כשנוסעים לבקר הורים מזדקנים בארץ רחוקה, אמר לי טאגה הנורווגי, הכי כדאי זה להביא להם הרבה מתנות, ולעשות מה שהם מבקשים. בלי להתווכח ובלי לשאול שאלות. המתנות מראות להם שאת חושבת עליהם. כי את חושבת עליהם הרבה, אבל רק המתנות מעידות על זה. אם את תקועה בעניין המתנות, הוסיפה היסאקו, אישתו היפאנית, ב-BIGW מוכרים גרביים מצויינות, אול-דיי-סוקס, קוראים להן. כולם צריכים גרביים. גם אמא שלך.
הצטיידתי בגרביים, בקרם פנים על בסיס חמאת קקאו (שמאז שגיליתי אותו אני לא נפרדת ממנו), ובעגילים מכל מני גדלים וצבעים. הייתי נחושה שניפגש הפעם, בביקור הזה. הייתי נחושה למלא את ההנחיה של טאגה והיסאקו הנבונים. הייתי נחושה לעמוד במה שזה לא יהיה שאמא שלי תזרוק עלי. להיות היהלום שגם אם יושלך עליו רפש, הוא ימשיך לזהור כשהכל יחליק מעליו.
התעלמתי מהסירוב שלה להפגש איתי. הודעתי לה שאנחנו מגיעים בתאריך זה וזה, עם האפרוחית, ושנשמח לראות אותה.
אני יכולה לנחש שזה לא היה קל לאמא שלי.
עברו 13 שנים מאז נפגשנו בפעם האחרונה. היא התעלמה ממני ליד האוטו שלה, ליד אבא שלי המאמץ, זכרונו לברכה. היא כעסה, ואני כבר לא זוכרת אם זה היה על הבחירה המקצועית שעשיתי באותם ימים (מדעי המחשב במקום משהו מתחום מדעי הטבע), על בחירת המגורים שלי (עם האקם, שלימים נהיה בעלי), או על משהו אחר. אז היא התעלמה ממני, כמו שאני נוטה להתעלם מהבת הקטנה של בעלי כשהיא מאכזבת אותי.
מאז עוד היו לנו התקשרויות כאלה ואחרות, בדרגות שונות של כאב וכעס הדדי.
אבל מאז שקיבלתי את ההחלטה לשנות את הקשר הזה ולתת לאמא שלי הזדמנות לחוות סבתאות, במיוחד סבתאות למישהי מדהימה כמו האפרוחית, שיניתי את צורת התקשורת. התעלמתי מההתקפות. צמצמתי מלל. הצגתי ספין חיובי. כיבדתי ועודדתי.
אמא שלי נלחמה בזה. היא ניסתה שוב ושוב לתקוף, להעליב, לשלול, להחזיר אותנו לפסים שהיא מכירה כל כך טוב: היא מכה, אני בוכה.
פה ושם נשברתי. פעם אחת הודעתי לה שהיא ניצחה. שגם אותי היא הצליחה להרחיק ממנה, כמו את כל מי שאהב אותה.
אמא שלי כמובן לא נשארה חייבת וענתה משהו מעליב (אם כי מטופש).
פה ושם הכאב פילח את הנחישות שלי. רק העידוד של חבריי, של אלו שקמו וניערו אבק אחרי כל נפילה, הזכירו לי שאין הצלחות אם נרתעים מקשיים. שהדרך היחידה לנצח היא להתעקש ולא לוותר. כל מה שאני מטיפה לקטנה בעניין הלימודים בואניברסיטה תקף גם כאן. צריך להמשיך ולחתור אל המטרה, גם אם קשה.
ניערתי גם אני את האבק, מחיתי את את הדם, והמשכתי הלאה.
רוב ההורים שטאגה דיבר עליהם בוודאי ביקשו דברים פשוטים. להחליף נורה, לסדר את המחשב. האבא הביולוגי שלי הגדיל לעשות וביקש ממני לספר אותו בפעם הראשונה שנפגשנו אחרי 20 שנה, אבל לא כך היא אמא שלי. אמא שלי דחפה אותי אל הקצה.
היא משכירה את הדירה הקטנה שלה במישור החוף, והדייר רוצה לעזוב, כך אמרה. שכנעי אותו להישאר. תורידי לו את שכר הדירה אם צריך, היא ביקשה.
אני לא כל כך טובה בלשכנע. אני גם לא טובה במשא-ומתן. הנה דוגמה: בהודו נהוג להתמקח על כל קניה, נכון? אני הייתי מתמקחת ומורידה את המחיר לכרבע, ואחרי שהצד השני היה מסכים, הייית נתקפת ייסורי-מצפון, ומשלמת כמעט כפול ממה שהסכמנו. הרי בשבילי זה כל כך מעט, ובשבילם.... הם חיים בכזה עוני.
למה הדייר רוצה לעזוב, שאלתי. מפני שהדירה לא משופצת, היא ענתה. הצעירים האלו טיפשים, הוא חושב שימצא משהו יותר טוב במחיר כזה? אתם תבינו זה את זו, דברי איתו, היא הורתה.
הבניין עצמו מיועד להריסה כחלק מפרוייקט פינוי-בינוי, ולכן אין טעם לשפץ בו שום דבר. אבל מצד שני, אני מאד מבינה דייר שלא רוצה לגור בדירה מצ'וקמקת. איך אוכל לשכנע אותו כשאני מבינה ומסכימה איתו?
דחיתי את השיחה עם הדייר עד למפגש שלנו.
אמא שלי הייתה בלחץ אינסופי מהמפגש המתקרב. היא שלחה לי מיילים אחרי מיילים עם הצעות למקומות מפגש, פעילויות, אלטרנטיבות, תרחישים - האם הילדה ישנה בצהריים? באיזו שעה? מה היא אוכלת? איפה ניפגש? תבואו אלי. בעצם לא, אין אצלי צעצועים ויהיה לה משעמם. אולי נלך למסעדה א'. או ב'. האם תרצי לקחת איתך את מעיל הפרווה שלי? אולי תאספי אותו מהדירה הישנה? מתי תבואי? אני אשלם על המסעדה, לא אתם. תאכלו מה שתרצו.
לא עניתי על כל המיילים האלה. הייתי בכנס ואמרתי שאכתוב בערב. אני בטוחה שאמא שלי ישבה מול המחשב ופרכה אצבעותיה עד צאת החמה. לבסוף כתבתי לה שנחליט על המסעדה ביום עצמו, שנשמח לשלם בעצמנו, ושאנחנו בטוחים שהכל יהיה מצויין.
אמא שלי נרגעה. או לפחות הפסיקה לכתוב.
היא מאד מאד השתדלה.
היא ניסתה להיות חביבה, חייכנית, לבבית. היא שפעה מחמאות והתאפקה לא להגיד אף מילת ביקורת (אם כי התפלקו לה כמה). היא היללה את האפרוחית . היא נתנה לה קמע כסוף על שרשרת, הציעה לנו שתיה, שאלה אם חם לנו מדי, קר מדי, חשוך מדי, בוהק מדי.
סיםרה על עצמה, שאלה שאלות. קיבלה תשובות בלי להתווכח ובלי להוכיח שהיא יודעת יותר טוב. ניסתה כוחה באנגלית אל מול אוזי. התלוצצה.
היא שאלה שאלות עלי, על חיי, על מכרים משותפים. היא נסוגה כשלא הרחבתי בפרטים.
בסוף הביקור היא נישקה אותי ואמרה: כל הכבוד לכם, אתם עושים עבודה נהדרת.
יצאתי משם וחשבתי לי - הלוואי והיה לנו יחד יותר זמן.
אבל בדיעבד, אמא שלי אולי לא היתה עומדת במאמץ הזה יותר זמן.
דחיתי את השיחה עם הדייר על הרגע האחרון. אמנם אמא שלי הבהירה ואמרה שהיא לא מצפה שאצליח, רק שאנסה, אבל חששתי מאד מהשיחה.
ביום האחרון, חמש שעות לפני הטיסה, התקשרתי אליו.
שלום, הצגתי את עצמי, שמעתי שאתה רוצה לעזוב את הדירה.
אני לא רוצה, אמר הדייר. אני מאד אוהב את הדירה. אבל אמא שלך אמרה שהיא מיועדת להריסה בתוך חודש.
בתוך חודש?! נזעקתי. מה פתאום! מדובר בחודשים רבים. כל העניין תקוע בעיריה, זה ייקח עוד הרבה זמן.
טוב, אמר הדייר. חבל שלא שמעתי ממך קודם. כבר מצאתי דירה אחרת, התחלתי לארוז, הזמנתי מובילים.
לבי נפל.
אבל... אין צורך! ניסיתי כוחי. אתה יכול להישאר.
טוב, אמר הדייר, אני אברר אם אפשר לבטל הכל ואחזור אלייך.
הוא חזר ואמר שאי אפשר.
בלב כבד התכוננתי להתקשר ולהודיע לאמא שלי.
אבל לא הצעתי לו להוריד את שכר הדירה, חשבתי לי. זה מה שהיא ביקשה הרי. וטאגה אמר - לעשות מה שהם מבקשים. בלי שאלות, בלי ויכוחים.
אמא, אמרתי לה, הוא כבר מצא מקום אחר ולא יכול לבטל.
טוב, אמרה אמא שלי, תודה שניסית.
אבל בעצם, אמרתי לה, לא הצעתי לו להוריד את שכר הדירה. חכי, אני אציע לו ואחזור אלייך.
זה בסדר, היא אמרה, אני אעשה את זה.
לא לא, התעקשתי. תני לי, אני אנסה.
שוב התקשרתי לדייר. שמע, אמרתי לו, אמא שלי מעדיפה שתישאר. היו לה כל מני דיירים ואתם נחמדים. אולי אם נוריד לך קצת את שכר הדירה תישאר עד ההריסה?
אני הייתי נשאר גם ככה, אמר לי הדייר. הדירה באמת נחמדה. נכון שהיא צריכה קצת שיפוצים, אבל זה לא נורא. היא במיקום טוב והכל. אבל כבר מצאתי מקום אחר והעורך דין אמר לי שאי אפשר לבטל.
כמה יעלה לך לבטל? שאלתי.
הוא לא אמר, הוא רק אמר שאי אפשר.
פתאום נפל לי האסימון, שהדייר הזה גרוע במשא-ומתן ממש כמוני. נפש תאומה.
בטח שהוא אמר שאי אפשר, אמרתי לו. הוא לא רוצה לאבד אותך. תראה, אנחנו מעדיפים שתישאר, ואנחנו מוכנים להוריד לך את שכר הדירה כדי לפצות אותך על אי-הנעימות ועל הפסד כספי שאולי יהיה לך כתוצאה מהביטול. אז אתה לא תצטרך את כל הכאב-ראש של המעבר, תישאר בדירה שאתה אוהב, ובמחיקר מופחת. בוא תחשוב על זה. יש לך משפחה, בטח לא תקבל החלטה כזו לבד. אני כאן עד הלילה, אבל תתקשר לאמא שלי ותודיע לה עד סוף השבוע, ביקשתי. תעשו מה שמתאים לכם.
ובכל מקרה, מה שתחליט, אמרתי לו, שיהיה לכם בהצלחה.
תודה, אמר לי הדייר.
היה לי ברור שהוא לא יישאר.
היה לי ברור שאמא שלי תדאג כי הדירה עומדת ריקה, ושהיא גם לא תנסה להשכיר אותה לתקופה קצרה.
גמרתי אומר לעזור לה למצוא דייר לתקופה הקצרה. במטוס, הרצתי בראש את כל מי שאני יכולה לגייס לטובת החיפוש הזה. גם את הבלוג. לפרסם את הדירה מפה לאוזן. למצוא לה את הדייר שהכי מתאים לה ולהקל עליה את הסבל והייסורים שהיא חווה כל כך הרבה שנים. כל כך הרבה דורות.
אני הדור שסוכר את שושלת הכאב. איזה כבוד נדיר נפל בחלקי.
המלון בסינגפור נתן לנו מנוחה בעצירת-הביניים. מקלחת חמה, מיטה נוחה, מזגן שאפשר לכוון, וגישה לאינטרנט.
אמא שלי שלחה לי מייל:
הדייר התקשר ואמר שישאר תמורת שכר דירה מופחת. הוא שמח שהוא לא צריך לעזוב. כל הכבוד לך! זו היתה התוצאה הטובה ביותר האפשרית. תודה!
אז בסוף עשית מה שהיא ביקשה ממך, אמר לי טאגה, ואת גדלת בזכות זה. גילית שאת לא גרועה במשא ומתן, אלא שיש לך את הסגנון שלך.
את מרפאה אותה, אמרה לי אנדראה. אישה שלא מכירה שום דרך אחרת להתקשר, אלא רק על ידי מריבות, והנה היא בגיל 70 פתאום חווה משהו אחר. איזה עוצמה יש לזה.
אני מרפאה אותה, אמרתי לאנדראה, אבל אני מרפאה גם אותי.
אמא ובת זה קשר חזק מאד, אמרה לי היסאקו.
נכון, אמרתי לה. ואגב, היא מאד אהבה את הגרביים.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
