קואלה בחומוס

לפני שבוע חלמתי על צונאמי.

שתי הבנות היו איתנו באוטו, בדרך מהאוניברסיטה הביתה. 

כשנוסעים בכביש הזה, מצד ימין רואים את מגרש הכדורגל.  מצד שמאל, את מעונות האוניברסיטה.

ההר ממול, למעלה.  ולמטה - הים.  כשהגאות גבוהה, רואים אותו יפה מעבר לגבעה.

עצרנו להן בין מגרש הכדורגל למעונות.  הן יצאו מהאוטו, שמחות וצוחקות.  נפרדנו לשלום.  הן הלכו ולא ראינו אותן.

ואז ראיתי את הגל.  הים, שתמיד נראה קצת גבוה, נראה גבוה מאד.  ידעתי שזה גל.

צעקתי לאוזי שיעובר למושב האחורי, שיגן על האפרוחית בגופו. 

הוא עבר, אבל כנראה לא הבין מה רציתי שיעשה.  הוא לא סוכך עליה.  הייתי צריכה לעבור לשם בעצמי, חשבתי לי.

הגל העצום נחת על האוטו, על הכביש, על כל השכונה שלנו.  לגבי הבנות כבר לא יכולנו לעשות כלום.  הן כבר יצאו.

את החלום הזה חלמתי לפני שבוע, בלילה אחרי שהקטנה סיפרה לנו שהיא התארסה.

שבועיים בלי מגני פטמה, והאפרוחית, במקום להשתבח ביכולת המציצה שלה, רק עושה בי שמות.  נראה שיש לי עכשיו סדק בפטמה אחת, וגם השניה, כך נראה, הולכת בעקבותיה, אז חזרתי אחוזת יאוש למגני הסיליקון ולמצב רוח עגמומי.

במה חטאתי שמגיע לי העונש הזה? הפטמות סדוקות ובוערות, ככה שאולי גם נוגעתי בפטריה שאינה למאכל אדם, ובנוסף הזמן מסרב להאט או לעצור, וחופשת הלידה בתשלום שלי קרבה אל סיומה המר.  בתוך פחות מחודש שומה עלי לשוב ולהיגרר בבוץ על ידי המנחים שלי, זה ביד רכה וזה בזרוע נטויה.

האפרוחית, יש לציין, מתוקה עד מאד, ומדי האכלה מפרטת באוזני כל מי שמוכן לשמוע ש"אַגוּ", וגם "גֵה", ולעיתים גם "אַגְווָה" בפורטוגזית ואף "עוּגָה", שאסורה עלי מפאת פטרת הפיטמה האכזרית.  יש והיא אף נושאת קולה הענוג בשיר, מעלה ומורידה סולמות מוזיקליים בכשרון של, ובכן, אפרוחית בת חודשיים.  אלא שכל נסיונותי לתעד את נוהגיה אלו כשלו בתוהו.  מיד עם כווני אליה את המצלמה אוחזת בה פלצות והיא נועצת בי מבט האומר: "לא תצלח בידיך מזימתך להורגני נפש, צווח אצווח כצופר הנעמתי ואזעיק עלייך את כל השכנים למען יושיעוני".

זאת ועוד, כמו פנילאלין, אף אני ידעתי את נחת זרוען של אמהות אחרות, שתינוקותיהן, אם להאמין למוצא פיהן, יונקים בשלווה מרגע הוולדם, ישנים שמונה שעות רצוף חמש פעמים ביממה, לעולם אינן נושאים קולם בבכי, ובאופן כללי מהווים מזור לכל תחלואי היקום.  בנוסף, אוזי חותר תחת בטחוני בעצמי ובצאצאיתי הברוכה, ומדי פעם מפריח לחלל הבית אמירות כמו "מעולם לא ראיתי תינוק שבוכה כל כך הרבה", או "הילדים שלי מעולם לא היו ככה", ועוד כהנה משפטים במעוררים בי תשוקה לכרוך חבל על צווארו העבות ולתלות אותו מאחד העצים שבגינתנו, או לחילופין לגרור אותו אחר כבוד לבית זוגתו לשעבר, שם יוכל להביא איתה שלל צאצאים קסומים שאינם בוכים, וגדלים להיות פוסטמות שדחוף להן להיכנס להריון מכל משתין בקיר הנקרא על דרכן.

ספיקינג אוף וויץ', הגדולה סוף-כל-סוף השיגה את מה שחשקה נפשה מזה שנים, ונכנסה להריון מהחבר הבהמתי שלה.  זה בתורו זרק אותה מחייו פעמים אינספור בחודשים שקדמו לגילוי ההריון, ובכך הוכיח שמדובר במערכת יחסים יציבה, בריאה ואוהבת.  אולם, משנגלה דבר העובר שהיא נושאת ברחמה - מיד הזדרח זה בכל מאודו, שכן מזה שנים כמה הוא - כך לטענתו - לילד משלו.  אביו, כך אומר הלז, לא היה אב טוב, והוא - קצרה רוחו מלחכות להיות בעצמו אב דוגמה ומופת.

את דבר ההריון שמרה הגדולה בסוד כמוס לפרה ולסוס, ולמעט שורות מסיגרות בפייסבוק המספרות על בחילות מחד ואושר עילאי מאידך, לא ניתן היה לנחש את הדבר.  כדי להוסיף על השמחה שיחוש אוזי על הפיכתו לסב, סירבה זו לשתף אותו בדבר ההריון, ואף הגדילה לעשות וביקשה מכל שאר בני המשפחה שיסכיתו וישמרו את הדבר לעצמם. 

הגויים, כך מסתבר, רואים בשמירה על סוד אך דרך אחת לעמוד בהבטחה שכזו.  דרך נוספת היא לספר תוך השבעת הצד המסופר שלא יעז לחשוף את העובדה שסופר לו.

למותר לציין שאוזי, אדם רגיש ונוח להיעלב, אכן נפגע עמוקות מן הבחירה להותירו מחוץ למעגל הידע.  מאידך, נאלץ אף הוא להודות שאין הוא מהמפרגנים לרעיון ועל כן קשה להאשים את הגדולה על בחירתה זו.

חכמה (אני כמובן) מה היא אומרת - מה זאת הילודה הזאת לכם? 

או בעברית, מה דחוף לך, בחורה בת 22 שאין באמתחתה מזומנים, קריירה, עבודה קבועה, מקום מחיה משל עצמה, או סתם מערכת יחסים יציבה, מה דחוף לך להתרבות ולפזר את מורת רוחך על פני היבשת כאילו אין לנו מספיק? 

ואתה פתח ואמור לה - בשיחות כאלה ואחרות עם אמהות מקבוצת האמהות המקומית, עולה שדווקא ההכרח לטפל בילד, יש וכפה על מי מהמקומיים להתבגר לאלתר, שהרי צבא אין להם פה.

ועל כן יש לי האפשרות להתבונן בהריון הזה כמשהו טוב.  ומה אני יודעת.  אולי באמת היא והחבר יצליחו לשקם את יחסיהם הרעועים, אולי התמיכה הכלכלית של אמא שלה תקל על העומס, אולי באמת האמהות תאלץ אותה להיות יותר מעשית לגבי חייה.

ואם לא, חלאס, מה אכפת לי.  יש לי אפרוחית משל עצמי להתעסק בה ולטפטף לפיה פרצטמול למען ישוככו כאבי החיסונים בישבנה לאלתר.

וכאילו אין מאכילים אותו די מרורים כאן במחוזויתנו, הרי שאמי יולדתי שמעבר לים אינה מניחה ידה ומדי פעם שולחת לי אימייל כזה או אחר המתיימר להוכיח לי איזה זבל של בנאדם אני.  פעם אחר פעם אני נוכחת שכל האנשים בעולם הוריהם עוברים תהליך כזה או אחר של התעדנות, ואילו אני - נפלה בחלקי אמא ששפיותה נשמטת מתחת רגליה כמניה של אפריקה ישראל.  וכך החלטתי כאן די והותר אנשים שיעשו לי נאחס על הנשמה, ועל כן אין צורך לייבא עוד מארץ הקודש.

אז נכון לעכשיו הריני נמנעת מתכתובת איתה. 

זאת עד אשר אשכח את תמציתה של זו, ואתחיל שוב להזות שמה אולי גידלה לה זו  כישורים חברתיים, חמלה אנושית, או סתם שפיות הדעת, ואפנה אליה שוב.

זאת ועוד אגלה את אוזנכם שאמנם מאז ומתמיד רציית משפחה ברוכה ילדים, ולאחרונה הודיתי בכך שאולי אסתפק בברכה קטנה יותר, של שניים או שלושה, אבל כרגע אין בכוחי אף לדמיין את הילד הבא, ויש בי משהו שרוצה שהאפרוחית תהיה בת יחידה, כמוני, כדי שאבא ואמא יוכלו לתת לה ה-כ-ל.