לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

קואלה בחומוס


מלטשת את המראַה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

על לבה והרי געש


יש לנו שכנה אחת חולת נפש.  זה כמו לגור ליד הר געש של רגשות.

בניגוד למה שסרטים אמריקאיים אוהבים להציג בפנינו, מחלת נפש לרוב מלווה בסימני אזהרה, וכשהיא מתגלה, הסובבים אותה מושכים כתף ואומרים, טוב, באיזשהו מקום ידענו.

אישור למחלת הנפש של השכנה שלנו (דכאון, ככל הנראה) קיבלנו דרך ברברה, המטפלת של הבנות.  בעיר קטנה כמו שלנו (רבע מליון איש זה לא הרבה), כולם נעים במעגלים חברתיים הנושקים אלו לאלו.  החבר של השכנה שלנו הוא מכר ותיק של ברברה, וככל הנראה יש בינהם חיבור במישור הזה של מחלת הנפש: היא עם דכאון, הוא עם חרדות, ואנחנו פה ליד עם הנשורת של הסבל.

כשאוזי התחיל לבנות לנו את הפרגולה בחצר, הוא התעלם מכללי הבניה העירוניים.  הוא עבד ימים ארוכים, שעות רבות, כדי לסיים את הבניה כמה שיותר מהר.  למרות שהבניה היתה רועשת ומן הסתם הפריעה לשכנים, לא עלה על דעתנו לפנות אליהם ולהזהירם.  אוזי היה עסוק מאד בתכנון ובבניה, ואני הייתי עסוקה עם ילדה קטנה (אז היתה רק אחת).

הנחנו, באופן לא ממוקד, שאם למישהו תהיה בעיה, הוא יפנה אלינו.  אבל לא כך היה.

יום אחד השכנה שלנו אירחה אצלה מסיבה.  זה גם היה יום חג – היום שאחרי קריסמס.  היא השמיעה מוזיקה וכנראה קיוותה שנבין את הרמז.  לא הבנו.

אוזי עבד, אני השגחתי על יהלי.  הלבה ביעבעה וביעבעה, ולבסוף השכנה שלנו התקשרה והתלוננה למועצה.

כעבור כמה ימים הגיע אלינו פקח עיריה.  הוא הטיל עלינו קנס, פקד על הפסקת הבניה, ודרש שנגיש בקשה רשמית, עם מסמכים והכל, כדי שהבניה תאושר.

אוזי רתח.  נשארו לו כשבועיים עד לסיום העבודה, ועכשיו הכל נעצר.  אחרי שבועיים נסענו לניו זילנד, ואחר כך התחיל הסמסטר, ואז החורף – השלמת הבניה התעכבה, במקם בשבועיים, ביותר משנה.

בסופו של דבר, מעז יצא לנו מתוק.  בגלל הביקורת של העיריה, אוזי נאלץ לשנות כמה היבטים כדי לעמוד בתקני העיריה, מה שעשה את המבנה יציב ומוצלח יותר.  הוא נאלץ לתעד הכל ברישומים – אבל הכל היה טרי בראשו.  נאלצנו לקבל אישורי בניה – אבל התברר לנו שכשמוכרים בית, זה עלול להיות מכשול רציני.  אז בסך הכל, למרות הקנס, העיריה עבדה לטובתנו.

אבל השכנה שלנו לא שבעה נקם.  עוד ועוד לבה פרצה ממנה.  היא הגישה עוד ועוד תלונות, שהפכו הזויות יותר ויותר.  תלונה אחת היתה כל כך מטופשת*, שאפילו פקח העיריה שהגיע לבדוק אותה חירף וגידף את טיפשותה.

ניסינו בכל מני דרכים להפיס את דעתה.  ביקשנו שנפנה לתיווך ופתרון סיכסוכים – שירות שהעיריה מציעה לשכנים, שלחנו לה כרטיסי ברכה לחגים, והודענו מראש לפני מצבעים חריגים, כמו כריתת העץ. 

כמו חולת נפש טיפוסית, גם השכנה שלנו מקפידה על אי-עיקביות.  מדי פעם היא נוהגת בחביבות (היא הזהירה אותי פעם על המצאו של נחש בחצר האחורית), ולרוב היא ממשיכה לנגח.  תקצר היריעה. 

 

סיכסוכי שכנים הם לא מחזה נדיר בישראל.  גם לא באוסטרליה.  באופן כללי, בני אדם, כך נראה, מתקשים לחיות יחד בשלום.  שורש הקושי הזה, כך נראה לי, הוא מחסור בחמלה, בסבלנות, ובאימון לשמור לעצמך את הלבה של הרגשות רעים, במקום לשפוך אותה על הסביבה.  שורש הקושי מתחיל ונגמר בתחושה שזה מוצדק להחזיר באותה המטבע.


*היא התלוננה שהאנטנה שלנו פולשת לשטח שלה.  האנטנה שלנו עמדה על גג הבית בעשור האחרון, ואכן כחצי סנטימטר ממנה נוגע בשטח השכנה.  מעולם לא שמנו לב לזה, ובטח לא היינו שמים לב.  התלונה הזו הוכיחה לנו מעל לכל ספק שיש לה צורך בניגוח, ולא בפתרון.

מפגש לשלום

כבר מזמן שמעתי על הרב פרומן בתקוע, על תפיסתו הייחודית ורודפת השלום.  לצערי לא הספקתי לפגוש אותו בחייו.  אבל יש לי חברים בתקוע, וביקשתי מהם לעזור לי להיפגש עם ממשיכי דרכו של פרומן.

בביקור האחרון שלי בישראל, התמזל מזלי וזכיתי להשתתף במפגש משפחות שאירגנו ממשיכי דרכו של פרומן. 

רציתי לראות איך הם עושים את זה.  איך מרסנים את הלבה.  איך מביאים משפחות ישראליות ופלסטיניות, שכל כך הרבה רגשות קשים קיימים בינהן, להכיר אלו את אלו.  איך מתגברים על החשדות, הפחדים, השנאה, הכעסים, הדעות הקדומות, וההרגלים הישנים.  איך פותחים את הלב למשהו שונה, אחר, אולי דוחה, ואיך מחפשים בו את הדומה, את המוכר, את האהוב.

רציתי לחזק אותם.  התרגלנו לראות בשלום תחום האחריות של מנהיגים – שהם בדרך כלל גברים אנוכיים ושאפתניים.  שכחנו שביחסים בין בני-אדם, המומחיות היא של נשים וילדים.  ילדים יודעים לשחק ללא משוא פנים, ונשים יודעות לחבק ולהכיל.

רציתי לקחת חלק בדרמה הזו, שאין דומה לה כאן במחוזותי.  מסתבר שאדרנלין ממכר, ומי שטעם חוויות רוויות מתח, התרגשות, ואפילו חרדה, לעולם יחפש לחוות שוב את העלאה הזו בעוצמת הרגשות.  כך גם אני. 

רציתי לתת דחיפה קטנה לדרך שאני מאמינה בה.  רציתי להראות שזה אפשרי.  שזה בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו.  שאין מה לחכות למנהיגים, שצריך לקחת את העתיד בידיים.

שכחתי כמה זה קשה.

שכחתי כמה שנאה, כמה עויינות, כמה כוחנות יש באיזור הזה.

את התזכורת הכי חדה ואלימה קיבלתי כמה ימים קודם, בחוף ים בתל אביב.

המציל נפש אחת

אני לא רוצה לכתוב כאן את החוויה הזוועתית שעברנו, יהלי ואני, בחוף ים בתל-אביב.  רק המחשבה על המקרה הזה גורמת לי לדפיקות לב, לנשימה מואצת, לחרדה. 

אני רק אסכם שעשיתי טעות גדולה כשנכנסתי לים עם יהלי, והמציל שבחוף, אחרי שיצאנו מהמים מפוחדות ומבועתות, תקף אותנו בצעקות.  בפני יהלי, הוא איים להזמין לנו משטרה, ולוודא שייקחו את יהלי מרשותי.  הלבה שלו גלשה וגלשה ואיימה לשרוף את שתינו.  מבוהלות, ברחנו מחוף הים.

לשתינו היו סיוטים מהמקרה הזה עוד שבועות רבים.

כך, מי שאמון על רווחת ושלום הציבור, תקף אותנו תקיפה אלימה ואגרסיבית, שהיתה נוראית יותר מכל מה שחווינו יחד אי פעם.

תזכורת

אבל זה הזכיר לי למה אני לא חיה בישראל.

בישראל, כמו בשאר המזרח התיכון, הרגשות חשופים.

רוב האנשים בישראל אינם ניטרליים.  או שהם מסבירי פנים, או שהם עויינים.

רבים מהם מסבירי פנים.  בערך שלוש פעמים ביום פנו אלינו אנשים ברחוב ושוחחו עם יהלי: "איזה מתוקה את, איזה יפה את, בת כמה את?  איפה את גרה? איזו בובה! וכמה יפה את מדברת עברית!"

וזה היה נעים.  תחושה של חום, של שייכות, של קשר.

לפעמים הם עויינים.  בעיקר ראינו אותם עויינים זה לזה.  צועקים, כועסים, מאיימים.

באוסטרליה, אותם הרגשות קיימים.  אני יודעת שהם קיימים.  כשאנשים רואים את יהלי, הם מחייכים.

אבל נדיר מאד שהם פונים אליה בדברים.

וגם כשהם כועסים, הם מחזיקים את הרגשות בפנים.  

האוסטרלים מחונכים להחזיק את הלבה בפנים.  וזה קל יותר לבנות מחדש מה שלא נשרף כליל.

מציל אוסטרלי, גם אילו חשב ששגיתי שגיאה גסה, היה אומר לי: "זה לא רעיון טוב לעשות דברים כאלו".

מציל אוסטרלי שהיה מבטא את כעסו בצורה כל כך כוחנית, ואפילו פחות מזה, היה מקבל בתגובה ביקורת קשה וחד-משמעית מהסביבה.

אני אוהבת את החמימות הישראלית.  אני אוהבת את הפתיחות והכנות של הרגשות החמים.  קשה לי עם הניכור האוסטרלי.

עם הניכור האוסטרלי קשה לי, אבל עם האגרסיביות הישראלית אני לא יכולה.

פשוט לא יכולה.

המסע ללב הארץ ההיא

החבר שלנו אסף אותנו מהרכבת בירושלים, ונסענו משם לתקוע.  החרדות שלי ביצבצו כשהאוטו עבר דרך בית צפפא.  בתים ערבים, תושבים ערביים – תחושה לא-נוחה של זרות, של איום.

הדרך לתקוע חולפת על פני עוד ועוד בניה ישראלית לגובה, לצד עוד ועוד כפרים ערביים פזורים.  אדמה טרשית ויבשה, נהגים שמתעלמים מחוקי התנועה.

הדרך למפגש עברה דרך כפרים ערבים שלא ידעתי את שמם, והתנחלויות שתושביהן עמוסי בד, זקנים, וילדים קטנים.  אי אפשר היה לדעת מי שונא אותי יותר.  החרדות שלי ביעבעו ועלו יחד עם כל הזכרונות הקשים מהעבר.  החיילים שטעו בדרכם ונרצחו בלינץ' ברמאללה.  האבן שחטפתי אני בגיל אחת-עשרה.  מה אני עושה, לעזאזל?  שאלתי את עצמי.  מה אני עושה כאן?  הרי מכאן ברחתי, בגלל זה עזבתי.  מה אני עושה כאן עם הילדה שלי?

הגענו לשטח של עלי.  מתנחל עטור זקן, פאות, וכיפה ענקית, ופלסטיני כהה ומגולח, עמדו בפתח מחייכים וקיבלו את  פנינו.  על האדמה הטרשית והקשה עמדו צריף וחמור.  הילדות, שלי ושל החבר, יצאו אל השטח.

מאחורי הצריף עמד מאהל על מחצלת גדולה.  משפחות של מתנחלים וגברים פלסטיניים התגודדו, ודיברו כל קבוצה בינה לבין עצמה.  קבוצה בהירה ולבושה בגדים קצרים ונקיים דיברה אנגלית בינה לבין עצמה.

הרגשנו זרים.

המארגנים הושיבו את כולם במעגל, וכמה אנשים נשאו דברים.  הדסה פרומן, אלמנתו של הרב פרומן, נתנה משל שבמקורו הוא סיפור מוסלמי, על שני אחים ועל דאגתם זה לזה.  עלי, בעל המקום, דיבר על האובדן שלו, על נחישותו לקדם את האחווה שבין העמים.  כל אמירה תורגמה לשתי שפות, כך שהדברים נשמעו בעברית, בערבית ובאנגלית. 

שמחתי לראות שאני לא לבד.  שיש עוד שחושבים כמוני.  שיש עוד שפועלים לשלום.

אבל הרגשתי שהמעגל לא מושלם, והלכתי אל הצריף, שם ישבו נשים.  הרי באנו לכאן כדי להיפגש כמשפחות.  איך לא אצטרף אני אל הנשים?

בצריף, בישלה צעירה בשנות העשרים לחייה.  אחיותיה, אמה וסבתה אירחו לה חברה.  שכחתי כמה כנועה התרבות הזו.  כמה לא-טבעי להן לבוא ולהצטרף למעגל.  לבוא ולדבר עם הזרים.

שני ילדים קטנים עבדו.  העמידו שולחן, נשאו כלים.  אחד היה לא גדול בהרבה מיהלי.  בלי להתלונן ובלי להרים ראש הוא ביצע את המשימות שהוטלו עליו.

חילקתי קואלות קטנות לכל הילדים.  "כדי שתדעו", אמרתי להם, "שמה שאתם עושים כל כך חזק, שהוא הגיע עד אוסטרליה".  הילדים שלא קיבלו באו וביקשו.  הילדים העובדים אפילו לא הפנו ראש.  רדפתי אחריהם כדי לתיתם.  הם נראו מופתעים, כאילו לא ראו בעצמם ילדים.

חזרתי למעגל, וראעד דיבר.  הוא דיבר בערבית ודבריו תורגמו.  שכחתי מה אמר.  רק חשבתי לי שאת כל מה שאמר אפשר היה לשים בפיו של גאנדי-ג'י, בפיו של מנדלה, בפיו של לותר קינג, ולא היינו חשים בהבדל.  שכחתי מה אמר, אבל אני זוכרת את הניגון הרך של קולו, את הנחמה של מילותיו.

הדוברים סיימו, ועלי ביקש שנדבר ביננו.  הוא ביקש שלא ניכנע לפחדים, שנתאמץ, ושנדבר עם מישהו שלא מהקבוצה שלנו.  שנמצא שפה משותפת, ושאם נצטרך – נבקש מתורגמן.

פניתי את ראעד שעמד על-ידי.  כבשתי את הפחד שלי מהחזות המזרחית המאיימת שלו, של גבר כהה, חזק, ארשת פניו חמורה ורצינית.  שאלתי אותו איך הוא הגיע להיות פעיל שלום.  ראעד סיפר לי שאיבד כמה קרובי משפחה.  שאחיו נהרג בצעירותו, ובן דודו נהרג אחר כך.  הוא עצמו ישב בכלא הישראלי ארבע שנים.  ראעד סיפר לי שחשב לעצמו לאן מובילה אותו, אותנו, המלחמה הזו, והחליט שאין בה עתיד.  הוא סיפר לי שהוא חלק מתנועת "לוחמים לשלום", תנועה של לוחמים משני הצדדים.

הוא אמר שאולי אם יפתר הסיכסוך, ארצה לחזור.  אמרתי שלא אחזור, אבל שזה לא חשוב. שאני עדיין רוצה בטובת כל היושבים באיזור.  אתם כולכם אחים שלי, אמרתי לו.  אני לא רוצה שתסבלו.  הבעת פניו של ראעד התרככה.  הוא חייך. 

המארחים הגישו את ארוחת הערב.  ביד ערבית רחבה.  סלטים, אורז, עוף שבושל בתנור קבור באדמה.  אבטיח אדום ועסיסי. 

חילקתי לילדים קואלות משוקולד.  שוב רדפתי אחרי הילדים העובדים.  הם קיבלו את השוקולד בתודה.

התחושה בשטח הפכה לאופוריה.  כולם חברים של כולם.  צילמתי את יהלי עם הילדות הערביות, הצטלמתי אני עם הנשים העטופות צעיפים.  קבעתי להיפגש עם תושבת התנחלות.  פלסטינים הזמינו אותנו אליהם, ונאלצתי לסרב, מפני שעמדנו לטוס למחרת.  "לא נורא, בפעם הבאה", אמרתי להם, תוהה אם יהיה לי אומץ אי-פעם להיכנס לתוך כפר פלסטיני.

חזרנו הביתה לתקוע, אל החברים.  השלום אפשרי, נכון?  רק צריך להמשיך.  לא להירתע.  לא להפסיק.

עברנו בצומת חטיפת הנערים.

שעה אחר כך, הם נחטפו.

מחול השדים של התגמול

אני עדיין בקשר עם כל מי שפגשתי במפגש ההוא.  כולם ממשיכים להיפגש. 

הפלסטינים, למשל, נסעו לנחם את משפחת פרנקל מחד.  מאידך, הם חוששים לחייהם.  הסביבה שלהם לא מקבלת את מאמצי השלום שלהם בהבנה.

בצד הישראלי שוברת את ליבי התחושה הרווחת שמותר לדבר על נקמה.  שנקמה נקודתית זה בסדר.  זה מותר וצריך לתקוף את מי שהכאיב לנו.


אתמול, החבר של השכנה שלנו חלף במכוניתו על פני אוזי, והרים מולו אצבע משולשת.


אני מודה לשכנה שלי שהזכירה לי שהמלחמה היא כאן, אצלי.  שהלבה מבעבעת ומתפרצת אצל כל בני האדם.  שפעולות תגמול נבזיות הן כאן, איתי.  שהקושי לסלוח ולהתקדם מעבר לפגיעה הדדית הוא קושי כלל עולמי.

שהמאבק בתכונות השטניות של האדם הוא מאבק שאני צריכה לנהל קודם כל בתוכי.


אני מאחלת לנו שלא נדע עוד צער, ושנלמד לבנות גשרים מלב אל לב.

 

 


נכתב על ידי קואלה בחומוס , 8/7/2014 06:42   בקטגוריות להיות יותר טובה, מסעות, בתי  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפוגה


סוף השבוע שעבר היה מזעזע.  הוא היה עמוס מעל לכל שיעור, ויצאתי ממנו בשן ועין, חולה ומותשת, ועם הבנה חד-משמעית שאני חייבת להוריד הילוך, כי אחרת אתרסק אל הקיר.

שריפה, אחים, שריפה
שריפות זה הפיגועים של אוסטרליה.  
מדי קיץ מחוז כזה או אחר סובל מבצורת (לרוב זה אותו מחוז שניזוק משיטפון לפני כמה שנים), ועולה בלהבות.  
כולם נכנסים להיסטריה רבתי, ומגייסים את שירותי החירום והכבאים והצבא וכל מי שיודע לעלות על מדים לעזרה.  אחר כך העיתונות מוצפת תמונות זוועה של דובונים מפוחמים ובעלי בתים שמגינים על צריף רעוע, ממשיכים בקריאות לתרומות לאירגוני צדקה כאלה ואחרים, ובסוף מוסיפים לנו מס שמממן עזרה לאלו שאיבדו את ביתם, שמראש נבנה באמצע הבוש המועד לפורענות.
הבית שלי, למשל, מופרד מהבוש באמצעות שורה אחת דלילה של בתים, ככה שיום יבוא והתיאור הציניקני הזה שלי יחזור לנשוך אותי באחורי.  ואכן, בשבוע הקודם, שריפות הענק במחוזותינו הזניקו את הנושא הזה לתודעה שלי.  העיירה שלנו התאפפה בענן אביך של עשן למשך מעל שבוע.  אור השמש נראה כתום, ונמנעתי מלתלות כביסה כדי לא להרגיש שיש לי יום-יום חג, והחג הוא ל"ג בעומר.
אז כן.  אחד מחברינו הוא כבאי, והוא אמר שהבוש שליד הבית נוטה לעלות באש מדי חמישה עשורים, וכבר עברו שישה של שקט, אז אנחנו על זמן שאול.
מוטב היה אילו ארזתי לנו תיק חירום ובו מסמכים חשובים ואלבומים, אבל אני עצלה מדי, עסוקה מדי, ונוטה מדי להאמין שההתראה לאסון תגיע מבעוד מועד.

מפאת פחד השריפות, רבים וטובים שאלו לשלומי.  אפילו אמא שלי, שבניגוד לרוב האמהות, משקיעה את מירב מאמציה בלהתעלם ממני, יצרה קשר.  היתה לנו שיחה טובה יחסית, ובסופה אמא שלי עשתה צעד אמיץ ושאלה אם יש לנו תוכניות לבקר בישראל בקרוב.  
אל יקל הדבר בעינכם - לרמוז שיש לי משהו שהיא רוצה זה דבר שאמא שלי חוששת ממנו מאד, והועבדה שהיא עשתה את זה מעידה על צעד קטן לאדם אבל צעד גדול לאישה.
דווקא שמחתי לשמוע את זה.  אני יודעת שזה מובן מאליו לאדם השפוי, אבל לפעמים אני מאבדת אמונה שבתוך המחלה הזו כלואה גם אישה שיש לה רגשות וכמיהה של אדם נורמלי.

מחלות נפש
גיסי יצא מאשפוז, אבל כמו שכבר גילינו במקרה הקודם, שיחרור מאשפוז אין פירושו החלמה.  
המאבק שיוצא מכאן הוא לא שלי, אלא של חמתי, שיש לה מערכת יחסים של תלות-הדדית עם קטון בניה.  למרות הקושי האדיר, היא עומדת בפרץ, ונמנעה מלהיפגש איתו.  
מדהים לראות איך אישה בשנות ה-70 לחייה עדיין עושה עבודה, עדיין גדלה, עדיין לומדת.
הלוואי וגם אני אעיז כמוה להשתנות גם בגילה.

כיון שכך, יהלי התעקשה לישון אצל חמתי ביום שישי בערב, מה שנתן לאוזי ולי לילה שקט עם נעמה בלבד.  מדהים כמה הבדל עושה רק ילד אחד פחות.
אני ניצלתי את השקט ונסעתי לבקר את חברתי נגה, שם היתה לנו שיחה עמוקה מלב אל לב. וזו היתה יריית הפתיחה של סוף השבוע המטורף שלי.
למרחת עם שחר נסעתי לאסוף את יהלי מחמתי, ויחד נסענו לבקר חברה מסידני.  החברה נשואה לגבר שהיא אוהבת מאד, ויש להם ארבעה (!!!) בנים בגילאים שונים, בית מהמם עם בריכה, ושפע של חברים, אבל הקשר שלהם רווי קשיים.  נסעתי כדי לעודד אותה ולתמוך בה, ואחרי שיחה כנה ופתוחה מצידה אמרתי לה באהבה גדולה ובלב שלם שהם צריכים עזרה מקצועית, ודחוף.
כי מחלות נפש זה לא עניין לחובבנים.
והכל היה נגמר בשלום אלמלא יהלי התעקשה להכנס לבריכה, ואני לא התעקשתי שתחליף בגדים אחרי שיצאה, וככה יצא לי שהיא התקררה.

סופשבוע פרוע
וכאילו לא מספיק שיהלי התקררה, אחרי הנסיעה הזו ואחרי מנוחת צהריים לא ארוכה, נסענו למסיבת יומולדת 60 של חבר, שהיתה בחוץ, והיה קר יותר משחשבנו.  נשארנו מאוחר מכפי שחשבנו, ואז כבר כולנו התקררנו.
במסיבה פגשנו זוג אחד שמצא חן בעיננו מאד, ואנחנו מקווים שנהיה חברים למרות שאין להם ילדים.
משם מיהרנו להצגה "קומדיה של טעויות" (עיבוד לשייקספיר) עם חברינו ג'יל וגרהאם, שם נקרענו מצחוק.
חזרנו הביתה עייפים אך מותשים ונפלנו לישון.
למחרת, תיכננו לנסוע יחד כולנו לסידני, כי חברה ואני היינו אמורות להשתתף בסדנה. 
אלא מאי, יהלי הפגינה חום קל, ונעמה דלפה כמו קבינט פוליטי.  הצבעתי באוזני אוזי על הקשים האלו ואוזי הסכים להישאר בבית ולהשגיח על הבנות.
אני התחלתי להתלבש ולהתכונן,  בצורה הכי יעילה שיש: לחטוף התקפי פאניקה מהמחשבה לנהוג בסידני.  שתבינו, אני נוהגת בעיר קטנה עם תרבות נהיגה מנומסת וסבלנית מאד.  סידני יותר דומה לנהיגה בתל-אביב. ודי לחכימא.
בעשר הדקות הראשונות להתכוננותי נתקפתי לא רק פאניקה, אלא גם רגשי אשם ונחיתות אדירים.  אוזי התנהל עם הבנות בצורה כל כך הרבה יותר אוהבת, חמה, ידידותית, ומשחקית ממני.  מיד כיהיתי בעצמי על שאני אמא נרגנת ונוקשה.  הודעתי לאוזי שהוא אבא נהדר והרבה יותר טוב ממני כהורה, והמשכתי להתכונן.
אחרי עשר דקות, אוזי ניגש אלי.  "זוכרת שאמרת לי שנאי עושה עבודה טובה?" הוא שאל, "אז נגמר לי הסוס.".
ואז הבנתי שאני לא משתפת פעולה עם הבנות כי כבר למדתי שזה מרתון ושאני צריכה לשמור את כוחותי.
נסעתי בכל זאת.  אוזי הבטיח שיהיה בסדר. 
אפילו שעצרתי לתדלק בדרך, הגעתי חמש דקות מוקדם מהצפוי, ואף מצאתי חניה.
התיישבתי לי בסדנה ואז החברה סימסה לי שהיא לא מגיעה.
התעצבנתי עמוקות.  הרי נטשתי שתי ילדות חולות ובעל מבועת לבד, צלחתי את רחובות סידני המאיימים, והכל כדי לארח חברה לחברה, ובסוף היא לא באה!  הזכרתי לעצמי שיש יתרונות לכל דבר, ושאולי ייקח זמן לראות אותם, אבל עדיין הייתי עצבנית.
ואז, פגשתי מישהי שגדלה בעיירה שלי, ועומדת לעבור לשם בעוד חודשיים.  היה לנו כיף מאד לדבר ומאד שמחנו להיפגש.  פגשתי עוד כמה אנשים שאילולא הייתי לבד, לא הייתי פוגשת.
אז סלחתי.
חזרתי הביתה ואוזי נפל על צווארי.  "חזרת! תודה לאל!  חזרת!!!" הוא אמר.  הוא היה נרגן כלפי הבנות והתפרץ על יהלי שדיברה בלי סוף (אין לי מושג ממי היא ירשה את זה, נשבעת), בדיוק כפי שאני עושה אחרי יום שלם עם הבנות.
אז נרגעתי.
כי כמו שקתרינה כתבה לי, זה לא שאנחנו אמהות לא טובות, אלא זה שהזמן שלנו עם הילדים תובעני מאד ואנחנו מותשות.

אבל סוף השבוע עוד לא נגמר.  הו לא.
היתה לפנינו עוד מסיבת הלוואין אצל ג'יל, עם כל חבריה.  זו קבוצה של אנשים שלכאורה מאד נחמדה ומנומסת ,אבל בפועל הם לרוב עסוקים בעצמם ואין לא מקום למישהו חדש.  אני תמיד מרגישה איתם אאוטסיידרית, ואולי גם תחת ביקורת.
הפעם דווקא מצאתי כמה אמהות שנהניתי לדבר איתן.  ואפילו ניהלתי שיחה מאד מוצלחת עם אחד מהאבות, שהוא בדרך כלל מאד יהיר ומתנשא.  אולי זה שהוא היה קצת בגילופין עזר.
יהלי נהנתה מכל רגע, וזה בעצם כל מה שחשוב כאן.

סוף השבוע נגמר, ושמחתי לחזור לשגרת השבוע הרגועה שלי, אבל ביום שני בערב אירחנו את המשפחה של אוזי לארוחת ערב.
היה נחמד להיפגש עם הבנות.  האחיינית שלו נעלבה מפני שעשינו תוכניות של המשפחה הגרעינית בבלד (כלומר, מייקל, הבנות, ואנחנו, ואמא שלו), וגם מפני שהוצאתי את התמונות המשפחתיות לחלוקה.  היא הרגישה בחוץ, ואני מאד מבינה איך היא הרגישה כי אני הרגשתי כך רוב חיי.
הצטערתי שהוצאתי את התמונות כשהיא עוד היתה שם, כי היא ממילא עמדה ללכת.
ומצד שני, הלקח שלמדתי בחיי הקצרים הוא,
שדם סמיך ממים,
והיום-יום סמיך מדם.
מי שרוצה להיכלל במשפחה, אם לא נולד לתוכה, עליו להתאמץ.  לא להיות צבוע או להתחנף, אבל כן ליצור ערך, ליצור רגשות חיוביים, ו"לעבוד" לטובת אלו שכן בתוך המשפחה.
ואולי ייטיב עמה ללמוד את הלקח הזה מוקדם יותר בחייה מאשר אני.

התמונות יצאו נהדרות.  תראו לבד.





סוף השבוע הקרוב מכיל הרבה פחות אירועים (רק מסיבת יומולדת אחת), ובתקווה אפילו שנצ בשבילי.
שבת שלום!
נכתב על ידי קואלה בחומוס , 1/11/2013 10:38   בקטגוריות להיות יותר טובה, משפחה מורכבת, אמהות  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בני חורין


כבר כתבתי בעבר כמה אני אוהבת את פסח. אולי חלק מהעניין זה שלא חוויתי אותו כאמא. פסח של אמהות הוא לחלוטין חג העבדות: עבדות לנקיון, עבדות לארוחת החג, ועבדות לצאצאים שצריך לבדר ולשמח. לשמחתי אני פטורה מרוב ההשתעבדויות האלו, כי על נקיון אני משלמת למקצוענים, והצאצאים שלי עדיין במסגרות. אבל ארוחת החג היא סיפור בפני עצמו.

כבר כתבתי בעבר על הקהילה שלנו. כאן. &nbsp;אבל פעם, כאן.
אנחנו במיקום קצת בעייתי מבחינת הקהילה, כי ישראלים מעדיפים לנהור לערים הגדולות, ולא מגיעים אלינו. ובכל זאת, צמחה לה כאן קהילה של כחמישים איש כולל כולם, מתוכם בערך עשרה ישראלים, ומתוכם בערך שלושה או ארבעה עם משפחות עם ילדים. תוסיפו לזה עוד כמה משפחות עם רקע יהודי כזה או אחר, ובסך הכל יש לנו התקבצות מוצלחת ומגוונת.
ואכן, בימינו הראשונים כאן, אהבתי מאד את הצביון המיוחד של הקהילה הזו. אהבתי את זה שכל אחד הביא איתו משהו משלו: זו אהבה לשיר, זה ידע ריקודי עם, זו הכירה פעילויות לילדים, וזה דירבק כאילו אין מחר. היה מי שאהב את הצדדים היהודיים המסורתיים, והיה מכביר "דרשות", והיה מי שאהב ניגונים כאלה ואחרים. היתה תחושה שיש לנו משהו אחר, משהו משלנו. יהדות-לייט, יהדות בטעם ישראל-של-פעם.
גדר פסח היה גולת הכותרת של הקהילה. היינו שוכרים אולם, מקשטים אותו, ומרימים הפקה. בני הקהילה היו מביאים איתם מעדנים מכל טוב, מנות מיוחדות כטעמם, ואיכשהו הכל היה מסתדר. איכשהו תמיד היה מספיק מרק, מספיק קניידלעך, מספיק סלטים, מספיק מנות עיקריות, מספיק קינוחים.
איכשהו היו תמיד מספיק אנשים ששטפו כלים, מספיק אנשים ששיחקו עם ילדים, מספיק אנשים ששוחחו עם אורחים. איכשהו, זה עבד. כולנו ביחד, וזה עבד.

אבל דברים טובים לא ממשיכים לנצח.

אני חושבת שסוד היחוד הזה היה האיזון. היה לנו מספק כמעט שווה של ישראלים, יהודים, וכאלה שאינם ישראלים ואינם יהודים. כל אחד הביא קצת מעצמו, והתוצאה היתה מאוזנת להפליא.
ואני חושבת שבדומה לישראל, גם אצלנו - האיזון הזה הופר.
אצלנו לפחות, אך אחד לא אשם בהפרה הזו. חלק מהישראלים עזבו. חלק מהאוסטרלים התגיירו. הצטרפו הרבה חדשים, איך אכנה אותם בלי להעליב? יהודונים? מבוגרים ממוצא יהודי שמבחינתם המסורתי הוא היהודי.

ולאט-לאט דברים החלו להתשנות.
המארגנת שלנו (שהיא זו שהתגיירה) החלה פתאום להזמין רבנים של חב"ד ליותר ויותר אירועים.
בעבר, הרבנים של חב"ד היו באים אלינו עם סוכה ניידת בחג סוכות, וזה היה נחמד. הם היו מביאים כיבוד ומזמינים את כולם לעלות לסוכה ולברך על ארבעת המינים, נותנים הסבר חביב-אוזן על משמעות החג וסמליו, ומניחים לנו לנפשנו עד לשנה הבאה. בעיני זו היתה חוויה נטולת-כאב למדי. כמובן שהיו גם מי שהתלוננו, ופה ושם הגיעו גם רבנים פחות מרשימים, אבל בסך הכל, כולם סבלו בשקט את הרבנים ונשארו בשביל החבר'ה.

אבל פתאום הרבנים האלו, שהתחלפו בכל פעם, התחילו לצוץ כאן כעשבי-בר, בעוד ועוד אירועים. הם באו לפורים והקריאו את המגילה בקצב של מכונת-יריה. הם באו לשבתות שהם אירגנו בעצמם והביאו בעצמם את האוכל (מטעמי כשרות) לכל הקהילה. הם באו לנצח על התשליך שלפני ראש השנה, ולתת שיעור בשבועות.
אני מודה - לי אישית זה לא כל כך הפריע. לא כל כך אכפת לקבל מנה מדודה של מסורת יהודית. הרי בסופו של דבר אני חופשיה לעשות מה שבא לי, גם בשבתות האלו, וגם נגדשה הסאה - אני חופשיה לעזוב. ברכב.
אבל מסביבי נשמעו קיטורים. אוזי לא סבל שום דבר דתי, גם לא את סוכות, ונגה חברתי התנהגה כאילו יש לה אלרגיה חריפה ליהדות. (נגה היא קיבוצניקית, אז זה לא מפתיע).
והיו גם מי שפשוט התרחקו, בלי להגיד למה, בלי להתלונן. כשנשאלו, אמרו שהם עסוקים, שזה לא מסתדר להם באותו יום, כל מני תירוצים.
הם פשוט הצביעו ברגליים.
והאיזון הופר עוד יותר.

ההזמנות לאירועים התחילו לקבל צביון אחר. במקום "והביאו איתכם מנה לחלוק עם כולם", הן התחילו לכלול "הביאו איתכם מנה צמחונית לחלוק עם כולם".
וזה כבר הציק לי. היה לי מספיק כפיה דתית בארץ. לא באתי לכאן כדי לקבל את זה בהפוכה.
העליתי את העניין בפגישה קבוצתית שהיתה לנו פעם. הרוחות, כצפוי, התלהטו. אבל הסברנו, נגה ואני, שכפיה דתית היא סדין אדום בשבילנו - אלו שגדלו איתה. ואנחנו לא מוכנים לסבול את זה כאן.
סיכמנו שכל אחד יביא, כרגיל, מה שמתחשק לו, ופשוט נשים על כל מנה שלט קטן - בשרי, חלבי, פרווה.
ואז, יומיים אחר כך, כאילו כלום, שוב שלחה המארגנת הזמנה, המבקשת להביא מנה צמחונית.

עברו מאז שנתיים. בהתחלה צייתתי והבאתי מנות צמחוניות, אבל אז נשבר לי. ראיתי שאחרים שוברים את האיסור, אז שברתי גם אני. ומה אתם יודעים. המנות הבשריות שהבאתי לא נאכלו - הן נשאבו. לפעמים הן נשאבו כל כך מהר, שאפילו המשפחה שלי לא הספיקה לטעום מהן.

העניין הזה עם הצמחונות עלה לי על העצבים. מילא הצביעות - לאכול אוכל עלק כשר שנקנה בסופר לא-כשר, עם כלי אוכל לא-כשרים, אחרי שנסעת לארוחת השבת שלך באוטו. מילא ההתעמרות באוהבי הבשר. אבל הוחלט! החלטנו, קבל קהילה, בישיבה קבוצתית, שלא ממשכים עם הפארסה הזו!

והנה הגיע סדר פסח השנה, ושוב נשלחה הזמנה. להביא מנה צמחונית.

הפעם החלטתי כן לפעול.

חשבתי עליכם.
לא עליכם אישית, אלא עליכם בכלל. על חברי לעם ישראל היושב בציון, שחיים תחת הכפיה הדתית היומיומית. אותה כפיה שקובעת לכם אילו תכנים תלמדו בבית הספר, באילו תהליכים תינשאו זה לזו, ובאילו תתגרשו, שמכתיבה לכם אילו מאכלים תוכלו לרכוש בסופרמרקט, שמגבילה לכם את התחבורה הציבורית בסופי השבוע, שמונעת מכם תקציבים למה שחשוב לכם ומפנה אותם למה שסוחט מכם עוד ועוד ועוד.

חשבתי כמה אתם חסרי אונים ומלאי יאוש מול הכפיה והאטימות הזו. וכמה קצרה ידי מלעזור לכם. והנה אני כאן, בנוחות של חיי, עומדת מול כפיה דתית דומה, ובכוחי לפעול. הרגשתי חובה שלא לעמוד עוד מנגד. הרגשתי שזו חובתי להתקומם מול העריצות המצטדקת הזו, היוהרה העיוורת הזו, ולמצוא דרך ליישב את המחלוקת - בלי לשנוא.

הפכתי וחשבתי מה לעשות, אבל לא היתה לי תשובה חד משמעית. היה לי ברור שעדיף לא לדבר ממקום של כעס ועלבון, אבל היה לי קשה למצוא מקום אחר. דנתי בנושא עם נגה, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה רעיון שהייתי שלמה איתו. לבסוף פניתי אל קרי, בת-הדוד של אוזי. היא מצד אחד בריטית, ולכן מיומנת מאד בהילכות השיח הטאקטי והמעודן, ומאידך, קרי היא לא פרייארית של אף אחד, והיא לא תיתן לאף אחד לדרוך לה על הדשא. 
קרי הקשיבה בסבלנות לכל עניין הכשרות והבשר, ההיסטוריה של הקהילה, ורחשי הלב שלי. היא העלתה כמה הצעות שכבר חשבתי עליהן, והקשיבה לחולשות של ההצעות האלה. ואז היא נתנה לי את עצתה.
המארגנת שלכן, היא אמרה, נשמעת לי כמו מישהי שלא ממש יודעת לקחת בחשבון דעות של אחרים. אם תתעמתי איתה, היא תגיד לך מה שצריך כדי להשתיק אותך, אבל בסוף היא תעשה מה שהיא כבר החליטה ממילא. אז לדבר איתה זה חסר טעם ורק ישאיר אותך מתוסכלת וכעוסה.
את יכולה לשלוח מייל לכולם, ולהציע להביא בשר. לראות מה כולם יגידו. ובסוף להביא מה שמתחשק לך, לוודא שהמשפחה שלך מקבלת את חלקה - ואם אחרים רוצים את מה שנשאר - שיהנו.

חשבתי על העצה הזו, ולבסוף ישבתי וכתבתי מייל מאד עדין. ראשית הודיתי למארגנת על פועלה הענף. שנית, לא העליתי את העובדה שמעולם לא היינו צמחונים עד שהיא התגיירה. פשוט אמרתי שכיוון שסדר פסח הוא בשרי באופן מסורתי, וכיוון שברור שרבים מאיתנו אוהבים בשר, ולאור העובדה שרבים מאיתנו מבאים יותר ממנה אחת, למה שלא נעשה את הסדר גם צמחוני וגם בשרי? כיתבתי את כל מי שיכולתי, והוספתי נ.ב. שבו רשמתי את שמות אלו שלא כותבו.

להפתעתי, כמה אנשים הגיבו בחיוב. אני כותבת "להפתעתי" מפני שהתרבות האוסטרלית (והאנגלו סאקסית בכלל) נמנעת מכל סוג של עימות, ובעיקר כשהמארגנת היא אישה שמצד אחד נותנת לכולם את הלב והנשמה, ומצד שני כל כך נחושה, שאף אחד לא רוצה לסתור אף מילה שלה. אבל להפתעתי כן היו תגובות.
אחרי כמה תגובות, שכנראה יצרו עלבון גדול אצל המארגנת, היא נכנעה והסכימה שכל אחד יביא מה שמתחשק לו, אבל שתצורף תגית תפרט מה בדיוק מוגש - וכל אחד יוכל להחליט מה הוא אוכל ומה לא. 
שזה, בעצם, מה שרצינו כל הזמן.

ואז הגיבה אחת החברות החדשות, גברת יהודיה אמריקאית, שכנראה גדלה בקהילות יהודיות. היא כתבה מייל ארוך וקצת יהיר, האומר שלא לרוחה לשבת לשולחן שמוגש בו בשר לא-כשר, ואם כל-כך חשוב לנו בשר, למה שלא נקנה כולנו בשר כשר?

נמנעתי מלהגיב כל עוד לא היה לי ניסוח אמפתי מספיק, ובנתיים הגיעה תגובה אחת ליצנית של חרדי לשעבר, שהבהיר חד וחלק שגם האוכל הצמחוני שנאכל לא יהיה כשר (ואף הוסיף לינקים מסבירים). אחריו הגיעה תגובה לוחמנית של אחת הותיקות, שבשר הוא אחד ממרכיבי התזונה העיקריים שלה מטעמי אלרגיות, ואז הגיע אלי הטלפון מהמארגנת.
"למה שלא נקנה כולנו בשר כשר מסידני?" היא הציעה לי, מה שהיא חשבה שהוא פשרה.

אני חושבת שעד לרגעים אלו, לא נקלט אצלה עד כמה זו כפיה. לא נקלט אצלה שלא מדובר כאן בבשר (אין לי שום בעיה להמנע מלאכול בשר ערב אחד בשנה), אלא בזכות להביא איתנו איזה אוכל שבא לנו. שהבעיה היא לא באוכל, אלא בתפיסה שהתרבות הדתית קודמת בעדיפותה על כל תרבות אחרת. ושהתובענות הזו מרחיקה אנשים - לא רק אותי, שעושה רעש, אלא בעיקר את אלו שנמנעים מללחום, שויתרו במאבק, והדירו רגליהם מהקהילה.

היתה לנו שיחה ארוכה מאד, שהתחילה בכעס גדול משתינו, ונסתיימה בהבנה - אם כי כפי שקרי חזתה, המארגנת אמרה מה שצריך כדי שהשיחה תהיה נעימה, ואחר כך שלחה מייל שבו בעצם אמרה - מספיק לריב, מי רוצה לקנות איתי מצות?

אף אחד לא הבין במה דברים נסתיימו. האם להביא בשר? האם לא להביא בשר? האם הבשר יהיה כשר?
(במאמר מוסגר, בשר כשר הוא בעיני שיא ההתעללות. לפני 3,000 שנה, השחיטה היתה שיא התחכום ובאמת מנעה מחיות סבל מיותר. אבל היום, הורגים פרות בשבריר שניה. הן מתות לפני שהן מספיקות לעפעף. נכון שזה לא להיט למות, אבל מוות כזה - הלוואי על כולם)

ואז התחילו להגיע אלי הדים של עוד ועוד אנשים, שנמנעו מלהתערב ונמנעים מלבוא - שקצה נפשם במסורתיות האדוקה הזו, שקצה נפשם בהשתלטות של חב"דניקים, שהדיון על בשר כשר החריד אותם עד היסוד, ושלמרות הצער על אובדן הקהילה שלנו, הם לא רואים שום דרך להשיב את שאבד.

אנחנו חייבים לעשות סדר לבד, אמרה לי נגה. בלי כעס. בלי טינה. פשוט, אנחנו צריכים לעשות מה שנראה לנו נכון. ומה שנראה לנו נכון - נראה נכון גם לאחרים. אבל הם פשוט חסרים את האמצעים לעשות את זה.
הסדר המסורתי לא מכוון לילדים - ואנחנו רוצים להרוויח את הילדים. זה מה שהכי חשוב לנו. אז בשנה הבאה, נעשה אותו את ואני והמשפחות עם הילדים. ודי. זה יהיה הרבה יותר נעים והרבה פחות מעיק.

וחשבתי על זה, שבאמת, המטרה שלנו היא לעורר בילדים שלנו עניין, סקרנות, ומשיכה ליהדות. לא לדחוס להם תכנים ולתכנת אותם בהתאם למסורת. ויש לנו בעיקר זוגות מעורבים, שבאמת צריך למכור להם את כל העניין הזה של יהדות. זה לא מובן מאליו.

השנה כבר מאוחר, כך אני מרגישה. אני עמוסה ואין לי הפנאי להרים סדר לבד. נגה נוסעת לארץ. החברה הכי טובה של יהלי תהיה בסדר המסורתי, וזה יספיק לה כדי להיות מאושרת. אני אסתדר בכל מצב. ואוזי - אוזי יתנחם במחשבה שזו כנראה השנה האחרונה שהוא נאלץ להאזין שוב להגדת פסח ולכמה חשוב לספר ביציאת מצריים.

אני מאמינה שדווקא השינוי הזה, דווקא ההתאמה של היהדות לנסיבות שבהן היא מתקיימת, היא-היא היהדות האמיתי. המלך דויד, שהמסורת שלנו כל כך מהללת ומשבחת אותו, הוא תוצאה ישירה של כזה שינוי. הרי מלוכה היא לא שלטון יהודי מסורתי. המסורת היתה אז נביא ותחתיו שופטים בדרגות שונות. אבל אז דרש העם מלך, ואלוהים הסכים ונתן להם מלך - בתנאים שלו. שלא תמיד הצליחו לו.

זה שינוי גדול שאנחנו נדרשים לעשות בעצמנו: במקום לצפות שאחרים יתנו לנו את הקהילה שאנחנו רוצים - אנחנו צריכים ליצור אותה בעצמנו.
אבל אולי השינוי הזה שאנחנו נדרשים לעבור, הוא-הוא החירות האמיתית.
נכתב על ידי קואלה בחומוס , 14/3/2013 20:14   בקטגוריות הקהילה, להיות יותר טובה  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי:  קואלה בחומוס

בת: 47




21,467
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקואלה בחומוס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קואלה בחומוס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)