קואלה בחומוס

בפועל ישבתי רוב הזמן על הרצפה ועשיתי מתיחות, כי כאב לי.  ולא תמיד הלכתי הלוך או חזור - שכחתי שבניו זילנד יורד גשם לעיתים תכופות.

אבל נהניתי.  נהניתי להיות אני, ולא אמא של, ולא אישתו של.  נהניתי להקסים אנשים.  נהניתי לראות שאני מצליחה למשוך אלי אנשים, בעיקר נשים.  נהניתי להצליח.

וולינגטון מאד דומה לוולונגונג, אבל בעצם היא לא.

שתי הערים בערך באותו הגודל - קצת יותר מרבע מליון איש.

שתיהן במרחק של שעתיים מהעיר הגדולה הקרובה.

שתי הערים מוקפות חוף והרים.

שתי הערים חוו בדיוק את אותו מזג אוויר מעפן באותו הזמן.

אבל וולינגטון רכה יותר, נחמדה יותר, נעימה יותר.  

יש בה מגוון רחב של תרבויות בינלאומיות, שמבטאות את עצמן במסעדות קטנות ואותנטיות לאורך הרחובות הראשיים.  

יש בה בתים קטנים בסגנון ישן משופצים וצבועים בצבעים עליזים.  

יש בה אנשים שנחמדים אלי סתם ככה, ברחוב, בלי סיבה.  בכל פעם שאני יוצאת מוולנוגנונג אני נזכרת כמה נחמדים אנשים יכולים להיות בחלק הזה של העולם.  שלא כולם אנטיפתים, קרים, ומרוכזים בעצמם.  שלא כולם מתנהגים כאילו פשעתי להם בעצם קיומי.

חוץ ממזג האוויר, נהניתי מוולינגטון.  נהניתי מהקוטן שלה, מזה שיכולתי להסתובב ברגל במרכז ולהגיע לכל מקום שרציתי.  נהניתי מהחביבות של האנשים.  נהניתי מההיצע, ואפילו מהאוכל.  יחסית לניו-זילנד, היה מגוון, וגם היה לאוכל טעם.  בזכות זה שזו ניו זילנד, ידעתי שלא יהיה לי חריף מדי.

ביום האחרון הלכתי למוזיאון.  נהניתי לחשוב כמה האפרוחית ואוזי היו נהנים אילו הם היו איתי.  הכניסה היתה בחינם, והמוזיאון שם דגש על חוויה.  על מגע, על מישוש, על התנסות.  אוזי והאפרוחית היו בוודאי מגרים זה את זו להמשיך ולחקור עוד, לנסות עוד, לחוות עוד.  הוא היה נהנה מההנאה שלה.  היא היתה נדבקת בהתלהבות שלו.  התגעגעתי אליהם אפילו יותר מהרגיל.

אצלנו בוולונגונג אין בכלל מוזיאון.  

ואם יש, אז הוא קטן.  ובתשלום.  ובטח אסור לגעת שם בכלום.

ועוד לא דיברתי על היחס לילידים.  

בוולינגטון, המאורים הם כמעט פרות קדושות.  חלקים שלמים מהמוזיאון מוקדשים להם. הם היו המופע הפותח של הכנס עצמו.  יש שלטים עם מילים והסברים במאורית.

אבל את האבוריג'ינים שלנו קשה למצוא כחלק מהמרקם היומיומי.  יש פה ושם כמה ציורים אבור'יג'יניים, ויש מרכזי סעד המיועדים להם, אבל הכל נפרד.  הם לא חלק מאיתנו, ואנחנו לא חלק מהם.

ביום האחרון גם מזג האוויר התבהר, ויכולתי להינות מוולניגטון באור השמש. 

ישבתי בשדה התעופה עם אראג' האיראני וחיכינו לטיסה שלנו.  

וולינגטון כל כך הרבה יותר מוצלחת מוולונגונג, אמרתי לו.  היא כל כך הרבה יותר נעימה, ומגוונת, ותרבותית.  לנו אין אפילו מוזיאון!  ואנחנו באותו הגודל.

אבל וולינגטון היא הבירה של ניו זילנד, אמר לי אראג'.

עייני נפקחו.  היא הבירה?  באמת?  שאלתי.  

אז אם ככה, היא לא כזאת מרשימה.