קואלה בחומוס

יש לנו שכנה אחת חולת נפש.  זה כמו לגור ליד הר געש של רגשות.

בניגוד למה שסרטים אמריקאיים אוהבים להציג בפנינו, מחלת נפש לרוב מלווה בסימני אזהרה, וכשהיא מתגלה, הסובבים אותה מושכים כתף ואומרים, טוב, באיזשהו מקום ידענו.

אישור למחלת הנפש של השכנה שלנו (דכאון, ככל הנראה) קיבלנו דרך ברברה, המטפלת של הבנות.  בעיר קטנה כמו שלנו (רבע מליון איש זה לא הרבה), כולם נעים במעגלים חברתיים הנושקים אלו לאלו.  החבר של השכנה שלנו הוא מכר ותיק של ברברה, וככל הנראה יש בינהם חיבור במישור הזה של מחלת הנפש: היא עם דכאון, הוא עם חרדות, ואנחנו פה ליד עם הנשורת של הסבל.

כשאוזי התחיל לבנות לנו את הפרגולה בחצר, הוא התעלם מכללי הבניה העירוניים.  הוא עבד ימים ארוכים, שעות רבות, כדי לסיים את הבניה כמה שיותר מהר.  למרות שהבניה היתה רועשת ומן הסתם הפריעה לשכנים, לא עלה על דעתנו לפנות אליהם ולהזהירם.  אוזי היה עסוק מאד בתכנון ובבניה, ואני הייתי עסוקה עם ילדה קטנה (אז היתה רק אחת).

הנחנו, באופן לא ממוקד, שאם למישהו תהיה בעיה, הוא יפנה אלינו.  אבל לא כך היה.

יום אחד השכנה שלנו אירחה אצלה מסיבה.  זה גם היה יום חג – היום שאחרי קריסמס.  היא השמיעה מוזיקה וכנראה קיוותה שנבין את הרמז.  לא הבנו.

אוזי עבד, אני השגחתי על יהלי.  הלבה ביעבעה וביעבעה, ולבסוף השכנה שלנו התקשרה והתלוננה למועצה.

כעבור כמה ימים הגיע אלינו פקח עיריה.  הוא הטיל עלינו קנס, פקד על הפסקת הבניה, ודרש שנגיש בקשה רשמית, עם מסמכים והכל, כדי שהבניה תאושר.

אוזי רתח.  נשארו לו כשבועיים עד לסיום העבודה, ועכשיו הכל נעצר.  אחרי שבועיים נסענו לניו זילנד, ואחר כך התחיל הסמסטר, ואז החורף – השלמת הבניה התעכבה, במקם בשבועיים, ביותר משנה.

בסופו של דבר, מעז יצא לנו מתוק.  בגלל הביקורת של העיריה, אוזי נאלץ לשנות כמה היבטים כדי לעמוד בתקני העיריה, מה שעשה את המבנה יציב ומוצלח יותר.  הוא נאלץ לתעד הכל ברישומים – אבל הכל היה טרי בראשו.  נאלצנו לקבל אישורי בניה – אבל התברר לנו שכשמוכרים בית, זה עלול להיות מכשול רציני.  אז בסך הכל, למרות הקנס, העיריה עבדה לטובתנו.

אבל השכנה שלנו לא שבעה נקם.  עוד ועוד לבה פרצה ממנה.  היא הגישה עוד ועוד תלונות, שהפכו הזויות יותר ויותר.  תלונה אחת היתה כל כך מטופשת*, שאפילו פקח העיריה שהגיע לבדוק אותה חירף וגידף את טיפשותה.

ניסינו בכל מני דרכים להפיס את דעתה.  ביקשנו שנפנה לתיווך ופתרון סיכסוכים – שירות שהעיריה מציעה לשכנים, שלחנו לה כרטיסי ברכה לחגים, והודענו מראש לפני מצבעים חריגים, כמו כריתת העץ. 

כמו חולת נפש טיפוסית, גם השכנה שלנו מקפידה על אי-עיקביות.  מדי פעם היא נוהגת בחביבות (היא הזהירה אותי פעם על המצאו של נחש בחצר האחורית), ולרוב היא ממשיכה לנגח.  תקצר היריעה. 

מפגש לשלום

כבר מזמן שמעתי על הרב פרומן בתקוע, על תפיסתו הייחודית ורודפת השלום.  לצערי לא הספקתי לפגוש אותו בחייו.  אבל יש לי חברים בתקוע, וביקשתי מהם לעזור לי להיפגש עם ממשיכי דרכו של פרומן.

בביקור האחרון שלי בישראל, התמזל מזלי וזכיתי להשתתף במפגש משפחות שאירגנו ממשיכי דרכו של פרומן. 

רציתי לראות איך הם עושים את זה.  איך מרסנים את הלבה.  איך מביאים משפחות ישראליות ופלסטיניות, שכל כך הרבה רגשות קשים קיימים בינהן, להכיר אלו את אלו.  איך מתגברים על החשדות, הפחדים, השנאה, הכעסים, הדעות הקדומות, וההרגלים הישנים.  איך פותחים את הלב למשהו שונה, אחר, אולי דוחה, ואיך מחפשים בו את הדומה, את המוכר, את האהוב.

רציתי לחזק אותם.  התרגלנו לראות בשלום תחום האחריות של מנהיגים – שהם בדרך כלל גברים אנוכיים ושאפתניים.  שכחנו שביחסים בין בני-אדם, המומחיות היא של נשים וילדים.  ילדים יודעים לשחק ללא משוא פנים, ונשים יודעות לחבק ולהכיל.

רציתי לקחת חלק בדרמה הזו, שאין דומה לה כאן במחוזותי.  מסתבר שאדרנלין ממכר, ומי שטעם חוויות רוויות מתח, התרגשות, ואפילו חרדה, לעולם יחפש לחוות שוב את העלאה הזו בעוצמת הרגשות.  כך גם אני. 

רציתי לתת דחיפה קטנה לדרך שאני מאמינה בה.  רציתי להראות שזה אפשרי.  שזה בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו.  שאין מה לחכות למנהיגים, שצריך לקחת את העתיד בידיים.

שכחתי כמה זה קשה.

שכחתי כמה שנאה, כמה עויינות, כמה כוחנות יש באיזור הזה.

המציל נפש אחת

אני לא רוצה לכתוב כאן את החוויה הזוועתית שעברנו, יהלי ואני, בחוף ים בתל-אביב.  רק המחשבה על המקרה הזה גורמת לי לדפיקות לב, לנשימה מואצת, לחרדה. 

אני רק אסכם שעשיתי טעות גדולה כשנכנסתי לים עם יהלי, והמציל שבחוף, אחרי שיצאנו מהמים מפוחדות ומבועתות, תקף אותנו בצעקות.  בפני יהלי, הוא איים להזמין לנו משטרה, ולוודא שייקחו את יהלי מרשותי.  הלבה שלו גלשה וגלשה ואיימה לשרוף את שתינו.  מבוהלות, ברחנו מחוף הים.

לשתינו היו סיוטים מהמקרה הזה עוד שבועות רבים.

תזכורת

אבל זה הזכיר לי למה אני לא חיה בישראל.

בישראל, כמו בשאר המזרח התיכון, הרגשות חשופים.

רוב האנשים בישראל אינם ניטרליים.  או שהם מסבירי פנים, או שהם עויינים.

רבים מהם מסבירי פנים.  בערך שלוש פעמים ביום פנו אלינו אנשים ברחוב ושוחחו עם יהלי: "איזה מתוקה את, איזה יפה את, בת כמה את?  איפה את גרה? איזו בובה! וכמה יפה את מדברת עברית!"

וזה היה נעים.  תחושה של חום, של שייכות, של קשר.

לפעמים הם עויינים.  בעיקר ראינו אותם עויינים זה לזה.  צועקים, כועסים, מאיימים.

באוסטרליה, אותם הרגשות קיימים.  אני יודעת שהם קיימים.  כשאנשים רואים את יהלי, הם מחייכים.

אבל נדיר מאד שהם פונים אליה בדברים.

וגם כשהם כועסים, הם מחזיקים את הרגשות בפנים.  

האוסטרלים מחונכים להחזיק את הלבה בפנים.  וזה קל יותר לבנות מחדש מה שלא נשרף כליל.

מציל אוסטרלי, גם אילו חשב ששגיתי שגיאה גסה, היה אומר לי: "זה לא רעיון טוב לעשות דברים כאלו".

מציל אוסטרלי שהיה מבטא את כעסו בצורה כל כך כוחנית, ואפילו פחות מזה, היה מקבל בתגובה ביקורת קשה וחד-משמעית מהסביבה.

אני אוהבת את החמימות הישראלית.  אני אוהבת את הפתיחות והכנות של הרגשות החמים.  קשה לי עם הניכור האוסטרלי.

עם הניכור האוסטרלי קשה לי, אבל עם האגרסיביות הישראלית אני לא יכולה.

המסע ללב הארץ ההיא

החבר שלנו אסף אותנו מהרכבת בירושלים, ונסענו משם לתקוע.  החרדות שלי ביצבצו כשהאוטו עבר דרך בית צפפא.  בתים ערבים, תושבים ערביים – תחושה לא-נוחה של זרות, של איום.

הדרך לתקוע חולפת על פני עוד ועוד בניה ישראלית לגובה, לצד עוד ועוד כפרים ערביים פזורים.  אדמה טרשית ויבשה, נהגים שמתעלמים מחוקי התנועה.

הדרך למפגש עברה דרך כפרים ערבים שלא ידעתי את שמם, והתנחלויות שתושביהן עמוסי בד, זקנים, וילדים קטנים.  אי אפשר היה לדעת מי שונא אותי יותר.  החרדות שלי ביעבעו ועלו יחד עם כל הזכרונות הקשים מהעבר.  החיילים שטעו בדרכם ונרצחו בלינץ' ברמאללה.  האבן שחטפתי אני בגיל אחת-עשרה.  מה אני עושה, לעזאזל?  שאלתי את עצמי.  מה אני עושה כאן?  הרי מכאן ברחתי, בגלל זה עזבתי.  מה אני עושה כאן עם הילדה שלי?

הגענו לשטח של עלי.  מתנחל עטור זקן, פאות, וכיפה ענקית, ופלסטיני כהה ומגולח, עמדו בפתח מחייכים וקיבלו את  פנינו.  על האדמה הטרשית והקשה עמדו צריף וחמור.  הילדות, שלי ושל החבר, יצאו אל השטח.

מאחורי הצריף עמד מאהל על מחצלת גדולה.  משפחות של מתנחלים וגברים פלסטיניים התגודדו, ודיברו כל קבוצה בינה לבין עצמה.  קבוצה בהירה ולבושה בגדים קצרים ונקיים דיברה אנגלית בינה לבין עצמה.

הרגשנו זרים.

המארגנים הושיבו את כולם במעגל, וכמה אנשים נשאו דברים.  הדסה פרומן, אלמנתו של הרב פרומן, נתנה משל שבמקורו הוא סיפור מוסלמי, על שני אחים ועל דאגתם זה לזה.  עלי, בעל המקום, דיבר על האובדן שלו, על נחישותו לקדם את האחווה שבין העמים.  כל אמירה תורגמה לשתי שפות, כך שהדברים נשמעו בעברית, בערבית ובאנגלית. 

שמחתי לראות שאני לא לבד.  שיש עוד שחושבים כמוני.  שיש עוד שפועלים לשלום.

אבל הרגשתי שהמעגל לא מושלם, והלכתי אל הצריף, שם ישבו נשים.  הרי באנו לכאן כדי להיפגש כמשפחות.  איך לא אצטרף אני אל הנשים?

בצריף, בישלה צעירה בשנות העשרים לחייה.  אחיותיה, אמה וסבתה אירחו לה חברה.  שכחתי כמה כנועה התרבות הזו.  כמה לא-טבעי להן לבוא ולהצטרף למעגל.  לבוא ולדבר עם הזרים.

שני ילדים קטנים עבדו.  העמידו שולחן, נשאו כלים.  אחד היה לא גדול בהרבה מיהלי.  בלי להתלונן ובלי להרים ראש הוא ביצע את המשימות שהוטלו עליו.

חילקתי קואלות קטנות לכל הילדים.  "כדי שתדעו", אמרתי להם, "שמה שאתם עושים כל כך חזק, שהוא הגיע עד אוסטרליה".  הילדים שלא קיבלו באו וביקשו.  הילדים העובדים אפילו לא הפנו ראש.  רדפתי אחריהם כדי לתיתם.  הם נראו מופתעים, כאילו לא ראו בעצמם ילדים.

חזרתי למעגל, וראעד דיבר.  הוא דיבר בערבית ודבריו תורגמו.  שכחתי מה אמר.  רק חשבתי לי שאת כל מה שאמר אפשר היה לשים בפיו של גאנדי-ג'י, בפיו של מנדלה, בפיו של לותר קינג, ולא היינו חשים בהבדל.  שכחתי מה אמר, אבל אני זוכרת את הניגון הרך של קולו, את הנחמה של מילותיו.

הדוברים סיימו, ועלי ביקש שנדבר ביננו.  הוא ביקש שלא ניכנע לפחדים, שנתאמץ, ושנדבר עם מישהו שלא מהקבוצה שלנו.  שנמצא שפה משותפת, ושאם נצטרך – נבקש מתורגמן.

פניתי את ראעד שעמד על-ידי.  כבשתי את הפחד שלי מהחזות המזרחית המאיימת שלו, של גבר כהה, חזק, ארשת פניו חמורה ורצינית.  שאלתי אותו איך הוא הגיע להיות פעיל שלום.  ראעד סיפר לי שאיבד כמה קרובי משפחה.  שאחיו נהרג בצעירותו, ובן דודו נהרג אחר כך.  הוא עצמו ישב בכלא הישראלי ארבע שנים.  ראעד סיפר לי שחשב לעצמו לאן מובילה אותו, אותנו, המלחמה הזו, והחליט שאין בה עתיד.  הוא סיפר לי שהוא חלק מתנועת "לוחמים לשלום", תנועה של לוחמים משני הצדדים.

הוא אמר שאולי אם יפתר הסיכסוך, ארצה לחזור.  אמרתי שלא אחזור, אבל שזה לא חשוב. שאני עדיין רוצה בטובת כל היושבים באיזור.  אתם כולכם אחים שלי, אמרתי לו.  אני לא רוצה שתסבלו.  הבעת פניו של ראעד התרככה.  הוא חייך. 

המארחים הגישו את ארוחת הערב.  ביד ערבית רחבה.  סלטים, אורז, עוף שבושל בתנור קבור באדמה.  אבטיח אדום ועסיסי. 

חילקתי לילדים קואלות משוקולד.  שוב רדפתי אחרי הילדים העובדים.  הם קיבלו את השוקולד בתודה.

התחושה בשטח הפכה לאופוריה.  כולם חברים של כולם.  צילמתי את יהלי עם הילדות הערביות, הצטלמתי אני עם הנשים העטופות צעיפים.  קבעתי להיפגש עם תושבת התנחלות.  פלסטינים הזמינו אותנו אליהם, ונאלצתי לסרב, מפני שעמדנו לטוס למחרת.  "לא נורא, בפעם הבאה", אמרתי להם, תוהה אם יהיה לי אומץ אי-פעם להיכנס לתוך כפר פלסטיני.

חזרנו הביתה לתקוע, אל החברים.  השלום אפשרי, נכון?  רק צריך להמשיך.  לא להירתע.  לא להפסיק.

עברנו בצומת חטיפת הנערים.

מחול השדים של התגמול

אני עדיין בקשר עם כל מי שפגשתי במפגש ההוא.  כולם ממשיכים להיפגש. 

הפלסטינים, למשל, נסעו לנחם את משפחת פרנקל מחד.  מאידך, הם חוששים לחייהם.  הסביבה שלהם לא מקבלת את מאמצי השלום שלהם בהבנה.

בצד הישראלי שוברת את ליבי התחושה הרווחת שמותר לדבר על נקמה.  שנקמה נקודתית זה בסדר.  זה מותר וצריך לתקוף את מי שהכאיב לנו.

אתמול, החבר של השכנה שלנו חלף במכוניתו על פני אוזי, והרים מולו אצבע משולשת.

אני מודה לשכנה שלי שהזכירה לי שהמלחמה היא כאן, אצלי.  שהלבה מבעבעת ומתפרצת אצל כל בני האדם.  שפעולות תגמול נבזיות הן כאן, איתי.  שהקושי לסלוח ולהתקדם מעבר לפגיעה הדדית הוא קושי כלל עולמי.

אני מאחלת לנו שלא נדע עוד צער, ושנלמד לבנות גשרים מלב אל לב.

כשנוסעים לבקר הורים מזדקנים בארץ רחוקה, אמר לי טאגה הנורווגי, הכי כדאי זה להביא להם הרבה מתנות, ולעשות מה שהם מבקשים.  בלי להתווכח ובלי לשאול שאלות.  המתנות מראות להם שאת חושבת עליהם.  כי את חושבת עליהם הרבה, אבל רק המתנות מעידות על זה.  אם את תקועה בעניין המתנות, הוסיפה היסאקו, אישתו היפאנית, ב-BIGW מוכרים גרביים מצויינות, אול-דיי-סוקס, קוראים להן.  כולם צריכים גרביים.  גם אמא שלך.

הצטיידתי בגרביים, בקרם פנים על בסיס חמאת קקאו (שמאז שגיליתי אותו אני לא נפרדת ממנו), ובעגילים מכל מני גדלים וצבעים.  הייתי נחושה שניפגש הפעם, בביקור הזה.  הייתי נחושה למלא את ההנחיה של טאגה והיסאקו הנבונים.  הייתי נחושה לעמוד במה שזה לא יהיה שאמא שלי תזרוק עלי.  להיות היהלום שגם אם יושלך עליו רפש, הוא ימשיך לזהור כשהכל יחליק מעליו. 

התעלמתי מהסירוב שלה להפגש איתי.  הודעתי לה שאנחנו מגיעים בתאריך זה וזה, עם האפרוחית, ושנשמח לראות אותה. 

אני יכולה לנחש שזה לא היה קל לאמא שלי.

עברו 13 שנים מאז נפגשנו בפעם האחרונה.  היא התעלמה ממני ליד האוטו שלה, ליד אבא שלי המאמץ, זכרונו לברכה.  היא כעסה, ואני כבר לא זוכרת אם זה היה על הבחירה המקצועית שעשיתי באותם ימים (מדעי המחשב במקום משהו מתחום מדעי הטבע), על בחירת המגורים שלי (עם האקם, שלימים נהיה בעלי), או על משהו אחר.  אז היא התעלמה ממני, כמו שאני נוטה להתעלם מהבת הקטנה של בעלי כשהיא מאכזבת אותי.

מאז עוד היו לנו התקשרויות כאלה ואחרות, בדרגות שונות של כאב וכעס הדדי.

אבל מאז שקיבלתי את ההחלטה לשנות את הקשר הזה ולתת לאמא שלי הזדמנות לחוות סבתאות, במיוחד סבתאות למישהי מדהימה כמו האפרוחית, שיניתי את צורת התקשורת.  התעלמתי מההתקפות.  צמצמתי מלל.  הצגתי ספין חיובי.  כיבדתי ועודדתי.

אמא שלי נלחמה בזה.  היא ניסתה שוב ושוב לתקוף, להעליב, לשלול, להחזיר אותנו לפסים שהיא מכירה כל כך טוב:  היא מכה, אני בוכה.

פה ושם נשברתי.  פעם אחת הודעתי לה שהיא ניצחה.  שגם אותי היא הצליחה להרחיק ממנה, כמו את כל מי שאהב אותה.

אמא שלי כמובן לא נשארה חייבת וענתה משהו מעליב (אם כי מטופש).

פה ושם הכאב פילח את הנחישות שלי.  רק העידוד של חבריי, של אלו שקמו וניערו אבק אחרי כל נפילה, הזכירו לי שאין הצלחות אם נרתעים מקשיים.  שהדרך היחידה לנצח היא להתעקש ולא לוותר.  כל מה שאני מטיפה לקטנה בעניין הלימודים בואניברסיטה תקף גם כאן.  צריך להמשיך ולחתור אל המטרה, גם אם קשה.

ניערתי גם אני את האבק, מחיתי את את הדם, והמשכתי הלאה.

רוב ההורים שטאגה דיבר עליהם בוודאי ביקשו דברים פשוטים.  להחליף נורה, לסדר את המחשב.  האבא הביולוגי שלי הגדיל לעשות וביקש ממני לספר אותו בפעם הראשונה שנפגשנו אחרי 20 שנה, אבל לא כך היא אמא שלי.  אמא שלי דחפה אותי אל הקצה.

היא משכירה את הדירה הקטנה שלה במישור החוף, והדייר רוצה לעזוב, כך אמרה.  שכנעי אותו להישאר.   תורידי לו את שכר הדירה אם צריך, היא ביקשה.

אני לא כל כך טובה בלשכנע.  אני גם לא טובה במשא-ומתן.  הנה דוגמה: בהודו נהוג להתמקח על כל קניה, נכון?  אני הייתי מתמקחת ומורידה את המחיר לכרבע, ואחרי שהצד השני היה מסכים, הייית נתקפת ייסורי-מצפון, ומשלמת כמעט כפול ממה שהסכמנו.  הרי בשבילי זה כל כך מעט, ובשבילם.... הם חיים בכזה עוני. 

למה הדייר רוצה לעזוב, שאלתי.  מפני שהדירה לא משופצת, היא ענתה.  הצעירים האלו טיפשים, הוא חושב שימצא משהו יותר טוב במחיר כזה?  אתם תבינו זה את זו, דברי איתו, היא הורתה.

הבניין עצמו מיועד להריסה כחלק מפרוייקט פינוי-בינוי, ולכן אין טעם לשפץ בו שום דבר.  אבל מצד שני, אני מאד מבינה דייר שלא רוצה לגור בדירה מצ'וקמקת.  איך אוכל לשכנע אותו כשאני מבינה ומסכימה איתו?

דחיתי את השיחה עם הדייר עד למפגש שלנו.

אמא שלי הייתה בלחץ אינסופי מהמפגש המתקרב.  היא שלחה לי מיילים אחרי מיילים עם הצעות למקומות מפגש, פעילויות, אלטרנטיבות, תרחישים - האם הילדה ישנה בצהריים?  באיזו שעה? מה היא אוכלת?  איפה ניפגש?  תבואו אלי.  בעצם לא, אין אצלי צעצועים ויהיה לה משעמם.  אולי נלך למסעדה א'.  או ב'.  האם תרצי לקחת איתך את מעיל הפרווה שלי?  אולי תאספי אותו מהדירה הישנה? מתי תבואי? אני אשלם על המסעדה, לא אתם.  תאכלו מה שתרצו.

לא עניתי על כל המיילים האלה.  הייתי בכנס ואמרתי שאכתוב בערב.  אני בטוחה שאמא שלי ישבה מול המחשב ופרכה אצבעותיה עד צאת החמה.  לבסוף כתבתי לה שנחליט על המסעדה ביום עצמו, שנשמח לשלם בעצמנו, ושאנחנו בטוחים שהכל יהיה מצויין.

אמא שלי נרגעה.  או לפחות הפסיקה לכתוב.

היא מאד מאד השתדלה.

היא ניסתה להיות חביבה, חייכנית, לבבית.  היא שפעה מחמאות והתאפקה לא להגיד אף מילת ביקורת (אם כי התפלקו לה כמה).   היא היללה את האפרוחית .  היא נתנה לה קמע כסוף על שרשרת, הציעה לנו שתיה, שאלה אם חם לנו מדי, קר מדי, חשוך מדי, בוהק מדי. 

סיםרה על עצמה, שאלה שאלות.  קיבלה תשובות בלי להתווכח ובלי להוכיח שהיא יודעת יותר טוב.  ניסתה כוחה באנגלית אל מול אוזי.  התלוצצה. 

היא שאלה שאלות עלי, על חיי, על מכרים משותפים.  היא נסוגה כשלא הרחבתי בפרטים.

בסוף הביקור היא נישקה אותי ואמרה:  כל הכבוד לכם, אתם עושים עבודה נהדרת.

יצאתי משם וחשבתי לי - הלוואי והיה לנו יחד יותר זמן.

אבל בדיעבד, אמא שלי אולי לא היתה עומדת במאמץ הזה יותר זמן.

דחיתי את השיחה עם הדייר על הרגע האחרון.  אמנם אמא שלי הבהירה ואמרה שהיא לא מצפה שאצליח, רק שאנסה, אבל חששתי מאד מהשיחה.

ביום האחרון, חמש שעות לפני הטיסה, התקשרתי אליו.

שלום, הצגתי את עצמי, שמעתי שאתה רוצה לעזוב את הדירה.

אני לא רוצה, אמר הדייר.  אני מאד אוהב את הדירה.  אבל אמא שלך אמרה שהיא מיועדת להריסה בתוך חודש.

בתוך חודש?! נזעקתי.  מה פתאום!  מדובר בחודשים רבים.  כל העניין תקוע בעיריה, זה ייקח עוד הרבה זמן.

טוב, אמר הדייר.  חבל שלא שמעתי ממך קודם.  כבר מצאתי דירה אחרת, התחלתי לארוז, הזמנתי מובילים.

לבי נפל.

אבל... אין צורך! ניסיתי כוחי.  אתה יכול להישאר.

טוב, אמר הדייר, אני אברר אם אפשר לבטל הכל ואחזור אלייך.

הוא חזר ואמר שאי אפשר.

בלב כבד התכוננתי להתקשר ולהודיע לאמא שלי. 

אבל לא הצעתי לו להוריד את שכר הדירה, חשבתי לי.  זה מה שהיא ביקשה הרי.  וטאגה אמר - לעשות מה שהם מבקשים.  בלי שאלות, בלי ויכוחים.

אמא, אמרתי לה, הוא כבר מצא מקום אחר ולא יכול לבטל.

טוב, אמרה אמא שלי, תודה שניסית.

אבל בעצם, אמרתי לה, לא הצעתי לו להוריד את שכר הדירה.  חכי, אני אציע לו ואחזור אלייך.

זה בסדר, היא אמרה, אני אעשה את זה.

לא לא, התעקשתי.  תני לי, אני אנסה.

שוב התקשרתי לדייר.  שמע, אמרתי לו, אמא שלי מעדיפה שתישאר.  היו לה כל מני דיירים ואתם נחמדים.  אולי אם נוריד לך קצת את שכר הדירה תישאר עד ההריסה?

אני הייתי נשאר גם ככה, אמר לי הדייר.  הדירה באמת נחמדה.  נכון שהיא צריכה קצת שיפוצים, אבל זה לא נורא.  היא במיקום טוב והכל.  אבל כבר מצאתי מקום אחר והעורך דין אמר לי שאי אפשר לבטל.

כמה יעלה לך לבטל? שאלתי.

הוא לא אמר, הוא רק אמר שאי אפשר.

פתאום נפל לי האסימון, שהדייר הזה גרוע במשא-ומתן ממש כמוני.  נפש תאומה.

בטח שהוא אמר שאי אפשר, אמרתי לו.  הוא לא רוצה לאבד אותך.  תראה, אנחנו מעדיפים שתישאר, ואנחנו מוכנים להוריד לך את שכר הדירה כדי לפצות אותך על אי-הנעימות ועל הפסד כספי שאולי יהיה לך כתוצאה מהביטול.  אז אתה לא תצטרך את כל הכאב-ראש של המעבר, תישאר בדירה שאתה אוהב, ובמחיקר מופחת. בוא תחשוב על זה.  יש לך משפחה, בטח לא תקבל החלטה כזו לבד.  אני כאן עד הלילה, אבל תתקשר לאמא שלי ותודיע לה עד סוף השבוע, ביקשתי.  תעשו מה שמתאים לכם.

ובכל מקרה, מה שתחליט, אמרתי לו, שיהיה לכם בהצלחה. 

תודה, אמר לי הדייר.

היה לי ברור שהוא לא יישאר. 

היה לי ברור שאמא שלי תדאג כי הדירה עומדת ריקה, ושהיא גם לא תנסה להשכיר אותה לתקופה קצרה.

גמרתי אומר לעזור לה למצוא דייר לתקופה הקצרה.  במטוס, הרצתי בראש את כל מי שאני יכולה לגייס לטובת החיפוש הזה.  גם את הבלוג.  לפרסם את הדירה מפה לאוזן.  למצוא לה את הדייר שהכי מתאים לה ולהקל עליה את הסבל והייסורים שהיא חווה כל כך הרבה שנים.  כל כך הרבה דורות.

אני הדור שסוכר את שושלת הכאב.  איזה כבוד נדיר נפל בחלקי.

המלון בסינגפור נתן לנו מנוחה בעצירת-הביניים.  מקלחת חמה, מיטה נוחה, מזגן שאפשר לכוון, וגישה לאינטרנט.

אמא שלי שלחה לי מייל:

הדייר התקשר ואמר שישאר תמורת שכר דירה מופחת.  הוא שמח שהוא לא צריך לעזוב.  כל הכבוד לך!  זו היתה התוצאה הטובה ביותר האפשרית.  תודה!

אז בסוף עשית מה שהיא ביקשה ממך, אמר לי טאגה, ואת גדלת בזכות זה.  גילית שאת לא גרועה במשא ומתן, אלא שיש לך את הסגנון שלך.

את מרפאה אותה, אמרה לי אנדראה.  אישה שלא מכירה שום דרך אחרת להתקשר, אלא רק על ידי מריבות, והנה היא בגיל 70 פתאום חווה משהו אחר.  איזה עוצמה יש לזה.

אני מרפאה אותה, אמרתי לאנדראה, אבל אני מרפאה גם אותי. 

אמא ובת זה קשר חזק מאד, אמרה לי היסאקו. 

נכון, אמרתי לה.  ואגב, היא מאד אהבה את הגרביים.

או אולי - רוקהאמפטון - ההיית או חלמתי חלום?

אחת מחברותי לריקודי-הבטן נפטרה מסרטן-השד. 

לא היינו מאד קרובות, אבל תמיד חשבתי שהיא נהדרת.  היא היתה אישה עם יצירתיות ודמיון אדירים, לא ראיתי דבר כזה.  הנה תמונה שלה בבגדים שהכינה מבגדים יד-שניה.  ושימו לב לכובע ולתיק היד, שעשו שימוש בתקליט ויניל ישן.   העגילים הם תחתיות של בקבוקי מים מינרליים. 

לפוסטר, הנה תמונה של ריטה בשמלת ערב שחורה ונוצצת, עם כובע רחב-תיתורה תואם ותיק, כולם נסרגו ביד ריטה, מסרט וידאו.

והנה שיר קצר שכתבה במהלך הכימותרפיה, שהפסיקה להשפיע, בעודה כואבת את אובדן שיערה, התלתלים הבלונדיניים הארוכים שלה.

ריטה היתה נפש צבעונית וחמימה, מלאה אהבה ונטולת שיפוטיות.   החיים הגישו לה אתגרים לא מעטים, והגדול שבהם היה בנה.  הוא אובחן עם פרנויה סקיזופרנית, והתאבד בגיל 20.  אבל ריטה נשארה אופטימית, אוהבת, אמא מזינה וסבתא אוהבת.  היו לה שפע של חברים, וחברות, ובן זוג שגר בנפרד ממנה, וכולם הכירו אותה - כי מי יכול לשכוח כזו אישה בעיר קטנה ומנומנמת כמו רוקהאפטון?

ידעתי שהיא גוססת, ובכל זאת זה בא לי בהפתעה.  היא עברה לדיור מוגן, אבל לילה אחד התמוטטה על הריצפה ולא יכלה לקום מהכאבים.  אחרי זה היא עברה אל בן זוגה, תומס, וגרה איתו את 3 שבועות האחרונים של חייה.  היא נפטרה שבוע לפני שנולדה נכדתה השניה.

ואז עלה הרעיון למכור את יצירותיה במכירה פומבית שקטה.

ואצלי עלה הרעיון לבוא.

ארבע שנים לא הייתי ברוקהאמפטון.

עזבתי כמו גנבת בלילה.  רוב מכרי לא ידעו על הרומן עם אוזי, ועם רובם לא דיברתי אחרי המעבר.  התביישתי, הרגשתי אשמה, וחשבתי שהם מגנים אותי על הרמון ועל הפרידה.

האקס שלי נשאר שם, ובהיותו אדם חם וחביב, ידעתי שחברינו המשותפים בקשר איתו ותמכים בו.  ושמחתי על כך, בשבילו, אבל הרגשתי שאין לי שם מקום יותר.

האקס שלי עזב את רוקי לפני שנתיים בערך.  חברותי, אלו שידעו על הרומן, נשארו איתי בקשר רופף.

החלטתי לבוא.  לקחת את האפרוחית איתי, כמין הוכחה שהבחירה בחיים האלו היתה לא לגמרי מוטעית, ולנסוע לשם.  לראות איך המקום נראה בעיניים חדשות.  אחרי ארבע שנים, כולנו השתנינו.  העיירה, החברות, אני.

חשבתי שהעיירה תיראה לי מוזנחת, ישנה, ריקה, מפגרת.  חשבתי שירווח לי שעזבתי אותה.

ובמקום זה, העיירה גדלה קצת, התפתחה קצת, התחדשה קצת.  חנויות ומרכזי קניות, בניינים ובתים שנצבעו מחדש, ואפילו השטפונות הרוו את האקוויפרים והכל נראה ירוק, שופע ובריא.  אמנם לא ירוק עשיר כמו אצלנו, אבל ירוק עדין ולא מאובק כמו שזכרתי. 

מזג האוויר, כמצופה בקווינסלנד, היה חמים ונעים.  כמעט כמו הקיץ שאצלנו כאן.  25 מעלות חמימות עם שמש מלטפת, ושירת המאג-פאי המלודית.

והאנשים.  טוב-הלב, הנדיבות, הנתינה והעזרה הטבעיים, שלא-על-מנת-לקבל-בחזרה, שכל כך חסרים לי.

גרג, המנחה שלי לשעבר, ואשתו, הציעו מיד לארח אותי.  הם השיגו עריסה לאפרוחית והכינו לנו חדר.  מיד עם פגוש האפרוחית הם נכנסו לתפקיד הסבא והסבתא, ולהפתעתי היא ויתרה על פוזות הפחד-מזרים והתמקמה בזרועותיהם.  היא שיחקה עם הכלב שלהם ("לוק אט היז טייל!"  געתה בצחוק, כאילו אין לה בבית שני זנבות של שני כלבים), היא אכלה את האוכל שהגישו לה (שעועית, אלא מה), והיא הקשיבה בהערצה נלהבת לגרג מנגן בגיטרה ("עוד!").  היא כבשה את ליבם בלי להתאמץ בכלל.  והם מצידם הסיעו אותנו לכל מקום, ליוו אותנו למגרש המשחקים, והרעיפו עליה מחמאות.

נפגשתי עם כל חברותי.  אחת מהן, שהיתה לי כמו אמא מאמצת, התעקשה שניפגש.  מאד חששתי לפגוש אותה, בהיותה נוצריה אדוקה.  לא סיפרתי לה על הרומן, וגם אחרי שהכל נגמר, לא דיברתי איתה מטוב ועד רע כשנה.   אחרי שנה אזרתי אומץ והתקשרתי אליה, ולמרות שהיא אמרה במפורש שהיא לא שופטת אותי, חששתי.  ידעתי שהיא ובעלה תומכים באקס, ושמחתי על כך, אבל חששתי שהם כועסים עלי.  ובאמת - למה שלא יכעסו?

אז הודעתי לה במייל שאני מגיעה.  לא העזתי הלתקשר ולהתעמת איתה באופן ישיר.

לא שמעתי ממנה תשובה עד ליום שבו הצעתי שניפגש.  ואז היא התקשרה. 

"אני לא מדליקה את המחשב כמעט בכלל", היא אמרה, "אבל במקרה אתמול הדלקתי וראיתי את ההודעה שלך.  נסעתי לעיר כדי לפגשו אותך, אבל כשהגעתי, גיליתי ששכחתי את המספר שלך בבית.  נסעתי חזרה הביתה כדי לקחת שוב את המספר.  אני כל כך שמחה שלא פיספסתי אותך!"

היא ובעלה נותרו נפלאים ונדיבים כשהיו.  מלאי אהבה ורצון לתרום, הם פורשים עכשיו מעבודתיהם.  הם יוצאים לשיט מסביב לאוסטרליה, ואחר כך הם מחפשים דרך לתרום לקהילה שלהם. 

אומרים, שילד מגיע לשיא האושר בגיל 11.  זה הגיל שבו מצד אחד, הילד מפותח דיו רגשית ושכלית כדי להינות מהעולם, ומאידך, החיים עוד לא סובכו על ידי גיל ההתבגרות וההורמונים שלו. 

רוקהאמפטון היתה גיל 11 שלי.  בלי ילדים, בלי קריירה ברורה, בלי נכסים - הכל היה פשוט, ברור, נעים. 

אבל לגיל 11 אי אפשר לחזור.

שני זוגות של חברים היו לנו ברוקהאמפטון, בני גילנו.  על קלייר ופיטר כתבתי המון בבלוג הקודם שלי, ובעיקר שפטתי את קלייר המסכנה על האימהות שלה.  (היום אני מצטערת על כל זה.  במבט של אמא לפעוטה, אני מבינה הרבה יותר טוב את האתגרים שעמדו מולה.  ואני מצטערת בשבילה שלא היתה לה מספיק עזרה להתמודד עם דברים אחרת.)

על הזוג השני כתבתי מעט מאד, אם כי אהבתי את ואלינג שמחתי לבלות איתה את מעט הזמן שהזדמן לנו.

ועכשיו תגידו לי אתם אם זו מקריות או לא:  שנתיים אחרי שנפרדתי מהאקס, פיטר וקלייר התגרשו.  ועכשיו, שנתיים אחריהם, גם ואלינג ובעלה.

חזרתי הביתה מדוכדכת.  כמעט 10 מעלות פחות מאשר ברוקי, בלי שמש, החיים רועשים וסואנים יותר.  יותר לחצים, יותר עבודה, יותר תוכן.

אולי זו עצלנות ובטלנות לחיות ברוקי לפני הפרישה.  מה יש לעשות בגן-העדן כל היום?  למי זה מועיל?

אבל הקור הזה, לא רק הקור הפיזי, חותך ומשבית אותי.

ואנדריאה חברתי אמרה לי:

אני נהגתי לעשות את אותו הדבר.  השוויתי כל הזמן את הבית עם אוסטרליה.  כשהייתי באוסטרליה, קיללתי אותה על שהיא שונה מהבית שלי, ואילו בבית כעסתי שהם לא יותר כמו האוסטרלים.  חייתי עם החסרונות של כל המקומות, בכל מקום שבו הייתי.  ואחרי הרבה שנים למדתי

להינות מהיתרונות שכל מקום נותן לי.

אז ישבתי בדמעות ועשיתי רשימה של היתרונות של המקום הזה, כדי לא לשכוח:

• יפה פה.  כל-כך כל-כך יפה.
• מגוון פה.  יש פה אנשים מכל התרבויות ומכל העדות ומכל הצבעים.
• אנחנו כמעט במרכז.  מספיק קרובים לסידני כדי להינות ממה שיש לה להציע, אבל מספיק רחוקים כדי שיהיה פה שקט, ונקי, וזול.
• יש לנו מגוון של אפשרויות - חינוך לילדה, פעילויות, קהילות.
• יש לנו פה קהילה ישראלית, מיוחדת ופתוחה, אינטימית ומכבדת
• אנחנו קרובים מאד לחוף הים, ונעים שם בקיץ וגם בחורף.
• אנחנו קרובים למשפחה: לאמא של אוזי, לאחיות של האפרוחית
• לפעמים אנשים מגיעים לכאו, או לסידני, כי זה בדרך, ואז אני יכולה לפגוש אותם.אני כבר לא גרה בסוף העולם.
• אנחנו גרים במיקום מצויין מהרבה בחינות: קרוב לעבודה, שכונה טובה, גישה לנסיעות, שטח גדול וירוק.
• יש לי כאן גישה למקורות ידע מצויינים
• אני מוצאת כאן חברות שמתאימות לי מבחינת עומק והשכלה.
• אני לומדת להיות גמישה יותר ולקבל גם אנשים שונים ממני.

נראה לי שאסע לבקר בגן-העדן שלי לעיתים יותר קרובות, ולא אחכה שוב ארבע שנים, או עד שמישהו יעבור מן העולם.

שבועות שמח!