זה מהממלכה המאוחדת.

אחרי סיבוב שיט קצר, שהותיר אותי מרוצה מאד מעצמי שניצלתי את מזג האוויר ואת ההזדמנות הזו להפעיל את פלג הגוף העליון, האפרוחית התרצתה ובילתה את שאר הטיול בהשלכת אבנים למים.

אחר כך חזרנו הביתה, והצעתי שאחר הצהריים נלך לבריכות החוף.  בימים כתיקונם, המים שם קרים לי מדי, אבל עכשיו אני מלוהטת כתנור ספירלה, ולכן המים הקרים דווקא עושים לי נפלאות.  לאוזי והאפרוחית הצעתי שילכו להינות ממגרש המשחקים הסמוך בעודי שוחה.

לפני שיצאנו, בדקתי את הרדאר, וזה הראה שמים נקיים מכל גשם.  כמובן שעם הגיעי אל הבריכות, פרץ לו גשם זרזיפי מעצבן. 

לא שזה שינה לי הרבה, כי מי הבריכה היו בערך באותה טמפרטורה כמו מי הגשם, אבל ריחמתי על אוזי והאפרוחית.

לשמחתי, כעבור כמה דקות התבהרו השמיים, והייתי חופשיה לנפשי לשחות יחד עם עוד כמה סינים חולי נפש.

בבית החולים הציבורי, מעקב ההריון נעשה על ידי המיילדות.  מי שבמשמרת. 

אבל בגלל שאני מנסה להמנע מקיסרי הפעם (בהיפוך גמור לעדיקושקה שלנו) הקצו לי את המיילדת הראשית, ומאז היא עובבת אחר הריוני, מקדישה לי כשעה בכל פעם להשכלה ולשאלות, מעודדת ומדריכה.

ביום שני הגעתי לביקורת שיגרתית, ובגלל שלא הרגשתי בנוח עם רמת הפעילות (הנמוכה) של הקטנה, היא חיברה אותי למוניטור.  

הקטנה, כמובן, ישנה, ולכן היתה נטולת פעילות.

אני אתן לך מיץ קר לשתות, אמרה אליסון.  למרות שכל המחקרים אומרים שזה לא עובד, אנחנו תמיד עושים את זה.

וזה תמיד עובד.

ואכן, המיץ העיר את הקטנה מספיק כדי להציג פעילות מרשימה.

הכל נראה בסדר, אמרה לי אליסון.  התינוקת כבר למטה.  הראש קבוע בתוך האגן.  היא פונה לצד (ולא אחורנית).  לחץ הדם שלך סבבה.  הדופק שלה פיגוז.  

לכי הביתה ותתחילי ללדת.

אחרי שהתרברבתי בפוסט הקודם על יחסי עם אמא שלי וכמה הם השתפרו, הזדרזו ובאו החיים להזכיר לי את המציאות.

היתה לנו שיחת יום שישי איומה.  אמא שלי פתחה בכעס ותוכחה על שנסעתי לילה לפני כן לעיירת נופש עם אוזי, והמשיכה בנזיפות על שאני מתרועעת עם ערבים, ואף מכניסה אותם לביתי (!).

בהתחלה המהמתי.  לא התווכחתי עם אמא שלי, לא ניסיתי להראות לה שהיא טועה, ואפילו לא הצבעתי על העובדה ששני הדברים הסתיימו בתוצאה חיובית: אני בריאה, שמחה, ומתפקדת.  מי שמכיר אותי יודע, שהעמידה הזו מנגד מאד-מאד קשה לי (אם כי הולכת והופכת קלה יותר ויותר), אבל עמדתי בזה בכל זאת.

אחר כך אמא שלי עברה לשפוך קיטונות של רותחין על אחרים.  אחרי הקשבה של כמה זמן, עברתי לנתב את נושא השיחה, והצלחתי בזה לזמן-מה.  דיברתי על האפרוחית (נושא חיובי באופן כללי) ועל דברים אחרים, וזה החזיק מעמד לכמה זמן, אבל אז אמא שלי חזרה למסע התוכחות שלה.  הפעם שגיתי והצעתי שלא נדבר על הנושא הזה.  

זה רק הרגיז את אמא שלי עוד יותר.  לא הצלחתי להרגיע אותה, ובמקום זה היא עברה להתנערות של בני נוער והציעה ש"לא חייבים לדבר על שום דבר, ולא חייבים לדבר בכלל!".  השיחה הסתיימה בדברים האלו.

אמא שלי היא אדם אכול חרדה.  אני רואה את זה עכשיו, אבל היא חיה עם החרדה הזו שנים.  החרדה הזו בפעולה רק כשמדובר בי.  

לאמא שלי אין שום בעיה לנסוע לרוסיה (רוסיה האמיתית, לא הונגריה.  רוסיה שבה אנשים נרצחים לאור היום בעבור חופן דולרים) כדי לחלץ את כספי הפנסיה שלה, כשהיא בקושי מדדה אחרי ההחלמה מהשבר בירך.  אין לה שום בעיה לנסוע לכפר ערבי לקנות עצים להסקה או משהו אחר. אבל כשמדובר בי, אמא שלי היתה רוצה יותר מהכל לנעול אותי בחדר מרופד בבונקר מאובטח מתחת לאדמה, ולהיות משוכנעת ששום דבר לא יקרה לי.  מטוב ועד רע.

בהתחשב בעוצמת החרדה הזו, זה די מרשים שאמא שלי הצליחה לאפשר לי להיות בצופים במשך שנים, לתת לי לנסוע לטיולים ומחנות קיץ, לנסוע באוטובוס בעצמי מגיל שמונה, ולנסוע בעצמי בין ערים מגיל שתים עשרה.  

קיוויתי שאלד לפני סוף השבוע הבא, כדי שהתקשורת איתה תהיה אינפורמטיבית באופן לגיטימי.  אבל הקטנה, כאמור, למעט שתי אזעקות השווא, החליטה להיצמד למקום מושבה הנוכחי.  אז לא היה לי תרוץ.  התקשרתי ביום שישי, אחרי ארוחת ערב עם חברים, שנגמרה מאוחר.  אמרתי שאתקשר מחר, ואמא שלי שוב ניסתה את מזלה: אם אין לך משהו מיוחד להגיד, את לא צריכה להתקשר.

אני אתקשר מחר, אמרתי.

ואכן, למחרת ניצלתי את תבונת הבריטיים ושוחחנו על מזג האוויר.  (תגידו לי, מה זה החורף הזוועתי הזה שעובר עליכם?  אמא שלי מדווחת מינוס ארבע מעלות.  מינוס?  ממתי יש לכם מינוס?  תמיד חשבתי שזו טמפרטורה תיאורטית בישראל.) אחרי חצי שעה של מזג האויר, שוחחנו על האפרוחית.  ואמא שלי שוב העלתה את עניין הנסיעות, אבל הרבה יותר בעדינות ואפילו בתחינה: "אל תסעי יותר, טוב?"

בסדר, אמרתי לה.  אני לא מתכננת עוד נסיעות עד הלידה.  

לא אמרתי לה כלום על הנסיעה המתוכננת לארה"ב ועל זו לישראל.  נכון שיש איתה התקדמות, אבל יש דברים שהם מעל לכוחותיה.

הקהילה, כתמיד, ערכה הצגת פורים.  היא אמנם יחסית מבדרת למבוגרים, אבל לבני השנתיים וחצי - קצת פחות.

האפרוחית פנתה אלי: "אמא, אני רוצה ביסקוויט".

בסדר, עניתי לה.  כשהצגה תיגמר, נלך לחפש לך ביסקוויט.

האפרוחית קיבלה את הדין וחזרה לצפות בהצגה.

ואז ניגש אלינו ג'ו, הבן של חברתי ג'יל.  "אמא, אני יכול ללכת לשחק?"

ג'יל היא אמא מאד רגועה, וגם בעלה גרהאם הוא בחור נינוח.  הם בוודאי היו מסכימים לבקשה (הסבירה), אם הם היו מספיקים לפתוח את הפה לפני האפרוחית.  אבל לזו היו דעות מוצקות משלה.

"לא!!!  ג'ו-ג'ו, אתה צריך לשבת ולחכות שההגצה תיגמר!"

ההורים של ג'ו הסתכלו זה בזו במבוכה.  אם הפעוטה בת השנתיים וחצי חושבת שזה לא מנומס ללכת באצמע ההצגה....

האפרוחית הרגישה שהמסר שלה לא נקלט, ולכן חזרה עליו.  "אתה צריך לחכות שההצגה תיגמר, ג'ו-ג'ו.  ואחר כך לשחק", היא התעקשה.

"זה באמת כמעט נגמר", אמר אבא של ג'ו.  "אולי תחכה עד הסוף", אמרה לו אמו.

ג'ו, שהוא בן החמש הכי רגיש ובוגר שאני מכירה, התיישב בצייתנות וחיכה לסוף המחזה.

בסוף המחזה הושמעו שירי פורים, והאפרוחית גררה את ג'ו לרקוד איתה.

אחרי שהמוזיקה גוועה, ג'ו פנה אל האפרוחית.

"יהלי", הוא אמר לה, "אני יכול ללכת לשחק?"

האפרוחית נראתה מבולבלת מעט מהסמכות שניתנה לה.  "כן", היא ענתה.

"את רוצה להצטרף אלי?" שאל ג'ו.

ושניהם צעדו יחד לעבר הטרמפולינה.

אני חושבת שמצאנו את השידוך שלה.

בדרך לפורים, נסענו לחפש מעדניה כדי להביא משהו לאירוע.  החיפוש לא עלה יפה.  אוזי הפך מתוסכל וכועס.

אפרוחית: "אבא, אל תהיה כועס אלינו.  we are not being naughty".

האפרוחית אוכלת צהריים.  היא טובלת את המזלג שלה בכוס.  אני מתרה בה.  היא עושה זאת שוב, כמעט.

אני: יהלי, אני לא מרשה לשים את המזלג בכוס.  אם עוד פעם אחת את עושה את זה, אני לוקחת לך את הכוס.

אפרוחית: I'm just pretending it,  Eema.  אל ת-כועסת עלי.

אני: ~צודקת, מה יש להגיד~  טוב בסדר.  אני לא אכעס.

האפרוחית: אני רוצה עוגיה!

אני: איך מבקשים?

אפרוחית: בקשה!!!

אני: אני לא חושבת, מותק.  את עוד לא אכלת ארוחת ערב.

אפרוחית:  אחרי שאני אוכל ארוחת ערב, אני אוכל עוגיה.

אני: ~נשמע הוגן~  אוקיי.  ואיך מבקשים?

אפרוחית: בקשה!!!

אוזי מכין לעצמו שוקו חם.

אפרוחית: אני רוצה שוקו חם!

אני: או לא.  שום שוקו חם.

אפרוחית: כשאני אהיה גדולה, אז אני אשתה שוקו חם.  אוקיי?

אני: ~מאיפה הגישה הזו?~ אוקיי.

אפרוחית: אני רוצה סוכריה!

אני: איך מבקשים?

אפרוחית: בקשה!!!

אני: בסדר.  אחרי ארוחת הערב, את יכולה לקבל סוכריה.  (מזל שיש לי ממי ללמוד)

אחרי ארוחת הערב

אפרוחית: אני רוצה עוד סוכריה בקשה!!!

אני: ~מה פתאום עוד סוכריה?! אבל היא ביקשה כל כך יפה... ובעברית...~

אני: עוד סוכריה את רוצה?

אפרוחית: כן!!!

אני: בסדר.  עוד סוכריה ואז את רצה לאמבטיה.

אפרוחית: אוקיי!!!

אפרוחית באמבטיה.

אוזי: מה יש לה בפה?

אפרוחית: סוכריה!

אני: עדשה.

אוזי: עדיין?!  

אני: היא כנראה מושכת את התענוג.

אוזי: היא לא קיבלה את אורך-הרוח הזה ממך.

אני: בהחלט לא.  איפה השוקולד שלי?

אנחנו אצל השכנה ממול.  לוסי בת גילה של האפרוחית.  

האפרוחית מוצאת צעצוע כלבבה - רצועה כחולה.  היא מציגה אותה בגאווה.  

---

כבר כמה שבועות שאני לא מצליחה להתרכז בעבודה.  כולם אומרים לי שזה בסדר וזה מובן.  ובכלל, כדאי שאני אעריך את זה שאני לא חייבת להתרכז בעבודה ויכולה להרשות לעצמי לנוח לפני שמתחילה התקופה המטורפת הזו שמתלווה לתינוקת חדשה.

אולי באמת כדאי שאלך לנוח.  רק לחשוב על זה מעייף אותי.

בסוף השבוע שוב עשינו "בייבי שאוור", כמו גם לאפרוחית.  המצב הפעם שונה מאד, וגם ההרכב החברתי היה שונה.  

עדיין, חלק גדול מהנשים שנכחו היו נשות הקהילה.  אבל המצב בקהילה השתנה, ואניא כתוב על זה ראש פרק בנפרד.

החלק האחר היה נשים - אמהות שהן חברות שלי, וילדיהן.  רובן שומעות אותי מתלוננת התלונן-ושוב שאין לי כאן מספיק חברות.

וכולן הסתכלו סביב בתמהון, ואחר-כך גם עלי, ואמרו - אנחנו לא מבינות על מה את מדברת.  יש כאן עשרים נשים, וכולן אומרות עלייך דברים נפלאים.  על מה את מתלוננת?

אז אני צריכה להודות על כל אחת מהחברות האלה.

על קתרין, השכנה ממול, שיש לה שלושה ילדים, והקטנה בגיל של האפרוחית (בהבדל של 6 שבועות).  

לקתרין תמיד יש סבלנות אלי והיא תמיד שמחה לשמוע את הסיפורים שלי.  היא תמיד מעודדת אותי שהאפרוחית גדלה לתפארת ושאני עושה עבודה טובה. 

היא מספרת על הקשיים שלה, וכשאני מעודדת אותה, היא מתעודדת.  

אני לא משקרת לה - אני באמת חושבת שהיא עושה עבודה נפלאה.

על זואי, שגרה כמה רחובות ממני.  שהקשר איתה קל ופשוט.  שהאפרוחית בדיוק באמצע בין הבן שלה והבת שלה.  שאפשר לקבוע דברים מראש או להיות ספונטאניים.  שיש לה רעיונות להפעלה של הילדים.  שהיא אוהבת ונהנית ממאכלים שאני מכינה לה לפעמים.  שהיא מחזירה מאכלים משל עצמה, ושגם הם משובחים.  שכשאנחנו נפגשות, היא פתוחה ומספרת לי מה קורה איתה, ושהאי לא שופטת אותי כשאני מספרת מה קורה איתי.

על נגה, שהיא החברה הכי צמודה שלי.  שאני מדברת איתה כל יום כמעט בטלפון, ואנחנו כרוכות זו בחייה של זו, כמו שאפשר לצפות משתי ישראליות שגרות כמעט ללא ישראליות אחרות בעיר.  שהיא אוהבת ילדים, ולכן עוזרת המון עם האפרוחית, ועם פעילויות ילדים אחרות.  על שהיא תמיד מחפשת ורוצה לתת לי עוד.  אפילו שהיא כבר נתנה לי המון.  על שהיא תמיד מציגה לי כמה כבר עשיתי, כמה השגתי, כמה הספקתי, כמה שיניתי.

על ג'יל.  שנפגשנו והפכנו לחברות צמודות מיד.  בלי שאלות ובלי בירורים.  שתי יהודיות כמעט יחידות באיזור, עם בנות באותו הגיל, עם בעלים רגישים ומתחשבים: מיד הפכנו למשפחה מורחבת.  על שהיא תמיד, בשיא הטבעיות, נותנת ועוזרת ומפרגנת.  על שהאפרוחית כל כך קשורה גם לבת שלה וגם לבן הגדול יותר.  על שהקשר איתה קל ופשוט.

על חמתי, שיש לה סבלנות אינסופית.  סקרנות אינסופית.  שהיא תמיד רוצה לדעת עוד, לשמוע עוד, להתחבר עוד.

על הבנות החורגות שלי.  שלמסיבה הקודמת לא הזמנתי אותן, או שהזמנתי ולא רציתי שיבואו.  ושהפעם הזמנתי, רציתי שיבואו, והן באו.  והן ישבו בשקט על הרצפה, ורקמו את הטלאים שלהן לשמיכה של התינוקת.  ולמחרת באו שוב, לחגוג את יום ההולדת של חמתי.  וביקשו את עצתי ואת עזרתי.  על שהן מאמינות ויודעות שאני לטובתן.  שאני לצידן.

על אוה, שבאה למסיבה הזו אחרי חודשים שלא ראיתי אותה.  שמקשה על עצמה ודורשת מעצמה - כמוני.  ושאני יכולה לראות את זה דרכה, ולנחם אותה ולחזק אותה, ובאותה ההזדמנות להזכיר לעצמי שגם אני ככה.  עושה כמיטב יכולתי, אבל דורשת מעצמי עוד ועוד.  ושמיותר להלקות את עצמי אם עוד לא הספקתי עוד.  שאם אפילו אני לא הספקתי - כנראה שזה עדיין בלתי אפשרי.  שאספיק גם אחר כך.

על מילנה, שהקשר איתה ארוך ומתון.  שנעים ופשוט וזורם איתה.  שהיא אוהבת את האפרוחית באמת, ושהבנים שלה משחקים איתה יפה.  שכולנו, ילדים, נשים ובני זוג, מסתדרים יפה ביננו.

על אנדריאה, שבשקט ובחוכמה שלה מושכת אליה את כולם.  שעברה דרך מאד דומה לשלי, ולכן יכולה להדריך אותי במילים שלה.  שהקשר איתה עומד שעוצמה הנכונה לשתינו - לא קרוב מדי ולא רחוק מדי.

על כל נשות הקהילה שנכחו, אירגנו, ותפרו את שמיכת הטלאים.  על אביבה, שישבה וציירה ציור שלי.  על המארגנת שלנו, שלמרות שהיא נפגעה ממני ולמרות שאנחנו מתרחקות, עשתה את המאמץ ואירגנה את האירוע.

על כל החברות שלי שלא יכלו לבוא.  שהודיעו שלא יוכלו והתנצלו.  ובעצם, החדר היה מלא גם ככה.  

כנראה שהיה שם כל מי שהיה צריך להיות.

עוד מישהי שאני צריכה להודות על קיומה בחיי היא שילה, המיילדת שלי.  חוץ מהסבלנות והקבלה העצומות שיש לה, היא גם מנוסה מאד.  ולכן, כשבאתי אליה לפני כמה שבועות בטרוניה הריונית נפוצה, היא ידעה איך לעזור.

שילה, אמרתי לה, אני נפוחה מאד.  מה לעשות?

תלדי, אמרה לי שילה.

יופי, אמרתי לה.  את זה הבנתי לבד.  אבל עד אז?

עד אז?  אמרה שילה, לכי לשחות.  המים יורידו את לחץ על הרקמות, יאפשרו לך תנועה עדינה, ויקררו אותך קצת.  כי מי היה מאמין, הקיץ סוף סוף הגיע.

בטוב לי, נסעתי אל בריכות החוף שלנו.  ומה אתם יודעים, שני ביקורים והנפיחות נעלמה.

עכשיו החורף חזר (גררר....) ואני שוב על הצד המנופח, אבל בכל הזדמנות של יום נעים אני שוב מתגנבת אל הבריכות.  ומברכת על הזכות הזו שנפלה בחלקי, לגור כל כך קרוב לים, עם הבריכות האלו, ועם עבודה גמישה שמאפשרת לי בעצם לעשות מה שמתחשק לי ומתי שמתחשק לי.

---

האפרוחית מטפסת החוצה מגיל-השנתיים-האיום שלה, לשמחת כולנו.  היא כבר מסוגלת להשתלט על תסכול ולא לצרוח, והיא מאד נחמדה לתינוקת.  מדי בוקר היא מטפסת אל המיטה שלי ורוצה להגיד "בוקר טוב לבייבי".  היא שמחה לשמוע סיפורים על הימים שהיא-עצמה היתה בייבי, ולפעמים להעמיד פנים שהיא תינוקת, או שאנחנו התינוקות שלה.

---

אני ממשיכה בשיחה שבועית עם אמא שלי, ואני שמחה לבשר שזה הולך והופך יותר קל.  

אפילו כשהיא שלילית ואגרסיבית (זה כבר לא מופנה כלפי יותר, אבל זה עדיין לא נעים לחוות), אני מוצאת שקל לי יותר ויותר להתמודד.  וקל לי יותר ויותר להטות את כיוון השיחה לאפיקים חיוביים ונעימים לשתינו.

הזמנתי אותה לבוא לבקר כאן בעוד שנה (בקיץ הבא.  אם יהיה לנו אחד כזה).

אמא שלי כמובן אמרה "לא", אבל השארנו את זה פתוח - ב"נחיה ונראה".

שיחתינו האחרונה נסבה סביב המשבר שעובר הילד הבכור עת מצטרף הצעיר למשפחה.  משבר שאני מעולם לא עברתי, אבל אמא שלי סבלה ממנו קשות.אמא שלי סיפרה כמה היחסים שלה עם אמא שלה היו טעונים, קשים, מרירים.  היא נתנה פרטים שלא שמעתי מעולם.  פרטים על איך אמא שלה הכריחה אותה לתפור לעצמה בגדים, ובגיל קטן מדי, שאמא שלי עוד לא יכלה.  

ולמרות שאני יודעת שאמא שלי שיחזרה הרבה מהקשיים האלו ביננו, היום אני יודעת.  היום אני יודעת כמה קשה שלא לשחזר אותם.  היום אני יודעת איזה מאבק יומיומי, כמעט סיזיפי, צריך לעבור, כדי לשנות את הדינמיקה.  כמה נחוצה עזרה חיצונית, שלאמא שלי לא היתה.  כמה היה לה קשה להיות חד-הורית, לחוצה, ולדעתי גם סובלת מחרדה קשה, ולהיות אמא טובה באותו הזמן.

ובמקום להוכיח אותה, כמו שרציתי לעשות שנים ארוכות, הודיתי לה.

תודה לך שלא הכרחת אותי לתפור לעצמי בגדים, אמרתי לה.  ולא רק זאת, אלא שגם תפרת בשבילי את הפרוייקטים השנואים לשיעורי מלאכה.

אמא שלי לא זכרה את זה.  היא נדמה והקשיבה לי מתארת לה את מה שהיא עשתה בשבילי.  את התפירה שהיא תפרה בשבילי, בלי שידעתי שהיא בעצם חוזרת על פעולה שהיתה רוויה בכמויות עצומות של מיאוס וטינה.

והרגשתי, מעבר לקו השני, מעבר לאוקיאנוסים ויבשות, איך אמא שלי, קצת-קצת, מתחממת.  קצת-קצת מתרככת.  איך הכאב קצת-קצת שוכך.

ובלב הודיתי לעולם על ההזדמנות שניתנה לי, לתת לה קצת מהחום הזה, שיש לי כל כך הרבה ממנו בחיים.