קואלה בחומוס

כל המשפחות משוגעות, ככה אומרים.

המשפחה שלי - בטח ובטח.  הבלוג הקודם שלי פירט את השגעון ועקב אחרי השיקום שלי.

המשפחה של אוזי אינה יוצאת דופן.  גם לה יש את המשוגעים שלה.

כבר מזמן מתנהלת לה סאגה של עוינות בני לבין האח השיכור של אוזי.  לא תיעדתי אותה עד כה, כי לא רציתי לתת לה מקום.  אחרי הכל, מדובר בשיכור שאין לי בו עניין, ולמה להקדיש לו זמן ואנרגיה?

עכשיו הדברים הגיעו לנקודת משבר.  אוזי אובד עצות באשר לקו פעולה הולם, וחשבתי אולי אתם, קוראי החכמים, תשכילו לייעץ.

אני אגולל את הסאגה בפירוט, כדרכי.  הקטע האחרון יתאר את המאורעות האחרונים, שעליהם אוזי תוהה איך להגיב.

המסעדה הסינית

לפני כשנתיים, לא הרבה אחרי שעברתי לחיות כאן עם אוזי, הלכנו לארוחת ערב משפחתית במסעדה הסינית.  נדמה לי שחגגנו את יום הולדתה של החותנת, או את יום האם, או משהו כזה.

הייתי אז חדשה בנוף, ודי מנודה במשפחה של אוזי.  אמנם אמא שלו ואני כבר היינו קרובות יחסית, אבל הבנות לא היו לגמרי סגורות על יחסן אלי. 

האח השיכור זימן את אוזי להצטרף אליו לשיחה הרחק מכולנו.  אני נשארתי לבד בשולחן עם הבנות העוינות, החותנת, אשת השיכור והוריה.  הרוב התעלמו ממני.

אוזי חזר חיוור מדי מהשיחה.  בדרך הביתה הוא אמר שאח שלו שטף אותו בכעס.  על מה הכעס?  על שהוא עסוק מדי בי ומבלה זמן רק איתי, מזניח את כל המשפחה ומתעלם מכולם.  הכי גרוע, אמר השיכור, הוא שאתה הופך להיות "פאקינג ג'ו".

לא לדאוג, אין כאן אנטישמיות אמיתית.  אילו הייתי מויאטנאם, הוא היה מתרגז על אוזי שהאו הופך להיות "פאקינג צ'ייניז".  לא מדובר כאן באנטישמיות לשמה, מפני שלשיכור אין שום דבר ספציפי להגיד על יהודים, ואפילו לא על שנאת זרים.  זה סתם שימוש בתארים כעלבון - ממש כמו ילד בגן חובה.

אני אמרתי לאוזי שאני לא מבינה מה הבעיה של השיכור.  אנחנו זוג טרי.  כמובן שאנחנו מבלים הרבה זמן ביחד.  מזניח את המשפחה? מי מוזנח?  אנחנו מבלים כל ערב עם הקטנה.  הגדולה לא גרה איתנו ולבלות זמן איתה נעים כמו לזחול על זכוכית שבורה, מה שלא קשור אלי.  ומה קשור עכשיו ענין היהדות?

במקום לשמוח בשבילך, אמרתי לאוזי, שאחרי שנים של נישואים כושלים וסבל, סוף סוף מצאת בת זוג שטוב לך איתה, יש לו תלונות?  איזה מן דבר זה?

למחרת השיכור בא לבקר את אוזי בביתנו, ואוזי אמר לו את כל דא.  השיכור התנצל.  הייתי שיכור, לא ידעתי מה אני מדבר, אמר לו.  אני אתנצל גם בפני הקואלה.  

ההתנצלות הזו לא הגיעה עד היום.

הטלפונים

סביב חג המולד האחרון, שוב כנראה קצה נפשו של השיכור.  כטוב ליבו בבירה, קיבלנו ממנו כמה טלפונים של כעס וקללות.  לא אכפת לך מהמשפחה, רגן השיכור, לא אכפת לך מהבנות שלך, כל מה שאכפת לך זה מה"פאקינג ג'יואיש וודינג" שלך, בלה בלה בלה.

אני לא מבינה למה אתה מרשה לו לדבר אליך ככה, אמרתי לאוזי.  ומה העניין הזה עם היהדות? זו כבר הפעם השניה שאני שומעת ממנו משהו על זה.  יש לו בעיה עם התרבות שלי?  המוצא שלי לא הולך להשתנות, ככה שאם יש לו בעיה עם זה, כדאי שנבהיר דברים כאן ועכשיו.

הטריגר, גם בפעם הזו וגם בפעם הקודמת, היה שיחות של כעס של השיכור עם הבת הגדולה.   זו יש לה שפע של טענות ומענות שאין להן תחתית, זה יש לו שפע של מררה ועצבים, וביחד יוצא מהם זעם בלתי כבוש.

אוזי אירגן מסיבת יומולדת לגדולה, השיכור עזר לנו עם הבשר שהוגש לחתונה.  גם הפעם לא דיסקסנו את הנושא ישירות בזמן פיכחון. 

אולי כי לשיכור אף פעם אין זמן פיכחון.

החשפנית

זוכרים את האחות השיכורה ?  לבד מן הבן שלה, האחיין החמוד, יש לה גם בת שגרה כאן במחוזותינו.  הבת עובדת למחייתה כחשפנית.

(כל מי שאומר עכשיו "איזו משפחה, אלוהים!" - מיד לשלוח לי שוקולד פרה של עלית.  למה? מתוך סימפתיה וכי התגעגעתי)

האחיינית החשפנית באה לבקר יום אחד כדי ללוות כסף.  כאלפיים דולר - לא סכום קטן.  ועוד אנחנו יושבים יחדיו בחצר ביתנו, ומשוחחים, אמרה האחיינית שהיא מעריצה את האח השיכור והוא בשבילה מודל לחיקוי.

אני חטפתי קריזה (טעות מספר 1), כי הנה את יושבת אצלנו, בבית שלנו, אחרי שלווית מאיתנו סכום רציני, ואת מדברת על השיכור הדפקט הזה, שכל מה שאנחנו שומעים ממנו בחודשים האחרונים זה קללות ועלבונות, ואת אומרת לנו שהוא המודל שלך?

רבאק!

למה שלא תלכי ללוות ממנו כסף אם ככה?  אה, נכון, כי אין לו? כי אין לו עבודה קבועה? כי את כל מה שיש לו הוא הוציא על בירה?

התחלתי להטיף לה לשאוף ליותר מאשר ההישגים של הדוד השיכור שלה (טעות מספר 2).  הדגשתי בפניה את אוזלת השגיו, את עובדת היותו כשלון גמור בכל היבט של חייו, ואת היותו אחראי לכשל הזה בעצמו.

החשפנית מיד הלכה לבית השיכור, ושפכה ליבה בפניו ובפני אישתו.  הקואלה והאוזי חושבים שאתם לא שווים כלום! קוננה.

אחרי כמה ימים תפסנו אותה לשיחה. 

כל מה שרציתי להגיד לך באותה שיחה, אמרתי לה, זה שאת יכולה להשיג יותר בחיים שלך מאשר הדוד השיכור.  זה הכל.

ואם משהו שאמרתי לך לא מצא חן בעינייך, היית צריכה לבוא אלי ולדבר איתי על זה.  לא לרוץ אליו ולסכסך.

וכל זה באותו יום שלווית מאיתנו אלפיים דולר.  איזו מן כפיות טובה זו?

אבל גם הפעם לא נדברנו בדבר עם השיכור.

בית החולים

יהלי היתה בת שלושה ימים.  עוד לא הצלחתי להניק אותה.

היום השליש הוא היום שבו הסיכון לצהבת ילודים הוא הגבוה ביותר.

תינוק שלקה בצהבת יתקשה לינוק, ותינוק שאינו יונק מסתכן בצהבת - מן מעגל קסמים מרושע שכזה, שממנו יוצאים רק בהנקה.

מזה יומיים שחלבתי את עצמי לתוך מזרק, וככה וידאנו שיהלי מקבלת חלב.

אבל הייתי לחוצה ומתוחה, וזקוקה נואשות להנקה מוצלחת.

ואז, דווקא אז, הגיעו לבקר אותי האח השיכור, אישתו ובתם בת השש.

אני לא יודעת מה עבר בראשה של אישתו.  היא תיכננה ערב שלם.  אחרי ביקור של כשעה אצלי, כך התכוונה, ילכו כולם, כולל אוזי, אלינו הביתה, ושם ישחקו בערב משחק קופסא עם הילדה שלה.

כאילו היא מעולם לא ילדה, ולא יודעת מה זה תינוק בן שלושה ימים.

כעשר דקות לתוך הביקור שלהם, יהלי התחילה להתעורר.  זה היה הזמן האידאלי לנסות להניק.  כשהיא רעבה מחד, אבל לא מותשת מאידך.

ובנוסף, המיילדת הודיעה לי כשעה קודם שאני צריכה, בתוך שעה, אחד מהשניים - או להניק, או לחלוב, אחרת אני מסתכנת בצהבת ילודים.

לא התחשק לי לחשוף שד בפניהם.  העלינו את זה שצריך להניק את יהלי, ולפי כל כללי הטקס, אשת השיכור אמרה - אם את רוצה שנלך, רק תגידי.

אני רוצה שתלכו, אמרתי (בניגוד גמור לכללי הטקס, לפיהם אני אומרה לענות "לא, לא, זה בסדר").

והם אכן הלכו - קמו ויצאו בכעס והפגנתיות.

אוזי יצא אחריהם, לפייס, כדרכו.

אני רתחתי.  איזה מן דבר זה, לעשות סרטים לאמא של תינוקת בת שלושה ימים? ומה הקטע בלהיעלב כשאמא רוצה פרטיות להנקה?

אומרים שאסור להניק כשאת לחוצה או עצבנית, אבל זו היתה ההנקה הראשונה שהצליחה לי.  ביני עם כל העצבים שלי, ובין המיילדת הבוסית והתקיפה שעבדה באותה משמרת, לא היתה ליהלי המסכנה ברירה והיא ינקה כמו טאטלע.

אחרי ההנקה התקשרתי לאח השיכור ודיברתי עם אשתו.

תודה שהשארתם אותי לבד, אמרתי לה, כי זה עזר ובפעם הראשונה הצלחתי להניק.

את לא בסדר שאמרת לנו לעזוב, היא ענתה. היית צריכה לחכות חצי שעה (!!!) כי אנחנו באנו לבקר אותך וזה היה ממש חסר נימוס מצידך (!!!!).

(לחכות חצי שעה להניק? מה נסגר עם האישה הזו?)

ראיתי שאין עם מי לדבר, סיימנו את השיחה, ולי עלה רעיון. צילמתי את יהלי יונקת על הציץ, והכנתי לאשת השיכור כרטיס ברכה האומר:

תודה שבאתם לבקר אותי בבית החולים, ותודה על כל המתנות היפות שהבאתם.  במיוחד, תודה על שנתתם לאמא שלי זמן להניק אותי.  בזכותכם הצלחתי לינוק בפעם הראשונה, וזו מתנה שאהנה ממנה כל חיי.  אוהבת, יהלי.

החותנת הביאה להם את הכרטיס, וממה ששמעתי - זה מצא חן בעיני אשת השיכור.

אבל לא שמעתי מהם מילה.

ארוחה משפחתית

התראגנה ארוחה משפחתית אצל החותנת.  כעקרון, אנחנו לא הוזמננו, אבל החלטנו לבוא לביקור חטוף.  מן עלה של זית בצורת יהלי.

אשת השיכור דווקא היתה חביבה אלי.  הייתי צריכה לדעת שהיא תסלח לי, אמרתי לאוזי אחר כך.  היא בחורה סלחנית.  היא הרי חיה עם אח שלך.

השיכרו עצמו יצא למרפסת לעשן, ואז קרא לאוזי הלצטרף אליו לשיחה.

השיחה, כדרכו של השיכור, היתה בעצם שטיפה של כעס ונזיפות.  אחרי שעה של ויכוח, שבו אוזי לא התקפל ולא התנצל, פנינו ללכת.

אף אחד לא ידע מה היה תוכן השיחה בינהם.  גם לא אני, למרות שבדיעבד, הייתי צריכה לנחש.

כפנינו לצאת, פתאום עלה בדעתי שלא נפרדתי לשלום מהאח השיכור.  על פי כללי הנימוס, יצאתי למרפסת להגיד שלום.

פתחתי את הדלת, והשיכור זינק על הדלת לסוגרה כשהוא צועק עלי -

"פאק אוף!! פאק אוף!! דונט פאקינג טוק טו מי!"

וטורק את הדלת.

בדרך הביתה, אוזי הסביר לי שהשיכור כועס על שאוזי לא מקדיש לו זמן יותר.

באמת מפתיע שאתה לא, אמרתי לו.  כל פעם שאתם נפגשים הוא כועס עליך, או יורד עליך, או מציק לך, או לוקח ממך משהו שהוא צריך.  איזה אדם שפוי יתרחק מכזה יחס?

ואוזי לא יודע מה לעשות.  האם להתעמת עם אחיו?  האם להתעלם?

אני, מצידי, אמרתי כך:

אחיך הוא משפחה שלך.  לא שלי.

אתה מוכן לסלוח לו על התנהגות פוגענית וגסת רוח.  אני לא.

אני לא רוצה את הבנאדם הזה בבית שלי יותר.

אם הוא בא לכאן, אני מצפה שתגיד לו - דיברת אל אישתי בצורה בלתי נסלחת.  אתה לא רצוי כאן יותר.

אבל אוזי הוא לא כמוני.  מבחינתו, להגיד דברים כאלו זה להסתכן בכעס כלפיו.  אין לו בעולם דבר נורא יותר מאשר שמישהו יכעס עליו, או יאשים אותו.  הדרך שלי לא בהכרח מתאימה לו.  אנחנו מחפשי דרך בשבילו.

אז מה אתם הייתם עושים?