קואלה בחומוס

אבל הרגשתי שהפוסט הקודם היה חלקי מדי ביחס למה שקורה אצלי כרגע, אז החלטתי להבהיר, עוד לפני שאני עונה לכל אחת על תגובתה (ולטליק :-) )

---

אני מעריכה מאד את כמות התגובות שהפוסט הקודם הניב.  ואני מעריכה מאד את הנימה המגוננת והאוהדת שבהן.  

כנראה שאי אפשר היה להבין את הלך הרוח הנוכחי שלי מהפוסט הקודם, ולכן אני מוספיה כאן פוסט הבהרה.

בהתחלה זה כמובן היה שוק. מעליב ומבעס והכל.

אחר כך סיפרתי את זה לחברה.  שיחת המקור היתה ברוסית, וכשסיפרתי את זה בעברית, מצאתי את עצמי מתפקעת מצחוק, כי מה לעשות-

בעברית זה אפילו יותר מצחיק.

וחברה אחרת הוסיפה והציעה הסבר שהתלבש לי כמו כפפה ליד.  

אמא שלי היא חולת נפש, אין על זה ויכוח.  היא לא מאובחנת, אבל היא בבירור חולת נפש.

חולי נפש חווים רגשות בעוצמה גבוהה יותר מאשר אנשים מאוזנים רגשית.  

אהבה לילד היא דבר עוצמתי, חזק, ושואב מאין כמוהו.  כל אמא יודעת את זה.

אז בשביל אמא שלי, לחוות רגשות כלפי שאב ממנה יותר מכל דבר אחר.  אין פלא שהיא מרגישה שאני שואבת ממנה אנרגיות.

התאוששתי מהמכה הזו מהר מאד.

למן ההתחלה הערכתי את האיזון הזה, שיזכיר לי שגם אם קרה כאן נס, אמא שלי היא עדיין אותה אישה חולה שתמיד היתה, ושאין לנהוג בה כאחד האדם.

אחרי שהתחלתי לצחוק זה באמת כבר לא מכאיב לי.  כמו שקתרינה כתבה לי בתגובות - זו המציאות של אמא שלי, החולה והאומללה.

הכעס שלי כלפי אמא שלי שכך.  אני עצובה על הסבל שהיא עברה ועודנה עוברת. הייתי רוצה להקל עליה ולהמיס אותו, אבל אני גם מבינה שהיא בדרך שלה, והדרך הזו כוללת גם סבל.

אני לא שמחה לאידה.  אני מקווה שהיא תצליח, למרות הגיל, למרות השנים, למרות המחלה, לשפר.  להתנחם.  להחלים.

אמא שלי, מצידה, לא גמרה לעבור תהליכי גדילה.

היא ממשיכה להיטלטל קדימה ואחורה בקשר שלה איתי.  סוטרת ומלטפת, בוכה ותוקפת.

היא כתבה לי מכתב ארוך, בעברית.  זה לא קל לה בכלל לכתוב בעברית, אבל היא עשתה את זה, בשביל להתאמץ שאבין אותה.

המכתב היה חצוי ומעורבב, כמו אמא שלי עצמה.

חציו הראשון היה הודאה באשמה.  היא הודתה שהיתה אמא לא טובה, אמא רעה, אמא שלא נתנה אהבה.  

היא הסבירה שהיא עצמה לא קיבלה אהבה כשגדלה, ולכן לא ידעה לתת.

החצי השני היה מתקפה - כי אמא שלי לא יכולה להישאר פגיעה.

המכתב הזה הוא מדהים.  

הרי במשך שנים התעקשתי להוכיח לה באותות ובמופתים שהיא היתה אמא רעה.  והיא התעקשה שלא להכיר בזה, ולהחזיר את האשמה אלי, שהייתי בת רעה.

ההודאה הזו היא צעד אדיר מבחינתה.

כתבתי בתשובה את האמת.  שאני יודעת שהיא עשתה כמיטב יכולתה, שהיא היתה בדיוק האמא שהייתי צריכה, שלמרות שסבלנו שתינו, הקשר ביננו נתן לי המון, ושבכל יום בחיי אני מודה לה על כל מה שיש לי - כי הכל בזכותה.

אמא שלי לא ענתה על זה, אבל אני יודעת שהמסר הזה מסעיר ומטלטל ומבלגן את חייה.

למרות שאמא שלי לא היתה במחנה ריכוז והשמדה או גטו, אמא שלי היא ניצולת שואה.

הרגילו אותנו לחשוב שהשואה היא רק מחנות ריכוז והשמדה - אבל היא לא.

שנים חשבתי שאמא שלי היא יחידה מסוגה, עד שנתקלתי בפוסט הזה וגיליתי שכמו רבים מיוצאי ברית המועצות, השואה שלה קיבלה לגיטימציה.

החיים שלה, גם אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השניה, היו מלאים קשיים, מאבקים, וייסורים.

אני יודעת היום, כשאני אמא בנסיבות הרבה יותר מוצלחות, כמה היה לה קשה, וכמה לא היה לה סיכוי.

ואולי מכאן הסבלנות שלי.  החמלה כלפי זה שלא היה לה סיכוי, בעוד שאני ניצלתי כל שביב של סיכוי שהיה לי, וכל טיפת מזל שטיפטפה עלי.

אני מקווה שלא יסגרו לנו את הבלוגיה....  אבל גם אם כן, היא מילאה תפקיד כל כך חשוב בחיי - תודה רבה לכן שעזרתן לי ללמוד ליצור חברויות.

אני לא קוראת כמו קודם (דוקטורט) וגם לא מגיבה, אבל חושבת עליכן כל הזמן.

נשיקות,

קואלה.

אז הייתי בארץ לביקורון קצרצר.

כמה דברים קרו יחד וזה התאפשר: חברה טובה ילדה תינוק ראשון.  היא ילדה אותו כאמא יחידנית מבחירה, והרגשתי רצון לבוא ולתמוך בה.

התלבטתי, כי הרי יש לי את הילדות שלי שצריכות אותי.  אז לנסוע עד לצד השני של העולם כדי לתמוך בחברה?

אוזי כמובן אמר - תעשי מה שנראה לך נכון.  מה שלא היטה את הכף לשום כיוון.

ואז באה המלגה.

התפרסמה איזו מלגה אצלי באוניברסיטה. ביקשתי וקיבלתי.  ואז התברר שיש לה גם תקציב נסיעות.

שחייבים להוציא עכשיו.  באופן מצחיק, כל המלגות האלה מתפוגגות ברגע שמגישים את הדוקטורט ויש זמן להשתשמש בהן.

התקציב הזה, והזמן הקצוב להוציא אותו, היו סימן ברור שתפקידי לעזוב את הבנות בבית, בסביבה התומכת והעוטפת שלהן, ולנסוע לישראל, להעביר לחברה טובה-טובה את הידע שצברתי בזכות אותן בנות.

אז נסעתי.

---

אני לא אפרט כאן את כל קורותי בטיול, אבל היה ברור מהרגע הראשון ועד האחרון שאני בשליחות.  זה היה ברור באנשים שפגשתי, בהזדמנויות שנקרו בדרכי לעודד אותם, ובנושאי ההידברות ביננו.  אבל זה בפעם אחרת - ואולי לעולם לא.

כבר בשעתיים הראשונות שלי אצל החברה "הרווחתי את לחמי" - הראיתי לה איך עוטפים את התינוק לפני שינה, וזה שינה את דפוסי השינה שלו מתנומות של כשעה לשינה רצופה של שלוש שעות.  זה לבדו כבר קנה לי את זכות הנסיעה.  אבל כמובן שהבאתי עוד תועלת עם הזמן שהמשיך.

וזה לא שהייתי הכרחית.  החברה שלי היא אישה עם חיים מאורגנים היטב, עם תמיכה משפחתית רחבה, ועם נטיה טבעית בריאה לגיל הרך.  

ובכל זאת.

שמרתי את הביקור בסוד.  לא רציתי שזה יהיה ביקור של התרוצצות מטורפת (כמו תמיד) בין חברים, מכרים, ואנשי קשר.  רציתי לבוא, לעזור, לעשות את המחקר שהצדיק את המלגה, ולחזור הביתה בשלום.

וכמובן שגם תיכננתי להיפגש עם אמא שלי.

בפעם הראשונה אי-פעם שלא חששתי להיפגש איתה.  

לא רק שלא חששתי - ייחלתי למפגש הזה.  היה לי בטחון מלא שאתמודד עם כל מה שהיא תזרוק לעברי, ושיהיה לנו יום נעים.

היה לי בטחון מלא שהביקור יחמם וינחם את ליבה.  בפעם הראשונה.

ואכן, נסעתי.

ערב לפני כן נפגשתי עם חברה אחרת בבית קפה קרוב, ובבוקר קמתי התחלתי לארוז את התיק לנסיעה לנהריה.

הכנתי לי מים, טלפון טעון, ספרים לנסיעה, וחיפשתי את משקפי הקריאה שלי.

לא היה להם זכר.

זכרתי שלקחתי אותם לבית-הקפה, אבל זכרתי גם ששמתי אותם בכיס ביציאה מבית הקפה.  הם לא היו בכיס.

החלטתי לחזור על עקבותי לבית הקפה, ולראות אם הם נפלו לי בדרך.  ואכן, המגרש החניה, כשחיבקתי את חברתי לשלום, הם נפלו על הארץ.

ונדרסו.

עדשה אחת נופצה לחלוטין.

ביאוש הלכתי אל תחנת האוטובוס הקרובה.  למה זה קורה לי?  שאלתי את עצמי. הרי אני עושה את כל מה שנכון לכל האנושות.  באתי לעזור לחברה.  הלכתי ונפגשתי עם חברה.  אני בדרך לתמוך באמא שלי - למה אני לא נתמכת?

יש אמונה שפעם חייתי לפיה - שהיקום הוא מקום שרירותי, ואין לו שום כוונה - מיטיבה או זדונית.  הוא פשוט קורה, בלי שום סדר ונכונות להעניש או לגמול.  ותפקידנו כבני אדם הוא להתמודד עם מה שקורה.

אבל היום אני כבר חושבת אחרת.  היום אני מאמינה שמי שפועל למען אושרם של אחרים - אושרו מובטח, והיקום הוא זה שאחראי עליו.

ואני גם מאמינה שהדברים שקורים לנו - קורים לטובתנו.  גם אם טובתנו זו אינה ברורה לעין מהרגע הראשון.

לא ראיתי שום טובה באובדן המשקפיים הזה, אבל עליתי על הרכבת.

הגעתי לנהריה ואמא שלי פגשה אותי בתחנה.  היא החמיאה לי על התסרוקת שלי.  זו הפעם הראשונה ב-37 השנים האחרונות שאמא שלי ואני היינו מרוצות מהשיער שלי בעת ובעונה אחת.

סיפרתי לה על המשקפיים ושאלתי אם יש חנות שאפשר לקנות בה משקפיים מן המוכן.  אמא שלי לא ידעה, אבל אמרה מראש שהיא תשמח "לעשות מתנה לבתי האהובה" (כך במקור!!!) ולקנות לי משקפיים חדשות.

אבל ראשית לכל, אמא שלי רצתה ללכת לבנק שלה, ולשנות את החשבון שלה משמה לשמי.  למה? כובע.

אני לא יודעת כמה מכם ביקרו בסניף בנק בישראל לאחרונה, וכמה מכם ביקרו בסניף בנק אוסטרלי, ולכן אסכם את ההבדל בין המוסדות כך:

הבנק באוסטרליה יעשה כל מה שביכולתו כדי לעשות כרצונך.  הבנק בישראל יעשה כל מה שביכולתו כדי להכשיל את בקשתך.

ואכן, אחרי כחצי שעה של המתנות ומתחים, הודיעה לנו הפקידה שבלי ספח של תעודת הזהות שלי אין אפשר לעשות איתי שום דבר בבנק.  היא שלחה אותי לעכו ("זה כולה חצי שעה") למשרד הפנים כדי להנפיק אחד.

וכאן אמא שלי איבדה את הצפון.  כדרכה, כשדברים הולכים שלא כרצונה, היא השתלחה בפקידה וקמה ללכת. 

פניתי אליה בשמה.  נדיר שאני מבקשת ממך משהו, אמרתי לה.  אבל הפעם אני מבקשת - אני לא רוצה שנסתובב עם כאלה סכומים במזומן עלינו.

היא ניסתה לבטל את החששות שלי.  ממה את פוחדת?  שישדדו אותנו?  בישראל?  פה זה לא רוסיה!  

תראי, אמרתי לה.  אם את מאד רוצה-  אז נעשה את זה.  אבל אני מאד מבקשת, בואי לא.

מעולם לא הצלחתי בעבר להעביר את אמא שלי ממצב של קריזה למצב שפוי.  מעולם.  אם היא חטפה קריזה - בזה נגמר היום.  מסך.

אבל הפעם היא החזיקה את עצמה.  טוב, אמרה, אז בואי נלך.

התכוונו לשבת בבית קפה, ואני הייתי אמורה לסדר משהו בלפטופ שלה.  בית הקפה היה בצד אחד של הצומת, וסופר-פארם בצד השני.

אם אני הולכת עכשיו לשבת על המחשב, אמרתי לה, אני אצטרך משקפיים.  בואי נלך לסופר פארם.

נכנסנו לסופר פארם.  ואכן, היו שם משקפיים לא-מאד-יקרים מן המוכן.

והיה מבצע - זוג נוסף חינם.

חיפשנו יחד מסגרות.  התלבטנו יחד.

כל נעורי, אם יצאנו לקנות יחד בגדים - זה היה עינוי.  לא הסכמנו על שום בגד.  אמא שלי איבדה סבלנות בקלות.  אני הרגשתי לחץ ותסכול.

אבל הפעם - משקפיים זה פחות קשה מבגדים, ובסך הכל היתה ביננו הסכמה. 

ואמא שלי שמחה שהיא יכולה לתת לי.  כי ברגש קשה לה, אבל בחומר היא נותנת בקלות.  

בבית הקפה התישבנו, וטוב שכך, כי אם הייתי שומעת את כל מה שהיה לאמא שלי להגיד בעמידה, הייתי מתעלפת.

היא דיברה על אבא שלי.  הביולוגי.  היא יודעת שאנחנו בקשר, ואני לא חושבת שקל לה עם זה, אבל היא מכבדת את זה.

אמא שלי מעולם לא דיברה על אבא שלי בעבר.  ההתיחסות שלה אליו היתה כאילו זה לא היה ענייני.

אבל הפעם היא דיברה.

היא אמרה שעצוב לה עליו.  שחבל לה שהוא ואשתו נפרדו, ושהוא לבד.  

היא אמרה שהיא אסירת תודה לו.  שאומנם הוא לא תמך בנו כל השנים האלה, אבל שבזכותו ורק בזכותו יצאנו מרוסיה.

היא סיפרה שכדי לצאת, היא היתה חייבת להחזיר לסובייטים את מלוא שכר הלימוד של שנות לימודיה, ושכמובן לא היה לה כזה כסף.  היא סיפרה שלו כן היה, ושהוא נתן לה את כולו.

אני לא יודעת אם זו האמת או לא - וזה גם לא חשוב.  מה שמדהים הוא שאמא שלי בוחרת להאמין ולהתמקד בהיבט הזה שלו.

והיא דיברה על השכן שלה.  מלמעלה.  בשפה שלה.

אמא שלי, בכל חיי איתה, וגם אחריהם, מסוכסכת עם השכנים.

היא עברה כל כך הרבה דירות, ובכולן, בלי יוצא מן הכלל, יחסיה עם השכנים היו גרועים.  החל מסתם סלידה, דרך התעלמות הדדית, וכלה באלימות פיזית ממש.

גם הפעם, במקום מגוריה החדש, המצב זהה.  והשכן מלמעלה, לדברי אמא שלי, הוא "כזה פרימטיבי".  היא גרה בקומת הקרקע ושם יש לה גינה קטנה, והוא מעליה, זורק לגינה "זבל, בדלי סיגריות, והכביסה שלו נופלת גם".

אמא שלי ישבה וחשבה מה לעשות.  במקום להתעמת ולהתכסח איתו, אמא שלי הלכה וקנתה לו, בעצמה,

פח, ושקיות זבל,

מאפרה,

ואטבי כביסה.

היא כתבה לו מכתב - ברוך היקר, אני יודעת שאתה בחור עסוק שעובד קשה מאד, ואני יודעת שזו הפעם הראשונה שאתה גר מחוץ לבית, ולכן החלטתי לעזור לך, וקניתי לך פח ושקיות זבל, ומאפרה, ואטבי כביסה - כדי שהכביסה שלך לא תתלכלך בבוץ - ואני מקווה שיהיה לך נוח לגור ככה בבית שלך.

ומאז, אמא שלי אומרת, הוא לא זרק אליה שום דבר.

כמובן שלא הכל אחיד, ואמא שלי נשארה חולת נפש.  היא נתנה לי את ההוכחה לכך אחרי שחזרתי הביתה.

דיברנו בטלפון, ואמא שלי אמרה - את יודעת, את לא השתנית בכלל.

באמת? שאלתי, בחשש-מה.  לא היה לי מושג לאיזה שינוי היא מתכוונת.

כן, היא אמרה, זה מדהים, כבר עבור עשרים שנה ואת נראית אותו הדבר.

אוקיי, אמרתי, תוהה האם מדובר כאן במחמאה.

ואחר כך הבנתי," הסבירה אמא שלי, "שאת שואבת אנרגיות מאנשים.  את בעצם ערפד של אנרגיות.

וערפדים לא מזדקנים."