לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

קואלה בחומוס


מלטשת את המראַה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

על לבה והרי געש


יש לנו שכנה אחת חולת נפש.  זה כמו לגור ליד הר געש של רגשות.

בניגוד למה שסרטים אמריקאיים אוהבים להציג בפנינו, מחלת נפש לרוב מלווה בסימני אזהרה, וכשהיא מתגלה, הסובבים אותה מושכים כתף ואומרים, טוב, באיזשהו מקום ידענו.

אישור למחלת הנפש של השכנה שלנו (דכאון, ככל הנראה) קיבלנו דרך ברברה, המטפלת של הבנות.  בעיר קטנה כמו שלנו (רבע מליון איש זה לא הרבה), כולם נעים במעגלים חברתיים הנושקים אלו לאלו.  החבר של השכנה שלנו הוא מכר ותיק של ברברה, וככל הנראה יש בינהם חיבור במישור הזה של מחלת הנפש: היא עם דכאון, הוא עם חרדות, ואנחנו פה ליד עם הנשורת של הסבל.

כשאוזי התחיל לבנות לנו את הפרגולה בחצר, הוא התעלם מכללי הבניה העירוניים.  הוא עבד ימים ארוכים, שעות רבות, כדי לסיים את הבניה כמה שיותר מהר.  למרות שהבניה היתה רועשת ומן הסתם הפריעה לשכנים, לא עלה על דעתנו לפנות אליהם ולהזהירם.  אוזי היה עסוק מאד בתכנון ובבניה, ואני הייתי עסוקה עם ילדה קטנה (אז היתה רק אחת).

הנחנו, באופן לא ממוקד, שאם למישהו תהיה בעיה, הוא יפנה אלינו.  אבל לא כך היה.

יום אחד השכנה שלנו אירחה אצלה מסיבה.  זה גם היה יום חג – היום שאחרי קריסמס.  היא השמיעה מוזיקה וכנראה קיוותה שנבין את הרמז.  לא הבנו.

אוזי עבד, אני השגחתי על יהלי.  הלבה ביעבעה וביעבעה, ולבסוף השכנה שלנו התקשרה והתלוננה למועצה.

כעבור כמה ימים הגיע אלינו פקח עיריה.  הוא הטיל עלינו קנס, פקד על הפסקת הבניה, ודרש שנגיש בקשה רשמית, עם מסמכים והכל, כדי שהבניה תאושר.

אוזי רתח.  נשארו לו כשבועיים עד לסיום העבודה, ועכשיו הכל נעצר.  אחרי שבועיים נסענו לניו זילנד, ואחר כך התחיל הסמסטר, ואז החורף – השלמת הבניה התעכבה, במקם בשבועיים, ביותר משנה.

בסופו של דבר, מעז יצא לנו מתוק.  בגלל הביקורת של העיריה, אוזי נאלץ לשנות כמה היבטים כדי לעמוד בתקני העיריה, מה שעשה את המבנה יציב ומוצלח יותר.  הוא נאלץ לתעד הכל ברישומים – אבל הכל היה טרי בראשו.  נאלצנו לקבל אישורי בניה – אבל התברר לנו שכשמוכרים בית, זה עלול להיות מכשול רציני.  אז בסך הכל, למרות הקנס, העיריה עבדה לטובתנו.

אבל השכנה שלנו לא שבעה נקם.  עוד ועוד לבה פרצה ממנה.  היא הגישה עוד ועוד תלונות, שהפכו הזויות יותר ויותר.  תלונה אחת היתה כל כך מטופשת*, שאפילו פקח העיריה שהגיע לבדוק אותה חירף וגידף את טיפשותה.

ניסינו בכל מני דרכים להפיס את דעתה.  ביקשנו שנפנה לתיווך ופתרון סיכסוכים – שירות שהעיריה מציעה לשכנים, שלחנו לה כרטיסי ברכה לחגים, והודענו מראש לפני מצבעים חריגים, כמו כריתת העץ. 

כמו חולת נפש טיפוסית, גם השכנה שלנו מקפידה על אי-עיקביות.  מדי פעם היא נוהגת בחביבות (היא הזהירה אותי פעם על המצאו של נחש בחצר האחורית), ולרוב היא ממשיכה לנגח.  תקצר היריעה. 

 

סיכסוכי שכנים הם לא מחזה נדיר בישראל.  גם לא באוסטרליה.  באופן כללי, בני אדם, כך נראה, מתקשים לחיות יחד בשלום.  שורש הקושי הזה, כך נראה לי, הוא מחסור בחמלה, בסבלנות, ובאימון לשמור לעצמך את הלבה של הרגשות רעים, במקום לשפוך אותה על הסביבה.  שורש הקושי מתחיל ונגמר בתחושה שזה מוצדק להחזיר באותה המטבע.


*היא התלוננה שהאנטנה שלנו פולשת לשטח שלה.  האנטנה שלנו עמדה על גג הבית בעשור האחרון, ואכן כחצי סנטימטר ממנה נוגע בשטח השכנה.  מעולם לא שמנו לב לזה, ובטח לא היינו שמים לב.  התלונה הזו הוכיחה לנו מעל לכל ספק שיש לה צורך בניגוח, ולא בפתרון.

מפגש לשלום

כבר מזמן שמעתי על הרב פרומן בתקוע, על תפיסתו הייחודית ורודפת השלום.  לצערי לא הספקתי לפגוש אותו בחייו.  אבל יש לי חברים בתקוע, וביקשתי מהם לעזור לי להיפגש עם ממשיכי דרכו של פרומן.

בביקור האחרון שלי בישראל, התמזל מזלי וזכיתי להשתתף במפגש משפחות שאירגנו ממשיכי דרכו של פרומן. 

רציתי לראות איך הם עושים את זה.  איך מרסנים את הלבה.  איך מביאים משפחות ישראליות ופלסטיניות, שכל כך הרבה רגשות קשים קיימים בינהן, להכיר אלו את אלו.  איך מתגברים על החשדות, הפחדים, השנאה, הכעסים, הדעות הקדומות, וההרגלים הישנים.  איך פותחים את הלב למשהו שונה, אחר, אולי דוחה, ואיך מחפשים בו את הדומה, את המוכר, את האהוב.

רציתי לחזק אותם.  התרגלנו לראות בשלום תחום האחריות של מנהיגים – שהם בדרך כלל גברים אנוכיים ושאפתניים.  שכחנו שביחסים בין בני-אדם, המומחיות היא של נשים וילדים.  ילדים יודעים לשחק ללא משוא פנים, ונשים יודעות לחבק ולהכיל.

רציתי לקחת חלק בדרמה הזו, שאין דומה לה כאן במחוזותי.  מסתבר שאדרנלין ממכר, ומי שטעם חוויות רוויות מתח, התרגשות, ואפילו חרדה, לעולם יחפש לחוות שוב את העלאה הזו בעוצמת הרגשות.  כך גם אני. 

רציתי לתת דחיפה קטנה לדרך שאני מאמינה בה.  רציתי להראות שזה אפשרי.  שזה בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו.  שאין מה לחכות למנהיגים, שצריך לקחת את העתיד בידיים.

שכחתי כמה זה קשה.

שכחתי כמה שנאה, כמה עויינות, כמה כוחנות יש באיזור הזה.

את התזכורת הכי חדה ואלימה קיבלתי כמה ימים קודם, בחוף ים בתל אביב.

המציל נפש אחת

אני לא רוצה לכתוב כאן את החוויה הזוועתית שעברנו, יהלי ואני, בחוף ים בתל-אביב.  רק המחשבה על המקרה הזה גורמת לי לדפיקות לב, לנשימה מואצת, לחרדה. 

אני רק אסכם שעשיתי טעות גדולה כשנכנסתי לים עם יהלי, והמציל שבחוף, אחרי שיצאנו מהמים מפוחדות ומבועתות, תקף אותנו בצעקות.  בפני יהלי, הוא איים להזמין לנו משטרה, ולוודא שייקחו את יהלי מרשותי.  הלבה שלו גלשה וגלשה ואיימה לשרוף את שתינו.  מבוהלות, ברחנו מחוף הים.

לשתינו היו סיוטים מהמקרה הזה עוד שבועות רבים.

כך, מי שאמון על רווחת ושלום הציבור, תקף אותנו תקיפה אלימה ואגרסיבית, שהיתה נוראית יותר מכל מה שחווינו יחד אי פעם.

תזכורת

אבל זה הזכיר לי למה אני לא חיה בישראל.

בישראל, כמו בשאר המזרח התיכון, הרגשות חשופים.

רוב האנשים בישראל אינם ניטרליים.  או שהם מסבירי פנים, או שהם עויינים.

רבים מהם מסבירי פנים.  בערך שלוש פעמים ביום פנו אלינו אנשים ברחוב ושוחחו עם יהלי: "איזה מתוקה את, איזה יפה את, בת כמה את?  איפה את גרה? איזו בובה! וכמה יפה את מדברת עברית!"

וזה היה נעים.  תחושה של חום, של שייכות, של קשר.

לפעמים הם עויינים.  בעיקר ראינו אותם עויינים זה לזה.  צועקים, כועסים, מאיימים.

באוסטרליה, אותם הרגשות קיימים.  אני יודעת שהם קיימים.  כשאנשים רואים את יהלי, הם מחייכים.

אבל נדיר מאד שהם פונים אליה בדברים.

וגם כשהם כועסים, הם מחזיקים את הרגשות בפנים.  

האוסטרלים מחונכים להחזיק את הלבה בפנים.  וזה קל יותר לבנות מחדש מה שלא נשרף כליל.

מציל אוסטרלי, גם אילו חשב ששגיתי שגיאה גסה, היה אומר לי: "זה לא רעיון טוב לעשות דברים כאלו".

מציל אוסטרלי שהיה מבטא את כעסו בצורה כל כך כוחנית, ואפילו פחות מזה, היה מקבל בתגובה ביקורת קשה וחד-משמעית מהסביבה.

אני אוהבת את החמימות הישראלית.  אני אוהבת את הפתיחות והכנות של הרגשות החמים.  קשה לי עם הניכור האוסטרלי.

עם הניכור האוסטרלי קשה לי, אבל עם האגרסיביות הישראלית אני לא יכולה.

פשוט לא יכולה.

המסע ללב הארץ ההיא

החבר שלנו אסף אותנו מהרכבת בירושלים, ונסענו משם לתקוע.  החרדות שלי ביצבצו כשהאוטו עבר דרך בית צפפא.  בתים ערבים, תושבים ערביים – תחושה לא-נוחה של זרות, של איום.

הדרך לתקוע חולפת על פני עוד ועוד בניה ישראלית לגובה, לצד עוד ועוד כפרים ערביים פזורים.  אדמה טרשית ויבשה, נהגים שמתעלמים מחוקי התנועה.

הדרך למפגש עברה דרך כפרים ערבים שלא ידעתי את שמם, והתנחלויות שתושביהן עמוסי בד, זקנים, וילדים קטנים.  אי אפשר היה לדעת מי שונא אותי יותר.  החרדות שלי ביעבעו ועלו יחד עם כל הזכרונות הקשים מהעבר.  החיילים שטעו בדרכם ונרצחו בלינץ' ברמאללה.  האבן שחטפתי אני בגיל אחת-עשרה.  מה אני עושה, לעזאזל?  שאלתי את עצמי.  מה אני עושה כאן?  הרי מכאן ברחתי, בגלל זה עזבתי.  מה אני עושה כאן עם הילדה שלי?

הגענו לשטח של עלי.  מתנחל עטור זקן, פאות, וכיפה ענקית, ופלסטיני כהה ומגולח, עמדו בפתח מחייכים וקיבלו את  פנינו.  על האדמה הטרשית והקשה עמדו צריף וחמור.  הילדות, שלי ושל החבר, יצאו אל השטח.

מאחורי הצריף עמד מאהל על מחצלת גדולה.  משפחות של מתנחלים וגברים פלסטיניים התגודדו, ודיברו כל קבוצה בינה לבין עצמה.  קבוצה בהירה ולבושה בגדים קצרים ונקיים דיברה אנגלית בינה לבין עצמה.

הרגשנו זרים.

המארגנים הושיבו את כולם במעגל, וכמה אנשים נשאו דברים.  הדסה פרומן, אלמנתו של הרב פרומן, נתנה משל שבמקורו הוא סיפור מוסלמי, על שני אחים ועל דאגתם זה לזה.  עלי, בעל המקום, דיבר על האובדן שלו, על נחישותו לקדם את האחווה שבין העמים.  כל אמירה תורגמה לשתי שפות, כך שהדברים נשמעו בעברית, בערבית ובאנגלית. 

שמחתי לראות שאני לא לבד.  שיש עוד שחושבים כמוני.  שיש עוד שפועלים לשלום.

אבל הרגשתי שהמעגל לא מושלם, והלכתי אל הצריף, שם ישבו נשים.  הרי באנו לכאן כדי להיפגש כמשפחות.  איך לא אצטרף אני אל הנשים?

בצריף, בישלה צעירה בשנות העשרים לחייה.  אחיותיה, אמה וסבתה אירחו לה חברה.  שכחתי כמה כנועה התרבות הזו.  כמה לא-טבעי להן לבוא ולהצטרף למעגל.  לבוא ולדבר עם הזרים.

שני ילדים קטנים עבדו.  העמידו שולחן, נשאו כלים.  אחד היה לא גדול בהרבה מיהלי.  בלי להתלונן ובלי להרים ראש הוא ביצע את המשימות שהוטלו עליו.

חילקתי קואלות קטנות לכל הילדים.  "כדי שתדעו", אמרתי להם, "שמה שאתם עושים כל כך חזק, שהוא הגיע עד אוסטרליה".  הילדים שלא קיבלו באו וביקשו.  הילדים העובדים אפילו לא הפנו ראש.  רדפתי אחריהם כדי לתיתם.  הם נראו מופתעים, כאילו לא ראו בעצמם ילדים.

חזרתי למעגל, וראעד דיבר.  הוא דיבר בערבית ודבריו תורגמו.  שכחתי מה אמר.  רק חשבתי לי שאת כל מה שאמר אפשר היה לשים בפיו של גאנדי-ג'י, בפיו של מנדלה, בפיו של לותר קינג, ולא היינו חשים בהבדל.  שכחתי מה אמר, אבל אני זוכרת את הניגון הרך של קולו, את הנחמה של מילותיו.

הדוברים סיימו, ועלי ביקש שנדבר ביננו.  הוא ביקש שלא ניכנע לפחדים, שנתאמץ, ושנדבר עם מישהו שלא מהקבוצה שלנו.  שנמצא שפה משותפת, ושאם נצטרך – נבקש מתורגמן.

פניתי את ראעד שעמד על-ידי.  כבשתי את הפחד שלי מהחזות המזרחית המאיימת שלו, של גבר כהה, חזק, ארשת פניו חמורה ורצינית.  שאלתי אותו איך הוא הגיע להיות פעיל שלום.  ראעד סיפר לי שאיבד כמה קרובי משפחה.  שאחיו נהרג בצעירותו, ובן דודו נהרג אחר כך.  הוא עצמו ישב בכלא הישראלי ארבע שנים.  ראעד סיפר לי שחשב לעצמו לאן מובילה אותו, אותנו, המלחמה הזו, והחליט שאין בה עתיד.  הוא סיפר לי שהוא חלק מתנועת "לוחמים לשלום", תנועה של לוחמים משני הצדדים.

הוא אמר שאולי אם יפתר הסיכסוך, ארצה לחזור.  אמרתי שלא אחזור, אבל שזה לא חשוב. שאני עדיין רוצה בטובת כל היושבים באיזור.  אתם כולכם אחים שלי, אמרתי לו.  אני לא רוצה שתסבלו.  הבעת פניו של ראעד התרככה.  הוא חייך. 

המארחים הגישו את ארוחת הערב.  ביד ערבית רחבה.  סלטים, אורז, עוף שבושל בתנור קבור באדמה.  אבטיח אדום ועסיסי. 

חילקתי לילדים קואלות משוקולד.  שוב רדפתי אחרי הילדים העובדים.  הם קיבלו את השוקולד בתודה.

התחושה בשטח הפכה לאופוריה.  כולם חברים של כולם.  צילמתי את יהלי עם הילדות הערביות, הצטלמתי אני עם הנשים העטופות צעיפים.  קבעתי להיפגש עם תושבת התנחלות.  פלסטינים הזמינו אותנו אליהם, ונאלצתי לסרב, מפני שעמדנו לטוס למחרת.  "לא נורא, בפעם הבאה", אמרתי להם, תוהה אם יהיה לי אומץ אי-פעם להיכנס לתוך כפר פלסטיני.

חזרנו הביתה לתקוע, אל החברים.  השלום אפשרי, נכון?  רק צריך להמשיך.  לא להירתע.  לא להפסיק.

עברנו בצומת חטיפת הנערים.

שעה אחר כך, הם נחטפו.

מחול השדים של התגמול

אני עדיין בקשר עם כל מי שפגשתי במפגש ההוא.  כולם ממשיכים להיפגש. 

הפלסטינים, למשל, נסעו לנחם את משפחת פרנקל מחד.  מאידך, הם חוששים לחייהם.  הסביבה שלהם לא מקבלת את מאמצי השלום שלהם בהבנה.

בצד הישראלי שוברת את ליבי התחושה הרווחת שמותר לדבר על נקמה.  שנקמה נקודתית זה בסדר.  זה מותר וצריך לתקוף את מי שהכאיב לנו.


אתמול, החבר של השכנה שלנו חלף במכוניתו על פני אוזי, והרים מולו אצבע משולשת.


אני מודה לשכנה שלי שהזכירה לי שהמלחמה היא כאן, אצלי.  שהלבה מבעבעת ומתפרצת אצל כל בני האדם.  שפעולות תגמול נבזיות הן כאן, איתי.  שהקושי לסלוח ולהתקדם מעבר לפגיעה הדדית הוא קושי כלל עולמי.

שהמאבק בתכונות השטניות של האדם הוא מאבק שאני צריכה לנהל קודם כל בתוכי.


אני מאחלת לנו שלא נדע עוד צער, ושנלמד לבנות גשרים מלב אל לב.

 

 


נכתב על ידי קואלה בחומוס , 8/7/2014 06:42   בקטגוריות להיות יותר טובה, מסעות, בתי  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברי ילדה עכשיו, אני שומעת


אתמול היתה מסיבת יומולדת לג'ו-ג'ו, בן השש של חברתי ג'יל.  
ג'ו-ג'ו ואחותו מימי הם חברים היהודים היחידים בני גילה של יהלי, והיא אוהבת אותם אהבת-נפש.  היא מדברת עליהם ואליהם בערך שמונים פעם ביום, היא עסוקה במחשבות עליהם ובתכנונים מפורטים של פעילויות שיפעלו יחדיו, היא מכינה להם מתנות וכרטיסי ברכה, היא מכנה בובות בשמם.

היא מאד אוהבת אותם.

השבוע התחדדה אצלי התחושה שקיננה אצלי כבר זמן-מה: יהלי לא יוצרת חברויות בקלות.  כולם אומרים שהיא עוד צעירה וזה טבעי, אבל היא קצת מזכירה לי אותי.  ואת הקשיים שלי.  
מימי היא החברה הכי טובה שלה.  יש לה עוד חברה טובה-טובה, שהיא השכנה ממול, שקטנה ממנה בשישה שבועות, ושהיא מכירה מיום היוולדה - ליטרלי.  יש לה עוד חברה, שהיא בעצם האחיינית שלה - הבת של הגדולה, והיתה לה חברות קצרה מאד עם ילדה בגן החדש, שהתעקשה על חברות בינהן, אבל מאז שהילדה פנתה לה לעיסוקיה ולילדים חדשים- יהלי משחקת בגן החדש לבד.
לא יוצרת חברויות חדשות.
הגננת, שהתייעצתי איתה, אמרה לי - היא ילדה מאושרת.  היא משחקת לבד, ונראה שטוב לה.  היא עסוקה בפרוייקטים שלה, וילדים אחרים פשוט לא משתלבים בזה.
אבל דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.  אף אחד לא מכיר את הילדה שלי יותר טוב ממני, ואף אחד לא מזהה את ציוני הדרך שעברתי אני בעצמי.

לפני כמה שבועות, עברתי תקופה קשה מאד עם ג'יל.  לא היינו חברות הרבה זמן, וכבר מההתחלה כאילו קיצרנו הליכים.  החלטנו שנהיה חברות טובות - שתי אמהות יהודיות יחידות ברדיוס של חמישים קילומטר - והסתפקנו בזה.  אבל אני לא יכולה להגיד שהכרנו מאד לעומק.  ברמה השטחית - ג'יל היתה סופר-נחמדה, השקיעה בילדות שלי זמן וכסף מעל ומעבר למה שציפיתי: קנתה להן מתנות יקרות, הכינה להן פעילויות, יזמה מפגשים איתנו, הודיעה לי אם מימי חלתה ולא יכלה להגיע לגן שבו היא פוגשת את יהלי.
אני ניסיתי לעמוד בקצב הנחמדות הזו, אבל אני לא כזו.  אני לא משקיעה במתנות לילדים.  ובכל זאת ניסיתי.

ואז, דברים מצד ג'יל התקררו.  היה ברור שהיא הורידה הילוך.  בקושי נפגשנו, ואילו נתקלנו זו בזו בגן, היא היתה מזדרזת לצאת משם.  עדיין הוזמננו לאירועים והיא עדיין באה אלי, אבל היא הפסיקה להודיע לי על היעדרויות של מימי מהגן.
חלק מזה קשור לחיים שלה - הם מאד התמלאו.
אבל חלק מזה, חשדתי, קשור בי.
נכנסתי לסרטים מטורפים, בחנתי ושקלתי את כל מה שיכול להיות מרתיע בי, עבדתי על זה חזק, ובסוף הנחתי לג'יל.  שלחתי רצון טוב בצורת מתנות לילדים, אבל הפסקתי להתקשר, הפסקתי להזמין, השקעתי אנרגיות בדברים אחרים.
אחרי קצת זמן, זה עבד.  ג'יל חזרה להיות בקשר.  אמנם רופף יותר, אבל עדיין מושקע מאד.  
למשל, אחרי שחשבתי שהיא שכחה ולא באמת רוצה, היא להפתעתי בחרה תאריך לחופשה משותפת שתיכננו מזמן, ואפילו בחרה מקומות וסקרה מחירים.
אנחנו נוסעים בעוד שבועיים.

במסיבה של ג'ו, היו הרבה מאד ילדים.  חלק מהם היו חברים של ג'ו, וחלק - נספחים.  ילדים של חברי ההורים, או אחים של חברי חתן השמחה. ובין השאר, היו שם גם בנות אחרות.  חברות אחרות של מימי.
וחלקן היו בנות קצת יותר גדולות.  
יותר מעניינות.

יהלי עדיין קיבלה מקום של כבוד.  הן שיחקו יחד, התחבקו יחד, מימי ישבה לידה לאכול את עוגת היומולדת.  
אבל מימי גם נעלמה מדי פעם ויהלי לא מצאה אותה.  או שהיא מצאה אותה, ומימי לא רצתה לשחק במה שיהלי דרשה לשחק.  
כי זה המכשול העיקרי לחברויות של יהלי: היא רוצה לעשות משהו, ואם הילדה השניה לא רוצה, יהלי נוטשת את הילדה לטובת המשחק.  

ואחרי כמה שעות, הגיעו מים עד נפשה של יהלי.  היה לה חום קל.  היא היתה מלאה סוכר.  עייפה, וצמאה.  היה לה חם.  היא היתה מאוכזבת והרגישה נטושה.  מימי שיחקה עם בנות אחרות ואמרה לה שהיא לא החברה הכי טובה שלה יותר. ואז גם יהלי קיבלה שיפשוף ברגל מהמגלשה.

יהלי פרצה בבכי קורע-לב ועור-תוף.

אחרי שנרגעו הרוחות, פלסטר של בארבי פייס לה את הרגל וחיבוק של מימי פייס את כל השאר, לקחנו את שקית היומולדת הביתה והשכבנו את הבנות לנוח.  הערנו את יהלי אחרי כשעה, כדי שתצליח גם להירדם בלילה, אבל היא היתה עדיין עייפה.  
היא היתה נרגנת, וכל דבר קטן גרר ויכוח, ריב, ודמעות.
אז התיישבתי על רצפת המטבח בישיבה מזרחית, ומשכתי אותה אלי.  הושבתי אותה עלי, חיבקתי אותה ואמרתי לה - זה לא מפריע לך שנעמה לקחה את הקערה שלך.  את מאוכזבת מהמסיבה?  את מאוכזבת ממימי?
יהלי ענתה מיד בבכי, וזה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה הם ישירים בגיל הזה.  "כן, מימי אמרה שהיא לא חברה שלי יותר!" היא בכתה.
"אבל מימי כן חברה שלך," אמרתי לה, "היא כן שיחקה איתך.  היא כן חיבקה אותך".
"היא לא, היא אמרה לי!" יהלי המשיכה לבכות.
"אוי, יהלי שלי", ליטפתי לה את השיער ונישקתי אותה.  נעמה, שעד אז דידתה סביבנו בעניין, התחילה להתעצבן.  נעמה לא אוהבת שמגלים חיבה אל יהלי.  היא התכוננה לזנק ולמשוך לה בשיער, כרגיל.
"נעמה", אמרתי לה ואחזתי בזרועה, "יהלי קצת עצובה עכשיו.  היא חושבת שמימי לא חברה שלה, כי מימי שיחקה עם בנות אחרות.  יהלי בסדר, נעמה, היא רק קצת עצובה.  יהלי שכחה, נעמה, שגם היא משחקת לפעמים עם בנות אחרות.  יהלי שכחה שהיא משחקת עם לוסי השכנה, שהיא משחקת עם האחיינית שלה, ועם ליילה מהגן.  יהלי שכחה שגם לה יש חברות אחרות, ושעדיין, גם היא אוהבת את מימי".
יהלי קצת נרגעה והקשיבה לדיווח לנעמה, אבל עדיין היא היתה עצובה.
"את יודעת יהלי", אמרתי לה, "לפעמים, אם רוצים להיות חברות, אז צריך לעשות מה שהחברה רוצה, ולא רק מה שאת רוצה".  אבל הצעה הזו, שגם אני מתקשה ליישם, לא ניחמה את יהלי.
"מתוקה שלי", חיבקתי אותה, "את יודעת כשאני הייתי קטנה כמוך גם אני כעסתי על חברות, כי חשבתי שהן לא רוצות להיות חברות שלי יותר, אבל הן כן רצו.  הן רק קצו לשחק עם עוד בנות, ולא רק איתי".  
הדמעות של יהלי התחילו להתוות אצלי בגרון, כשהעדות הזו זרקה אותי לעלבון הצורב של כיתה ג', כשאורלי ביטלה פגישת-משחק שקבענו ביחד (אז ילדים עוד קבעו פגישות בעצמם...) כדי לשחק עם מירב, פשוט כי פגישות עם מירב התבטלו בעבר.  
וכמה נעלבתי ובכיתי כשחזרתי הביתה, וכתבתי לי בכל המחברות "לא לדבר עם אורלי" - כאילו שהייתי צריכה תזכורת.

הבכי של יהלי בזרועותי הלך והכאיב.  רציתי לשיר לה שיר שיעודד אותה.  
פסלתי את "הילדה הכי יפה בגן", כי לא רציתי שתלמד לברוח לגאוותנות כשהיא עצובה.  פסלתי את "כשאת בוכה את לא יפה" כי לא היה בו שום דבר מעודד, ואז עלה לי השיר הזה לילדה שרק רוצים לתת לה חיים טובים יותר - כשידינו קצרה.


שרתי מהזכרון, ולא זכרתי את כל המילים.  יהלי עדיין בכתה.
את הבית השני שכחתי לגמרי, אז חזרתי על הראשון.  ואז היא עברה לבכי שקט יותר, והקשיבה למילים.  בפזמון השני, היא כבר היתה רגועה.

ואז היא קמה ונתנה לי חיבוק.  
ובהמשך הערב היתה עליזה וצוהלת, ולא אמרה מאז אף מילה על מימי, מטוב ועד רע.

כנראה שמספיק לדעת שאמא רוצה לתת לך עולם חדש וטוב, גם אם היא לא יכולה.
נכתב על ידי קואלה בחומוס , 17/3/2013 12:01   בקטגוריות בתי, אמהות  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לקטנה שעשתה אותי אמא


זה נכון שעל הניר (או בבלוג) אני אמא כבר שלוש שנים וחצי. אבל אני מרגישה כמו אמא, ממש אמא, הרבה פחות מזה. 

נכון שהאפרוחית עשתה אותי אמא, אבל הייתי כל כך לחוצה, כל כך מבועתת, וכל כך חסרת אונים למול המטלה האדירה הזו של גידול אדם קטן, שלא הרגשתי ממש כמו אמא. הרגשתי שאני אחראית על היצור הקטן הזה, ושהמטלה גדולה עלי. 
כמו הבלוגרית הנהדרת שמצאתי כאן, גם אני הרגשתי אפסית ונחשלת למול האמהות ההן שבאות לגן המשפחקים עם פירות חתוכים בקופסאות קטנות ,עם מגבונים נפרדים לטוסיק ולפנים, עם בגדים להחלפה, ועם תיקים שאיכשהו נראו אלגנטיים ומסודרים מחד, אבל מכילים את כל מה שצריך מאידך, בעוד אני השתרכתי עם עגלה יד-שניה ותיק מבולגן שנגדש מעל למידותיו ובכל זאת תמיד היה חסר בו מרכיב אחד קריטי.  כמו כובע.  או מכנסיים להחלפה.  או סוודר.
והן כולן היו אמהות שידעו יותר טוב ממני איך להתמודד עם אסון כמו נעל שהתפרקה, או ילדה ששפכה על עצמה כוס מיץ, או עשתה שילשול עוד בטרם היא הגיעה לשירותים.

רק כשהגיעה הקואלנת שלי, נעמולי-קטנולי, הסתכלתי על עצמי והבחנתי שאני הרבה יותר אסופה, הרבה יותר מאורגנת, ופשוט הרבה יותר מנוסה.

ולדוגמה - נסיעה אל חוף הים.

אוזי נשאר בבית, לתקן בפעם המליון את הגג של הפרגולה, כדי שלא ידלוף (כי הרי בשביל זה בכלל רצינו פרגולה...)
ואני נסעתי לים, להיפגש עם שתי אמהות וילדיהן.  
ארזתי את הכל לבד.  כולל הבנות.  את תיק המגבות, את תיק האוכל עם שלושת סוגי הפירות החתוכים, וחבילת הבמבה שנשלחה מישראל.  את בקבוק המים, וכוס המים של נעמה.  את האוכל של נעמה בשקית עם סגר כפול, וכפית, ומטלית ניר, ואת תיק ההחתלה עם מוצץ ספייר, וחיתולים, ומגבונים, ובגד להחלפה.  את תיק הצעצועים לנעמה, ושקית צעצועי החול של יהלי.  את הכובעים, בגדי הים, חיתול שחיה לנעמה, ואת חולצות השמש.  את הסלולרי,  והארנק.  את העגלה של נעמה.
ואת אוהל-השמש החדש-דנדש שאוזי קנה לי לכבוד קריסמס, אבל נתן לי עוד קודם לצורך שימוש.

הכנסתי את כולן לאוטו, ונסעתי לחוף הים.  

בחוף הים, מצאתי חניה קרובה.  הורדתי אתה עגלה והכנסתי לשם את נעמה. הורדתי את יהלי מהאוטו ונתתי לה לסחוב את תיק הצעצועים ושקית צעצועי החוף.  תליתי על העגלה את תיק האוכל והמים, את תיק האוהל, ואת תיק המגבות על הכתף.  
את התיק הכי חשוב,  תיק ההחתלה, שכחתי באוטו.
למזלי, אחת האמהות הגיעה מצויידת בבעל.  זה נשלח אחר כבוד להביא את תיק ההחתלה מהאוטו.

מה יש להגיד, חוף הים הוא מקום נהדר לילדים, במיוחד כשיש מסביב עוד ילדים.  ואכן, יהלי וג'יימס התרוצצו כמטורללים כמה שעות.  יהלי היתה במצב רוח צייתני ונוח לבריות, ולתדהמתי עשתה כל מה שביקשתי ממנה, גם כשלי-עצמי אל היה ממש ברור מה אני מבקשת.
לדוגמה, יהלי חסרה וביקשה את הבמבה.  וכל הזמן דחיתי את הבקשה.  אחר כך, אמרתי לה.  למה אחר כך? אני בעצמי לא יודעת.  אולי לא רציתי שהאוכל יהיה מרכז הבילוי.  אולי רציתי לחכות שזה ירגיש מתאים.  אחרי כמה בקשות, היא באה כולה רטובה ומלאה חול, ואמרתי לה - את צריכה לרחוץ את החול, ואז לשבת עם ידיים נקיות - ולחכות בסבלנות.
ולתדהמתי, כעבור כמה דקות ראיתי אותה יושבת על החול, ידיה בחיקה, והיא מחכה.
את מחכה לבמבה, יפה שלי?  שאלתי אותה בתדהמה.  וכשהיא הנהנה, החלטתי שהיא הרוויחה ביושר את הבמבה.
היא נתנה כמה במבים לחברים לטעום, אבל חיסלה במו פיה את רוב החבילה.  אין ספק שלשמחתי, בורכתי בילדות אכלניות.

ואז הגיעה השעה לזוז, שזו גם היתה שעת ההחלטות השגויות ברצף.
ראשית חוכמה, החלטתי לא להחליף לנעמה את חיתול השחיה - כי הרי לשם מה לשים עליה חיתול נקי כשהיא כולה מלאה חול?
ואז החלטתי שלא ללכת למקלחות הציבוריות לרחוץ אותן.  לא כל כך "החלטתי".  יותר נכון לומר שהנסיבות הפכו פחות ידידותיות ללכת למקלחת, ומעשה שהיה כך היה.
נעמה נכנסה למתקפה של דבקנות, והחליטה שחוף הים, שאמנם היא בילתה בו כמה שעות נעימות של זחילה על החול ואכילתו, הוא מקום מסוכן, ועל-כן, כל מקום מחוץ לזרועותי הוא מועד לפורענות.  היא ראתה את תפקידה בכוח למחות בקול רם ככל האפשר אם היא מורחקת מהן. 

בעוד שאני די מתורגל בתיפקוד עם יד אחת, ועשיתי עבודה לא רעה באיסוף הצעצועים כל אחד למיקומו היעודי, וגם שאר התיקים בסך הכל סודרו בגבורה, הרי שקיפול האוהל התגלה כתהליך שלא נועד לאנשים שיש להם פחות מחמש זרועות באורך של שני מטרים.  
וכדי להוסיף על השמחה, יהלי החליטה שמן הראוי לחקות את ג'יימס, והשילה מעליה את כל בגדיה הרטובים ישר אל החול.  

וכך עמדתי על חוף הים עם תינוקת צורחת, אוהל שמסרב לחזור למימדים הנדחסים אל השקית שלו, ערימת בגדי ים רטובים ומלאי חול, ובת שלוש וחצי עירומה כביום היוולדה ומנג'סת שהיא רוצה ללכת.

אחרי עיון מדוקדק בהוראות, והיאבקות מרשימה עם האוהל, שלא היתה מבישה נבחרת ג'ודו אולימפית, האוהל איכשהו קרס אל מימדיו המקופלים ונדחס אחר כבוד לתוך התיק שלו.  על יהלי שמתי מגבת חוף והטלתי עליה לחלץ את תיקי הצעצועים.  את העגלה העמסתי בשאר התיקים, ולשמחתי הבעל של החברה העלה אותה מהחוף בשבילי, ואת נעמה סחבתי בזרועותי עד שהיא נרגעה מהצרחות והשתכנעה שקץ העולם לא יגיע קרוב מהצפוי.  כלומר, לפחות בעוד שבוע.

בנסיבות האלו, קשה להאשים אותי שלא סטיתי מהמסלול לאוטו ולא עברתי דרך המקלחות - מה שהיה דורש ממני לפרוק את התיקים מהעגלה, לחלץ את נעמה מזרועותי, ולמצוא מקום מסתור לכל בגדי החול.

אז החלטתי שנסיעה קצרה בת חמש דקות מהים הביתה היא פתרון עדיף.  זיגזגתי את העגלה ביד אחת עד לאוטו (ובניגוד לתדמית האוסטרלית האדיבה, אף אחד לא הציע עזרה), העמסתי את כל הכבודה (כולל בנות) ונסעתי הביתה, אל המקלחת המיוחלת.

אלא מאי.

לקח לעתיד - תינוקת שלא עשתה קקי כבר שלושה ימים היא לא מועמדת טובה לנסיעה באוטו עם חיתול-שחיה מעפן בלבד.

כי אכן, כפי שניתן לצפות, זו רוקנה את מעיה בדיוק בחמש דקות הנסיעה ההן. 
וכמו שניתן לצפות, חיתול השחיה לא קלט אל תוכו את התכולה הזו.

הגעתי הביתה, ובתוך הסל-קל חיכתה לי תינוקת חייכנית, אם כי מצחינה משהו.  רצתי הביתה כדי למצוא את אוזי, ידיו מגואלות בצבע שחור, גוהר על גג הפרגולה.  מיד הבנתי שממנו לא תצמח לי הישועה.  ואז נפל לי האסימון.

שאני יכולה לפתור את כל זה לבד.

הוצאתי את הסל-קל אל המקלחת, ומילאתי את האמבט במים חמימים עם שמן אמבט לתינוקות.  יהלי הצטרפה אלינו אבל אסרתי עליה להכנס לאמבט בטרם גמרתי לחטא את נעמה, ואת האמבט.  רחצתי את נעמה באמבט, ואז רוקנתי אותו מילאתי אותו מחדש, ורחצתי אותה שוב.  עטפתי אותה במגבת, הלבשתי אותה והכנסתי אותה לישון במיטה.
ניקיתי את האמבט, רחצתי את יהלי והלבשתי גם אותה.  הגשתי לה ארוחת צהריים, ועוד היא אוכלת, פרקתי את האוטו מתיק האוכל, המים, והבגדים הרטובים.  שטפתי מהם את חול ותליתי אותם ליבוש.  אירגנתי את הפירות לאכילה אחרי הצהריים.  שמתי את תיק הצעצועים ליד הדלת, שיחזור לאוטו, ואת צעצועי החול בחזרה בשקית שלהם.

ואז אוזי נכנס הביתה.  אה, חזרת?  הוא שאל.  תראי כמה צבע ירד עלי.  אני חייב ללכת להתקלח.  

אז ההחלטתי שמותר לי לתת לעצמי צל"ש על שסיימתי את הקורס הזה, "אמהוּת לפעוטות למתקדמים".   
תודה לך, קטנה שלי, שהוצאת ממני את היכולות שהיו טמונות בי כבר מזמן, אבל לא היתה להן הזדמנות אחרת להתבטא.

ולכל אותן אמהות מתחילות שמרגישות רע עם זה שהן לא עומדות בכל האתגרים - דעו לכן שזה כמו כל דבר אחר.  יש מי שיותר מוכשרת בזה מראש (לא אני, למשל), ויש מי שצריכה קצת יותר זמן ללמוד.  
אל תשוו את עצמכן שאלו שמנוסות יותר.  
והאמינו בעצמכן.  האמינו שהאמא המדהימה הזו שחבויה בכן-בפנים עוד תצא.  

וכשאתן ממש מיואשות מעצמכן, תזכרו:  גם האמא שנראית לכן סופר-מאורגנת עם שלושה סוגי פירות חתוכים ושני תיקים של צעצועים, 
בסופו של דבר צריכה להתמודד בדיוק עם אותו שיט.
נכתב על ידי קואלה בחומוס , 16/12/2012 21:20   בקטגוריות אמהות, בתי, להיות יותר טובה  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי:  קואלה בחומוס

בת: 47




21,467
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקואלה בחומוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קואלה בחומוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)