קואלה בחומוס

מכל העולם אנשים נוהרים אל העיר הגדולה הזו, לחזות בבניניה המעוצבים לצד גניה המוריקים.  והנה אני, גרה מטר מפה (שעתיים נסיעה), בקושי גוררת את עצמי לשם פעמיים שלוש בשנה.

מבט ארוך ומפוכח על חיי הראה לי שאני נמנעת יותר מדי ממה שעושה לי טוב, ומשתקעת יותר מדי במה שעושה לי... לא אומר "רע", אבל לא בדיוק מרנין אותי.  עבודה.  עבודה.  עוד קצת עבודה.  עבודה אחרת.  ואז עוד עבודה.  לפעמים קצת זמן עם האפרוחית, לפעמים עם חברות, אבל רוב הזמן אני עובדת, ומבכה את זה שאין לי חיי חברה שוקקים.  לא דבילי?

לכן, כשפורסמה הופעת סטנדאפ ישראלי בסידני, לא היססתי.  בעצם כן היססתי.  אבל זה לא מה שחשוב!  לא.  מה שחשוב זה שהחלטתי החלטה נחושה ללכת לסטנדאפ הזה ולהינות ממנו.  לפיכך גייסתי את חברתי עדאן, שהיא ערביה ישראלית מיפו, ויחד החלטנו להגיע למופע הזה במוצאי שבת באמצע סידני.

מה זה "אמצע סידני", תשאלו?  זה בטח כמו "אמצע תל-אביב", תגידו.  מה הסיפור.  קצת פקקים, קצת תנועה, ובסוף מגיעים.  לא? 

אז זהו, ש"סידני" זה שם כולל של מטרופולין ענק, עם עשרות פרברים, שמשתרעים על שטח שגודלו כחצי ממדינת ישראל.  לחצות את סידני מצד אחד לצד שני יכול לקחת שעתיים, במידה ואין פקקים.  ולנהוג בסידני - טוב, מהבחינה הזאת, סידני באמת דומה מאד לתל-אביב, מבחינת הצפיפות, הסיבוך, העומס והסבירות הגבוהה שתמצא את עצמך מעוך בין משאית לבין משפחתית נהוגה בידי לבנוני עצבני שיגיד שזו בכלל היתה אשמתך שהאטת לפני הפניה ועיכבת את כולם. ולכן אני די נחושה לעולם לא לנהוג, לא בסידני ולא בתל-אביב. 

למזלי, סידני מתהדרת בתחבורה ציבורית, ובכן, מעפנה, אבל רצה הגורל וההופעה התקיימה במיקום מרכזי מאד, מטר מבונדאי ג'נקשין, לשם מגיעות כל הרכבות וכל האוטובוסים מכל היבשת (בערך), ולכן קל להגיע לשם בחתיכה אחת ובלי יותר מדי סיבוכים.

אבל לחזור משם, זה כבר סיפור אחר.

אם בארץ הרכבת היא נחלתם של אנשי עסקים, סטודנטים, וחיילים, שרובם עוסקים בענייניהם ומניחים לך לנפשך בעוד את בוהה מהחלון, הרי שבסידני, ובמיוחד על הקו הלילי לוולנוגונג, הרכבת מאוכלסת בשיכורים מאותגרים-הגיינית, שכל רצונם הוא להטריד בחורות חסודות המתניידות לבדן ברכבת באמצע הלילה.  לדוגמה, אני.

אז מטבע הדברים, הנחתי שאת הלילה אבלה בסידני, ולא ברכבת לוולונגונג, או גרוע מזה, בחדר המיון של וולוגונג או בתחנת המשטרה של וולנוגנונג.  למה לספק לעצמי אתגרים שלא ברור איך אני אצא מהם?

אז החלטתי לבלות את הלילה אצל עדאן חברתי, ולחזור הביתה ביום ראשון בבוקר בניחותא.

אבל אז התחלתי לחשוב, שזה בדרך כלל פתח לצרות אצלנו בבית, אבל לפעמים גם מצליח לי וזה מביא למשהו שימושי.

המחשבות שלי נסובו סביב לוחות הזמנים של הרכבות, וסביב תחזיות מזג האוויר.

מזג האוויר עמד להיות נעים עד כדי חם, והרכבת, כך אפשר לשער, תביא אותי לפתחה של וולנונגונג באמצע היום. 

אז מה יצא לנו מזה?  הופעה עלובה אחת בסידני עם סטנדאפיסט שמעולם לא שמעתי עליו קודם, ועלול היה להתגלות מצחיק כדדו מילמן, וסופשבוע חמים ונעים שאותו אבלה ברכבת, בלי משפחתי האהובה.

אז שאלתי את בעלי האהוב: אולי נבלה כולנו את הלילה בסידני, ובבוקר נצא לבדוק מה זה כל הדברים המופלאים האלו שיש שם בסידני, שגורם לשמונה מליון איש לרצות לגור בכזה מרחק אפסי אחד מהשני, תמורת סכומים מטורפים הכפולים ממחירי הנדל"ן שלנו, ועוד פקקים?

אוזי הסכים, ופניתי לשלב הקשה יותר - למצוא מקום לינה בסידני, יום לפני.  שלא כמו ישראל, שבה עיסקאות דקה 90 צצות להן תחת כל עץ רענן, האוסטרלים אינם מעודדים ספונטאניות.  המקומות הזולים בדרך כלל נחטפים מוקדם, ומה שנשאר זה סוויטות מלכותיות בחמש מאות דולר ללילה, לא כולל ארוחת בוקר. 

אבל רצה הגורל והיה דיל נסבל במאנלי, פחות ממאתיים דולר ללילה, ואוזי התלהת מהרעיון לשהות במאנלי, אז הלכנו על זה.

ואז פניתי לברר את הדרך בתחבורה הציבורית אל המופע ובחזרה.

לזוועתי, מאנלי התבררה כרחוקה מהמופע בערך כמו ביתי הקט בוולונגונג.  וגרוע מזה, בעוד הדרך לביתי הקט כוללת רכבת אחת ויחידה, הרי שהדרך למלון במאנלי דורשת מעבר בין אוטובוסים, רכבות, מעבורת ימית, והליכה ברגל, כאילו לא בערב שבת עסקינן, אלא בטיול תרמיאלים באירופה.

שקלתי להעתיק את המלון המיועד ממאנלי לפרבר סידנאי אחר, לדוגמה, מריקוויל, שהדרך אליו מההופעה תימשך עשר דקות של נסיעה באוטובוס ישיר אחד, אבל אוזי נבעת.  מכמה סיבות.  ראשית, הוא שונא את מריקוויל.  "אין שם כלום חוץ מלבנונים וליכלוך", הוא הצהיר לי בגזענות חדשנית.   אני טענתי שדווקא יש שם גם כמה אפריקאים והודים, אבל הטיעון הזה לא הביא לתוצאות המקווות.  שנית, כבר שילמנו על המלון, ושלישית, אין מה לעשות במריקוויל למחרת בבוקר, חוץ משוק מריקוויל, שבו כבר היינו פעם אחת והחלטנו שאני אחזור לשם פעם לבדי, בלי בעל משועמם ובלי אפרוחית נרגנת.

וכך נשארה מאנלי בראש תוכניותינו, כולל דרך-החתחתים אל ההופעה וחזרה.  נו, אבל חוויה, לא?

באמת חוויה.

מאנלי הסתברה כבפרבר ציורי, מרוחק מהמרכז, מוקף חוף-ים וטיילת, ובמרכזו מדרחוב משופץ שמציג את מה שהמדרחוב שלנו בוולונגונג היה מת להיות.  מאידך, אחרי שצלחנו את הפקקים (סליחה, "עומס בתנועה", שאגב היתה די פנויה יחסית לשעת-הלחץ) ומצאנו חוף מומלץ, גילינו שחניה בחוף (אם תמצא אחת, כמובן), תעלה לך שמונה דולר לשעתיים.  ולא, אי אפשר לשלם ארבעה דולר לשעה.

ושחניה סתם ברחוב מותרת לשעתיים בלבד, בין שש בבוקר לעשר בלילה.

ושיש המון מתקנים לילדים, וטיילת רחבה, ורצועת חוף רחבה, אבל שגם יש על כל אלה מליון וחצי אנשים.

הספקנו להתמקם במלון (שלמרבה השמחה כלל שני חדרים!  הוריי.  מי שישן עם האפרוחית באותו החדר, הלכה לו השינה, כי זאתי מרעישה בשנתה כאופוסום טריטוריאלי), ואצנו מיד לפגוש זוג ישראלים שאני מכירה וירטואלית מזה חצי עשור.  ומשם חצינו את המדרחוב ומצאתי לי חנות זולה לאללה שם קניתי משקפי שמש מגניבים ומתנות.  אחר כך אצנו אל המעבורת, שהפליגה אל סידני בדיוק בשקיעה.

ומשם פניתי לאתר את תחנת האוטובוס ממנה עלי לנסוע את ההופעה.  זה, כך הסתבר, היה פשוט.

אבל לקנות כרטיס, לעומת זאת, לא.

כנראה כחלק מנסיונות השיפור של התחבורה הציבורית בסידני, החליטו לבטל את קניית הכרטיסים על האוטובוס, ויש לקנות כרטיס בטרם העליה.  הכל טוב ויפה, אבל מקום רכישת הכרטיסים נותרה במיסתרין.  חנויות בסביבה לא ידעו, ותור של כחמישים איש אל מול מכונת כרטיסים אוטומטית לרכבת הבריח אותי חזרה אל התחנה.  עליתי אל האוטובוס שהראשון שבא ושאלתי את הנהג: "איפה קונים כרטיס?"

"לא אצלי", אמר הנהג.

"אוקיי", אמרתי באוסטרלי צחה.

"אז תצטרכי ללכת הביתה ברגל", אמר הנהג.

"אוקיי", אמרתי שוב, מבולבלת קמעה."אבל בכל זאת, אם ארצה פעם לקנות כרטיס, איפה אקנה אותו?"

"במכונות הרכישה האוטומטיות", אמר הנהג.  "אבל לאן את צריכה?"

"לבונדאי ג'נאקשיין", אמרתי.

"טוב תשמעי", אמר לי הנהג באוסטרלית, ויישר את כובעו, שרוב המקומיים חובשים רק לצורך לטיולים בבוש, "כעקרון את צריכה לקנות כרטיס מראש.  אבל... היה יום יפה היום, ואת נראית לי עייפה, אז היום תהיה לך נסיעה בחינם.  יאללה תעלי".

עליתי ותהיתי האם זו הגרסה האוסטרלית ל"בואי בובה אל תדאגי, את כזאת חמודה, עזבי אותך עכשיו כרטיס".  וחשבתי לי שזו בהחלט גירסה שאני מעדיפה.

בבנודאי ג'אנקשיין הלכנו, עדאן ואני, לשבת באיזה בית קפה לשתות משהו.  אולם אוסטרליה אינה מתהדרת בבתי-קפה פתוחים עד חמש בבוקר. להיפך.  אוסטרליה מציבה את כל בתי הקפה שלה על קו המים, וכל מה שמחוץ לקו המים הרי הוא ארץ הפאסט-פוד.  בצר לנו, קנינו לנו סושי וישבנו לתקוע אותו על הספות הנוחות שבקניון.

אחרי שהשלמנו פערים בקורותינו, וקיבלתי מתנה ליומולדת (קומקומון + תיונים משובחים), אצנו לנו אל המועדון לחזות בהופעה.

להפתעתי, יוסי טרבלוס נתן הופעה אותנטית ולא-יומרנית.  בחמש הדקות הראשונות נעתי על כסאי באי-נוחות, מפני שכל הבדיחות שלו התמקדו בערבים.  אבל אז שמתי לב שעדאן עומדת לחטוף התקף לב ושלפוחית מרוב צחוק, אז נרגעתי.  אחר-כך יוסי ריכז את תשומת ליבו בעליה-הרוסית, ואני נקרעתי מצחוק, פשוט כי כל מילה ייצגה את העדה שלי פיקסל אחר פיקסל.  חוץ ממני כל האולם געש בצחוק, וכשיוסי פישל ופנה להומור נמוך סטייל פלוצים וסקס, הוא ידע לצאת מזה בחן לפני שנגרם נזק ממשי.  בסך הכל ההופעה היתה מוצלחת מאד, וגם זכיתי להיפגש עם מישהי מהקהילה שעזרה לי לפני שנתיים ולא ראיתי מאז.  אז היתה חוויה מאד טובה.

משתמה ההופעה, שמנו פעמינו כל אחת למשכנה.  אני החלטתי לוותר על הברדק הציבורי ולקחתי מונית לעבורת, ומשם מונית למלון.  לקח לי כשעה להגיע חזרה למלון, אבל הגעתי בחתיכה אחת, בלי שיאנסו אותי ובלי שישדדו אותי, וכשהדבר הכי מתעלל שהיה איתי על המעבורת היה כוניפה פלצנית אחת שדיברה כל הדרך עם החברות שלה וליכלכה על מי שהיא מכירה.  אז את הדרך חזרה אפשר להכתיר כהצלחה.

למחרת בבוקר קמנו לבדוק את חוף הים המוצלח, ושמחתנו לגלות שיש מים מפולטרים למילוי בקבוקים ככה סתם בטיילת.

האפרוחית שמחה לגלות שמותר לה לרוץ בחוף להנאתה, ואנחנו שמחנו גם למצוא בית קפה (אחד מני רבים באיזור, מסתבר), שמחזיק צעצועים לילדים כדי לעודד משפחות לבוא ולשפוך שם את מיטב כספם.

אחרי ארוחת בוקר גדולה ומזינה יצאנו לשמורת הטבע המקומית המשקיפה על המפרץ.  תמיד כיף להסתכל על הסיטי מרחוק ולדעת שאנחנו לא שם.  ספינת מפרש נתנה הופעת אורח במפרץ, ואנחנו התמוגגנו מהאוויר הקיצי ונטול-הלחות ביום האביב החמים הזה.

מסקנות:

 - יש בסידני הרבה יותר מה לעשות מאשר בוולנגונג.

- אבל כדי לעשות אותו, צריך לעבוד יותר שעות

- וגם לנסוע יותר שעות

- גם אל העבודה וגם אל הדברים שיש לעשות.

- ואולי גם אצלנו יש מה לעשות.  אבל צריך לחפור קצת יותר לעומק.

- לכן כדאי שנחפור קצת יותר לעומק ונראה מה יש לוולונגונג להציע לפני שאנחנו אורזים את כל המזוודות.