קואלה בחומוס

שריפות זה הפיגועים של אוסטרליה.  

מדי קיץ מחוז כזה או אחר סובל מבצורת (לרוב זה אותו מחוז שניזוק משיטפון לפני כמה שנים), ועולה בלהבות.  

כולם נכנסים להיסטריה רבתי, ומגייסים את שירותי החירום והכבאים והצבא וכל מי שיודע לעלות על מדים לעזרה.  אחר כך העיתונות מוצפת תמונות זוועה של דובונים מפוחמים ובעלי בתים שמגינים על צריף רעוע, ממשיכים בקריאות לתרומות לאירגוני צדקה כאלה ואחרים, ובסוף מוסיפים לנו מס שמממן עזרה לאלו שאיבדו את ביתם, שמראש נבנה באמצע הבוש המועד לפורענות.

הבית שלי, למשל, מופרד מהבוש באמצעות שורה אחת דלילה של בתים, ככה שיום יבוא והתיאור הציניקני הזה שלי יחזור לנשוך אותי באחורי.  ואכן, בשבוע הקודם, שריפות הענק במחוזותינו הזניקו את הנושא הזה לתודעה שלי.  העיירה שלנו התאפפה בענן אביך של עשן למשך מעל שבוע.  אור השמש נראה כתום, ונמנעתי מלתלות כביסה כדי לא להרגיש שיש לי יום-יום חג, והחג הוא ל"ג בעומר.

אז כן.  אחד מחברינו הוא כבאי, והוא אמר שהבוש שליד הבית נוטה לעלות באש מדי חמישה עשורים, וכבר עברו שישה של שקט, אז אנחנו על זמן שאול.

מוטב היה אילו ארזתי לנו תיק חירום ובו מסמכים חשובים ואלבומים, אבל אני עצלה מדי, עסוקה מדי, ונוטה מדי להאמין שההתראה לאסון תגיע מבעוד מועד.

---

מפאת פחד השריפות, רבים וטובים שאלו לשלומי.  אפילו אמא שלי, שבניגוד לרוב האמהות, משקיעה את מירב מאמציה בלהתעלם ממני, יצרה קשר.  היתה לנו שיחה טובה יחסית, ובסופה אמא שלי עשתה צעד אמיץ ושאלה אם יש לנו תוכניות לבקר בישראל בקרוב.  

אל יקל הדבר בעינכם - לרמוז שיש לי משהו שהיא רוצה זה דבר שאמא שלי חוששת ממנו מאד, והועבדה שהיא עשתה את זה מעידה על צעד קטן לאדם אבל צעד גדול לאישה.

דווקא שמחתי לשמוע את זה.  אני יודעת שזה מובן מאליו לאדם השפוי, אבל לפעמים אני מאבדת אמונה שבתוך המחלה הזו כלואה גם אישה שיש לה רגשות וכמיהה של אדם נורמלי.

גיסי יצא מאשפוז, אבל כמו שכבר גילינו במקרה הקודם, שיחרור מאשפוז אין פירושו החלמה.  

המאבק שיוצא מכאן הוא לא שלי, אלא של חמתי, שיש לה מערכת יחסים של תלות-הדדית עם קטון בניה.  למרות הקושי האדיר, היא עומדת בפרץ, ונמנעה מלהיפגש איתו.  

מדהים לראות איך אישה בשנות ה-70 לחייה עדיין עושה עבודה, עדיין גדלה, עדיין לומדת.

הלוואי וגם אני אעיז כמוה להשתנות גם בגילה.

---

כיון שכך, יהלי התעקשה לישון אצל חמתי ביום שישי בערב, מה שנתן לאוזי ולי לילה שקט עם נעמה בלבד.  מדהים כמה הבדל עושה רק ילד אחד פחות.

אני ניצלתי את השקט ונסעתי לבקר את חברתי נגה, שם היתה לנו שיחה עמוקה מלב אל לב. וזו היתה יריית הפתיחה של סוף השבוע המטורף שלי.

למרחת עם שחר נסעתי לאסוף את יהלי מחמתי, ויחד נסענו לבקר חברה מסידני.  החברה נשואה לגבר שהיא אוהבת מאד, ויש להם ארבעה (!!!) בנים בגילאים שונים, בית מהמם עם בריכה, ושפע של חברים, אבל הקשר שלהם רווי קשיים.  נסעתי כדי לעודד אותה ולתמוך בה, ואחרי שיחה כנה ופתוחה מצידה אמרתי לה באהבה גדולה ובלב שלם שהם צריכים עזרה מקצועית, ודחוף.

כי מחלות נפש זה לא עניין לחובבנים.

והכל היה נגמר בשלום אלמלא יהלי התעקשה להכנס לבריכה, ואני לא התעקשתי שתחליף בגדים אחרי שיצאה, וככה יצא לי שהיא התקררה.

---

סופשבוע פרוע

וכאילו לא מספיק שיהלי התקררה, אחרי הנסיעה הזו ואחרי מנוחת צהריים לא ארוכה, נסענו למסיבת יומולדת 60 של חבר, שהיתה בחוץ, והיה קר יותר משחשבנו.  נשארנו מאוחר מכפי שחשבנו, ואז כבר כולנו התקררנו.

במסיבה פגשנו זוג אחד שמצא חן בעיננו מאד, ואנחנו מקווים שנהיה חברים למרות שאין להם ילדים.

משם מיהרנו להצגה "קומדיה של טעויות" (עיבוד לשייקספיר) עם חברינו ג'יל וגרהאם, שם נקרענו מצחוק.

חזרנו הביתה עייפים אך מותשים ונפלנו לישון.

למחרת, תיכננו לנסוע יחד כולנו לסידני, כי חברה ואני היינו אמורות להשתתף בסדנה. 

אלא מאי, יהלי הפגינה חום קל, ונעמה דלפה כמו קבינט פוליטי.  הצבעתי באוזני אוזי על הקשים האלו ואוזי הסכים להישאר בבית ולהשגיח על הבנות.

אני התחלתי להתלבש ולהתכונן,  בצורה הכי יעילה שיש: לחטוף התקפי פאניקה מהמחשבה לנהוג בסידני.  שתבינו, אני נוהגת בעיר קטנה עם תרבות נהיגה מנומסת וסבלנית מאד.  סידני יותר דומה לנהיגה בתל-אביב. ודי לחכימא.

בעשר הדקות הראשונות להתכוננותי נתקפתי לא רק פאניקה, אלא גם רגשי אשם ונחיתות אדירים.  אוזי התנהל עם הבנות בצורה כל כך הרבה יותר אוהבת, חמה, ידידותית, ומשחקית ממני.  מיד כיהיתי בעצמי על שאני אמא נרגנת ונוקשה.  הודעתי לאוזי שהוא אבא נהדר והרבה יותר טוב ממני כהורה, והמשכתי להתכונן.

אחרי עשר דקות, אוזי ניגש אלי.  "זוכרת שאמרת לי שנאי עושה עבודה טובה?" הוא שאל, "אז נגמר לי הסוס.".

ואז הבנתי שאני לא משתפת פעולה עם הבנות כי כבר למדתי שזה מרתון ושאני צריכה לשמור את כוחותי.

נסעתי בכל זאת.  אוזי הבטיח שיהיה בסדר. 

אפילו שעצרתי לתדלק בדרך, הגעתי חמש דקות מוקדם מהצפוי, ואף מצאתי חניה.

התיישבתי לי בסדנה ואז החברה סימסה לי שהיא לא מגיעה.

התעצבנתי עמוקות.  הרי נטשתי שתי ילדות חולות ובעל מבועת לבד, צלחתי את רחובות סידני המאיימים, והכל כדי לארח חברה לחברה, ובסוף היא לא באה!  הזכרתי לעצמי שיש יתרונות לכל דבר, ושאולי ייקח זמן לראות אותם, אבל עדיין הייתי עצבנית.

ואז, פגשתי מישהי שגדלה בעיירה שלי, ועומדת לעבור לשם בעוד חודשיים.  היה לנו כיף מאד לדבר ומאד שמחנו להיפגש.  פגשתי עוד כמה אנשים שאילולא הייתי לבד, לא הייתי פוגשת.

אז סלחתי.

חזרתי הביתה ואוזי נפל על צווארי.  "חזרת! תודה לאל!  חזרת!!!" הוא אמר.  הוא היה נרגן כלפי הבנות והתפרץ על יהלי שדיברה בלי סוף (אין לי מושג ממי היא ירשה את זה, נשבעת), בדיוק כפי שאני עושה אחרי יום שלם עם הבנות.

אז נרגעתי.

כי כמו שקתרינה כתבה לי, זה לא שאנחנו אמהות לא טובות, אלא זה שהזמן שלנו עם הילדים תובעני מאד ואנחנו מותשות.

---

אבל סוף השבוע עוד לא נגמר.  הו לא.

היתה לפנינו עוד מסיבת הלוואין אצל ג'יל, עם כל חבריה.  זו קבוצה של אנשים שלכאורה מאד נחמדה ומנומסת ,אבל בפועל הם לרוב עסוקים בעצמם ואין לא מקום למישהו חדש.  אני תמיד מרגישה איתם אאוטסיידרית, ואולי גם תחת ביקורת.

הפעם דווקא מצאתי כמה אמהות שנהניתי לדבר איתן.  ואפילו ניהלתי שיחה מאד מוצלחת עם אחד מהאבות, שהוא בדרך כלל מאד יהיר ומתנשא.  אולי זה שהוא היה קצת בגילופין עזר.

יהלי נהנתה מכל רגע, וזה בעצם כל מה שחשוב כאן.

---

סוף השבוע נגמר, ושמחתי לחזור לשגרת השבוע הרגועה שלי, אבל ביום שני בערב אירחנו את המשפחה של אוזי לארוחת ערב.

היה נחמד להיפגש עם הבנות.  האחיינית שלו נעלבה מפני שעשינו תוכניות של המשפחה הגרעינית בבלד (כלומר, מייקל, הבנות, ואנחנו, ואמא שלו), וגם מפני שהוצאתי את התמונות המשפחתיות לחלוקה.  היא הרגישה בחוץ, ואני מאד מבינה איך היא הרגישה כי אני הרגשתי כך רוב חיי.

הצטערתי שהוצאתי את התמונות כשהיא עוד היתה שם, כי היא ממילא עמדה ללכת.

ומצד שני, הלקח שלמדתי בחיי הקצרים הוא,

שדם סמיך ממים,

והיום-יום סמיך מדם.

מי שרוצה להיכלל במשפחה, אם לא נולד לתוכה, עליו להתאמץ.  לא להיות צבוע או להתחנף, אבל כן ליצור ערך, ליצור רגשות חיוביים, ו"לעבוד" לטובת אלו שכן בתוך המשפחה.

ואולי ייטיב עמה ללמוד את הלקח הזה מוקדם יותר בחייה מאשר אני.

---

התמונות יצאו נהדרות.  תראו לבד.

---

סוף השבוע הקרוב מכיל הרבה פחות אירועים (רק מסיבת יומולדת אחת), ובתקווה אפילו שנצ בשבילי.

שבת שלום!

ג'ו-ג'ו ואחותו מימי הם חברים היהודים היחידים בני גילה של יהלי, והיא אוהבת אותם אהבת-נפש.  היא מדברת עליהם ואליהם בערך שמונים פעם ביום, היא עסוקה במחשבות עליהם ובתכנונים מפורטים של פעילויות שיפעלו יחדיו, היא מכינה להם מתנות וכרטיסי ברכה, היא מכנה בובות בשמם.

היא מאד אוהבת אותם.

השבוע התחדדה אצלי התחושה שקיננה אצלי כבר זמן-מה: יהלי לא יוצרת חברויות בקלות.  כולם אומרים שהיא עוד צעירה וזה טבעי, אבל היא קצת מזכירה לי אותי.  ואת הקשיים שלי.  

מימי היא החברה הכי טובה שלה.  יש לה עוד חברה טובה-טובה, שהיא השכנה ממול, שקטנה ממנה בשישה שבועות, ושהיא מכירה מיום היוולדה - ליטרלי.  יש לה עוד חברה, שהיא בעצם האחיינית שלה - הבת של הגדולה, והיתה לה חברות קצרה מאד עם ילדה בגן החדש, שהתעקשה על חברות בינהן, אבל מאז שהילדה פנתה לה לעיסוקיה ולילדים חדשים- יהלי משחקת בגן החדש לבד.

לא יוצרת חברויות חדשות.

הגננת, שהתייעצתי איתה, אמרה לי - היא ילדה מאושרת.  היא משחקת לבד, ונראה שטוב לה.  היא עסוקה בפרוייקטים שלה, וילדים אחרים פשוט לא משתלבים בזה.

אבל דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.  אף אחד לא מכיר את הילדה שלי יותר טוב ממני, ואף אחד לא מזהה את ציוני הדרך שעברתי אני בעצמי.

---

לפני כמה שבועות, עברתי תקופה קשה מאד עם ג'יל.  לא היינו חברות הרבה זמן, וכבר מההתחלה כאילו קיצרנו הליכים.  החלטנו שנהיה חברות טובות - שתי אמהות יהודיות יחידות ברדיוס של חמישים קילומטר - והסתפקנו בזה.  אבל אני לא יכולה להגיד שהכרנו מאד לעומק.  ברמה השטחית - ג'יל היתה סופר-נחמדה, השקיעה בילדות שלי זמן וכסף מעל ומעבר למה שציפיתי: קנתה להן מתנות יקרות, הכינה להן פעילויות, יזמה מפגשים איתנו, הודיעה לי אם מימי חלתה ולא יכלה להגיע לגן שבו היא פוגשת את יהלי.

אני ניסיתי לעמוד בקצב הנחמדות הזו, אבל אני לא כזו.  אני לא משקיעה במתנות לילדים.  ובכל זאת ניסיתי.

ואז, דברים מצד ג'יל התקררו.  היה ברור שהיא הורידה הילוך.  בקושי נפגשנו, ואילו נתקלנו זו בזו בגן, היא היתה מזדרזת לצאת משם.  עדיין הוזמננו לאירועים והיא עדיין באה אלי, אבל היא הפסיקה להודיע לי על היעדרויות של מימי מהגן.

חלק מזה קשור לחיים שלה - הם מאד התמלאו.

אבל חלק מזה, חשדתי, קשור בי.

נכנסתי לסרטים מטורפים, בחנתי ושקלתי את כל מה שיכול להיות מרתיע בי, עבדתי על זה חזק, ובסוף הנחתי לג'יל.  שלחתי רצון טוב בצורת מתנות לילדים, אבל הפסקתי להתקשר, הפסקתי להזמין, השקעתי אנרגיות בדברים אחרים.

אחרי קצת זמן, זה עבד.  ג'יל חזרה להיות בקשר.  אמנם רופף יותר, אבל עדיין מושקע מאד.  

למשל, אחרי שחשבתי שהיא שכחה ולא באמת רוצה, היא להפתעתי בחרה תאריך לחופשה משותפת שתיכננו מזמן, ואפילו בחרה מקומות וסקרה מחירים.

אנחנו נוסעים בעוד שבועיים.

במסיבה של ג'ו, היו הרבה מאד ילדים.  חלק מהם היו חברים של ג'ו, וחלק - נספחים.  ילדים של חברי ההורים, או אחים של חברי חתן השמחה. ובין השאר, היו שם גם בנות אחרות.  חברות אחרות של מימי.

וחלקן היו בנות קצת יותר גדולות.  

יותר מעניינות.

יהלי עדיין קיבלה מקום של כבוד.  הן שיחקו יחד, התחבקו יחד, מימי ישבה לידה לאכול את עוגת היומולדת.  

אבל מימי גם נעלמה מדי פעם ויהלי לא מצאה אותה.  או שהיא מצאה אותה, ומימי לא רצתה לשחק במה שיהלי דרשה לשחק.  

כי זה המכשול העיקרי לחברויות של יהלי: היא רוצה לעשות משהו, ואם הילדה השניה לא רוצה, יהלי נוטשת את הילדה לטובת המשחק.  

ואחרי כמה שעות, הגיעו מים עד נפשה של יהלי.  היה לה חום קל.  היא היתה מלאה סוכר.  עייפה, וצמאה.  היה לה חם.  היא היתה מאוכזבת והרגישה נטושה.  מימי שיחקה עם בנות אחרות ואמרה לה שהיא לא החברה הכי טובה שלה יותר. ואז גם יהלי קיבלה שיפשוף ברגל מהמגלשה.

יהלי פרצה בבכי קורע-לב ועור-תוף.

---

אחרי שנרגעו הרוחות, פלסטר של בארבי פייס לה את הרגל וחיבוק של מימי פייס את כל השאר, לקחנו את שקית היומולדת הביתה והשכבנו את הבנות לנוח.  הערנו את יהלי אחרי כשעה, כדי שתצליח גם להירדם בלילה, אבל היא היתה עדיין עייפה.  

היא היתה נרגנת, וכל דבר קטן גרר ויכוח, ריב, ודמעות.

אז התיישבתי על רצפת המטבח בישיבה מזרחית, ומשכתי אותה אלי.  הושבתי אותה עלי, חיבקתי אותה ואמרתי לה - זה לא מפריע לך שנעמה לקחה את הקערה שלך.  את מאוכזבת מהמסיבה?  את מאוכזבת ממימי?

יהלי ענתה מיד בבכי, וזה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה הם ישירים בגיל הזה.  "כן, מימי אמרה שהיא לא חברה שלי יותר!" היא בכתה.

"אבל מימי כן חברה שלך," אמרתי לה, "היא כן שיחקה איתך.  היא כן חיבקה אותך".

"היא לא, היא אמרה לי!" יהלי המשיכה לבכות.

"אוי, יהלי שלי", ליטפתי לה את השיער ונישקתי אותה.  נעמה, שעד אז דידתה סביבנו בעניין, התחילה להתעצבן.  נעמה לא אוהבת שמגלים חיבה אל יהלי.  היא התכוננה לזנק ולמשוך לה בשיער, כרגיל.

"נעמה", אמרתי לה ואחזתי בזרועה, "יהלי קצת עצובה עכשיו.  היא חושבת שמימי לא חברה שלה, כי מימי שיחקה עם בנות אחרות.  יהלי בסדר, נעמה, היא רק קצת עצובה.  יהלי שכחה, נעמה, שגם היא משחקת לפעמים עם בנות אחרות.  יהלי שכחה שהיא משחקת עם לוסי השכנה, שהיא משחקת עם האחיינית שלה, ועם ליילה מהגן.  יהלי שכחה שגם לה יש חברות אחרות, ושעדיין, גם היא אוהבת את מימי".

יהלי קצת נרגעה והקשיבה לדיווח לנעמה, אבל עדיין היא היתה עצובה.

"את יודעת יהלי", אמרתי לה, "לפעמים, אם רוצים להיות חברות, אז צריך לעשות מה שהחברה רוצה, ולא רק מה שאת רוצה".  אבל הצעה הזו, שגם אני מתקשה ליישם, לא ניחמה את יהלי.

"מתוקה שלי", חיבקתי אותה, "את יודעת כשאני הייתי קטנה כמוך גם אני כעסתי על חברות, כי חשבתי שהן לא רוצות להיות חברות שלי יותר, אבל הן כן רצו.  הן רק קצו לשחק עם עוד בנות, ולא רק איתי".  

הדמעות של יהלי התחילו להתוות אצלי בגרון, כשהעדות הזו זרקה אותי לעלבון הצורב של כיתה ג', כשאורלי ביטלה פגישת-משחק שקבענו ביחד (אז ילדים עוד קבעו פגישות בעצמם...) כדי לשחק עם מירב, פשוט כי פגישות עם מירב התבטלו בעבר.  

וכמה נעלבתי ובכיתי כשחזרתי הביתה, וכתבתי לי בכל המחברות "לא לדבר עם אורלי" - כאילו שהייתי צריכה תזכורת.

הבכי של יהלי בזרועותי הלך והכאיב.  רציתי לשיר לה שיר שיעודד אותה.  

פסלתי את "הילדה הכי יפה בגן", כי לא רציתי שתלמד לברוח לגאוותנות כשהיא עצובה.  פסלתי את "כשאת בוכה את לא יפה" כי לא היה בו שום דבר מעודד, ואז עלה לי השיר הזה לילדה שרק רוצים לתת לה חיים טובים יותר - כשידינו קצרה.

שרתי מהזכרון, ולא זכרתי את כל המילים.  יהלי עדיין בכתה.

את הבית השני שכחתי לגמרי, אז חזרתי על הראשון.  ואז היא עברה לבכי שקט יותר, והקשיבה למילים.  בפזמון השני, היא כבר היתה רגועה.

ואז היא קמה ונתנה לי חיבוק.  

ובהמשך הערב היתה עליזה וצוהלת, ולא אמרה מאז אף מילה על מימי, מטוב ועד רע.

כנראה שמספיק לדעת שאמא רוצה לתת לך עולם חדש וטוב, גם אם היא לא יכולה.

נכון שהאפרוחית עשתה אותי אמא, אבל הייתי כל כך לחוצה, כל כך מבועתת, וכל כך חסרת אונים למול המטלה האדירה הזו של גידול אדם קטן, שלא הרגשתי ממש כמו אמא. הרגשתי שאני אחראית על היצור הקטן הזה, ושהמטלה גדולה עלי. 

כמו הבלוגרית הנהדרת שמצאתי כאן, גם אני הרגשתי אפסית ונחשלת למול האמהות ההן שבאות לגן המשפחקים עם פירות חתוכים בקופסאות קטנות ,עם מגבונים נפרדים לטוסיק ולפנים, עם בגדים להחלפה, ועם תיקים שאיכשהו נראו אלגנטיים ומסודרים מחד, אבל מכילים את כל מה שצריך מאידך, בעוד אני השתרכתי עם עגלה יד-שניה ותיק מבולגן שנגדש מעל למידותיו ובכל זאת תמיד היה חסר בו מרכיב אחד קריטי.  כמו כובע.  או מכנסיים להחלפה.  או סוודר.

והן כולן היו אמהות שידעו יותר טוב ממני איך להתמודד עם אסון כמו נעל שהתפרקה, או ילדה ששפכה על עצמה כוס מיץ, או עשתה שילשול עוד בטרם היא הגיעה לשירותים.

רק כשהגיעה הקואלנת שלי, נעמולי-קטנולי, הסתכלתי על עצמי והבחנתי שאני הרבה יותר אסופה, הרבה יותר מאורגנת, ופשוט הרבה יותר מנוסה.

ולדוגמה - נסיעה אל חוף הים.

אוזי נשאר בבית, לתקן בפעם המליון את הגג של הפרגולה, כדי שלא ידלוף (כי הרי בשביל זה בכלל רצינו פרגולה...)

ואני נסעתי לים, להיפגש עם שתי אמהות וילדיהן.  

ארזתי את הכל לבד.  כולל הבנות.  את תיק המגבות, את תיק האוכל עם שלושת סוגי הפירות החתוכים, וחבילת הבמבה שנשלחה מישראל.  את בקבוק המים, וכוס המים של נעמה.  את האוכל של נעמה בשקית עם סגר כפול, וכפית, ומטלית ניר, ואת תיק ההחתלה עם מוצץ ספייר, וחיתולים, ומגבונים, ובגד להחלפה.  את תיק הצעצועים לנעמה, ושקית צעצועי החול של יהלי.  את הכובעים, בגדי הים, חיתול שחיה לנעמה, ואת חולצות השמש.  את הסלולרי,  והארנק.  את העגלה של נעמה.

ואת אוהל-השמש החדש-דנדש שאוזי קנה לי לכבוד קריסמס, אבל נתן לי עוד קודם לצורך שימוש.

הכנסתי את כולן לאוטו, ונסעתי לחוף הים.  

בחוף הים, מצאתי חניה קרובה.  הורדתי אתה עגלה והכנסתי לשם את נעמה. הורדתי את יהלי מהאוטו ונתתי לה לסחוב את תיק הצעצועים ושקית צעצועי החוף.  תליתי על העגלה את תיק האוכל והמים, את תיק האוהל, ואת תיק המגבות על הכתף.  

את התיק הכי חשוב,  תיק ההחתלה, שכחתי באוטו.

למזלי, אחת האמהות הגיעה מצויידת בבעל.  זה נשלח אחר כבוד להביא את תיק ההחתלה מהאוטו.

מה יש להגיד, חוף הים הוא מקום נהדר לילדים, במיוחד כשיש מסביב עוד ילדים.  ואכן, יהלי וג'יימס התרוצצו כמטורללים כמה שעות.  יהלי היתה במצב רוח צייתני ונוח לבריות, ולתדהמתי עשתה כל מה שביקשתי ממנה, גם כשלי-עצמי אל היה ממש ברור מה אני מבקשת.

לדוגמה, יהלי חסרה וביקשה את הבמבה.  וכל הזמן דחיתי את הבקשה.  אחר כך, אמרתי לה.  למה אחר כך? אני בעצמי לא יודעת.  אולי לא רציתי שהאוכל יהיה מרכז הבילוי.  אולי רציתי לחכות שזה ירגיש מתאים.  אחרי כמה בקשות, היא באה כולה רטובה ומלאה חול, ואמרתי לה - את צריכה לרחוץ את החול, ואז לשבת עם ידיים נקיות - ולחכות בסבלנות.

ולתדהמתי, כעבור כמה דקות ראיתי אותה יושבת על החול, ידיה בחיקה, והיא מחכה.

את מחכה לבמבה, יפה שלי?  שאלתי אותה בתדהמה.  וכשהיא הנהנה, החלטתי שהיא הרוויחה ביושר את הבמבה.

היא נתנה כמה במבים לחברים לטעום, אבל חיסלה במו פיה את רוב החבילה.  אין ספק שלשמחתי, בורכתי בילדות אכלניות.

ואז הגיעה השעה לזוז, שזו גם היתה שעת ההחלטות השגויות ברצף.

ראשית חוכמה, החלטתי לא להחליף לנעמה את חיתול השחיה - כי הרי לשם מה לשים עליה חיתול נקי כשהיא כולה מלאה חול?

ואז החלטתי שלא ללכת למקלחות הציבוריות לרחוץ אותן.  לא כל כך "החלטתי".  יותר נכון לומר שהנסיבות הפכו פחות ידידותיות ללכת למקלחת, ומעשה שהיה כך היה.

נעמה נכנסה למתקפה של דבקנות, והחליטה שחוף הים, שאמנם היא בילתה בו כמה שעות נעימות של זחילה על החול ואכילתו, הוא מקום מסוכן, ועל-כן, כל מקום מחוץ לזרועותי הוא מועד לפורענות.  היא ראתה את תפקידה בכוח למחות בקול רם ככל האפשר אם היא מורחקת מהן. 

בעוד שאני די מתורגל בתיפקוד עם יד אחת, ועשיתי עבודה לא רעה באיסוף הצעצועים כל אחד למיקומו היעודי, וגם שאר התיקים בסך הכל סודרו בגבורה, הרי שקיפול האוהל התגלה כתהליך שלא נועד לאנשים שיש להם פחות מחמש זרועות באורך של שני מטרים.  

וכדי להוסיף על השמחה, יהלי החליטה שמן הראוי לחקות את ג'יימס, והשילה מעליה את כל בגדיה הרטובים ישר אל החול.  

וכך עמדתי על חוף הים עם תינוקת צורחת, אוהל שמסרב לחזור למימדים הנדחסים אל השקית שלו, ערימת בגדי ים רטובים ומלאי חול, ובת שלוש וחצי עירומה כביום היוולדה ומנג'סת שהיא רוצה ללכת.

אחרי עיון מדוקדק בהוראות, והיאבקות מרשימה עם האוהל, שלא היתה מבישה נבחרת ג'ודו אולימפית, האוהל איכשהו קרס אל מימדיו המקופלים ונדחס אחר כבוד לתוך התיק שלו.  על יהלי שמתי מגבת חוף והטלתי עליה לחלץ את תיקי הצעצועים.  את העגלה העמסתי בשאר התיקים, ולשמחתי הבעל של החברה העלה אותה מהחוף בשבילי, ואת נעמה סחבתי בזרועותי עד שהיא נרגעה מהצרחות והשתכנעה שקץ העולם לא יגיע קרוב מהצפוי.  כלומר, לפחות בעוד שבוע.

בנסיבות האלו, קשה להאשים אותי שלא סטיתי מהמסלול לאוטו ולא עברתי דרך המקלחות - מה שהיה דורש ממני לפרוק את התיקים מהעגלה, לחלץ את נעמה מזרועותי, ולמצוא מקום מסתור לכל בגדי החול.

אז החלטתי שנסיעה קצרה בת חמש דקות מהים הביתה היא פתרון עדיף.  זיגזגתי את העגלה ביד אחת עד לאוטו (ובניגוד לתדמית האוסטרלית האדיבה, אף אחד לא הציע עזרה), העמסתי את כל הכבודה (כולל בנות) ונסעתי הביתה, אל המקלחת המיוחלת.

אלא מאי.

לקח לעתיד - תינוקת שלא עשתה קקי כבר שלושה ימים היא לא מועמדת טובה לנסיעה באוטו עם חיתול-שחיה מעפן בלבד.

כי אכן, כפי שניתן לצפות, זו רוקנה את מעיה בדיוק בחמש דקות הנסיעה ההן. 

וכמו שניתן לצפות, חיתול השחיה לא קלט אל תוכו את התכולה הזו.

הגעתי הביתה, ובתוך הסל-קל חיכתה לי תינוקת חייכנית, אם כי מצחינה משהו.  רצתי הביתה כדי למצוא את אוזי, ידיו מגואלות בצבע שחור, גוהר על גג הפרגולה.  מיד הבנתי שממנו לא תצמח לי הישועה.  ואז נפל לי האסימון.

שאני יכולה לפתור את כל זה לבד.

הוצאתי את הסל-קל אל המקלחת, ומילאתי את האמבט במים חמימים עם שמן אמבט לתינוקות.  יהלי הצטרפה אלינו אבל אסרתי עליה להכנס לאמבט בטרם גמרתי לחטא את נעמה, ואת האמבט.  רחצתי את נעמה באמבט, ואז רוקנתי אותו מילאתי אותו מחדש, ורחצתי אותה שוב.  עטפתי אותה במגבת, הלבשתי אותה והכנסתי אותה לישון במיטה.

ניקיתי את האמבט, רחצתי את יהלי והלבשתי גם אותה.  הגשתי לה ארוחת צהריים, ועוד היא אוכלת, פרקתי את האוטו מתיק האוכל, המים, והבגדים הרטובים.  שטפתי מהם את חול ותליתי אותם ליבוש.  אירגנתי את הפירות לאכילה אחרי הצהריים.  שמתי את תיק הצעצועים ליד הדלת, שיחזור לאוטו, ואת צעצועי החול בחזרה בשקית שלהם.

ואז אוזי נכנס הביתה.  אה, חזרת?  הוא שאל.  תראי כמה צבע ירד עלי.  אני חייב ללכת להתקלח.  

אז ההחלטתי שמותר לי לתת לעצמי צל"ש על שסיימתי את הקורס הזה, "אמהוּת לפעוטות למתקדמים".   

תודה לך, קטנה שלי, שהוצאת ממני את היכולות שהיו טמונות בי כבר מזמן, אבל לא היתה להן הזדמנות אחרת להתבטא.

ולכל אותן אמהות מתחילות שמרגישות רע עם זה שהן לא עומדות בכל האתגרים - דעו לכן שזה כמו כל דבר אחר.  יש מי שיותר מוכשרת בזה מראש (לא אני, למשל), ויש מי שצריכה קצת יותר זמן ללמוד.  

אל תשוו את עצמכן שאלו שמנוסות יותר.  

והאמינו בעצמכן.  האמינו שהאמא המדהימה הזו שחבויה בכן-בפנים עוד תצא.  

וכשאתן ממש מיואשות מעצמכן, תזכרו:  גם האמא שנראית לכן סופר-מאורגנת עם שלושה סוגי פירות חתוכים ושני תיקים של צעצועים, 

בסופו של דבר צריכה להתמודד בדיוק עם אותו שיט.