קואלה בחומוס

רוב האנשים בעולם סומכים על מישהו.

יש כאלה שסומכים על בעלי מקצוע מלומדים.  רופא, עורך דין, מורה לנהיגה, קוראת בקפה, או סתם מנקה משרדים שיודע איפה השירותים פה.

יש כאלה שסומכים על בני זוגם.  שייגבו אותם ברגע הנכון, שיכינו ארוחת ערב, או אפילו - שיתקעו להם סכין בגב כשההזדמנות תופיע.

יש את אלו שסומכים על אביהם שבשמיים, והם נראים לי הכי ברי מזל, כי תמיד אפשר לתרץ כל פאשלה כחלק מתוכנית סודית ובלתי-נתפסת.

ויש את אלו שסומכים רק על עצמם.  אני הייתי אחת כזאת.

הנה משהו שלא סיפרתי לכם - יש לי זיכרון פנומנלי.

משהו מדהים.  אני זוכרת דברים בפרטי-פרטים, גם אם עברו שנים ארוכות מאז הפרטים האלה עשו את דרכם למוחי.

אני זוכרת עד היום את החומר למבחני הבגרות בסיפרות, תנ"ך, ביולוגיה, היסטוריה.

אני זוכרת כמעט בעל-פה כל ספר שקראתי.

וגם את הפוסטים שלכם.  כן, כן.

אלא ש...

את כל הפיסקה הזו הייתי צריכה לכתוב בלשון עבר.

מאז ההריון, אני כבר לא זוכרת כלום.

לא, רגע, גם זה לא מדוייק.

מאז הלידה הזכרון שלי הולך ומשתפר, אבל אני כבר כל כך למודת אכזבות מהזכרון הרעוע שלי, שאני כבר לא סומכת עליו בגרוש.

אז ככה יוצא שאני נוסעת עם האפרוחית לבקר חברים, והאפרוחית, דווקא באותו ביקור, נכנסת לקריזה ועצבים, ובוכה נהרות בבל, ואני לא מוצאת את המוצץ כי שכחתי לארוז אותו בתיק ההחתלה.

ואז אני רותמת את האפרוחית בכסא התינוק, ונוסעת הביתה לקול צלילי זעקותיה, ומשכיבה אותה לישון, ופורקת את תיק ההחתלה, רק כדי לגלות, שכן ארזתי מוצץ.

וגם ארזתי מוצץ חירום בכיס הצדדי.

ולמשל, ככה איבדתי את רשיון הנהיגה שלי, ואת כרטיס השראי.

זכרתי במדייק שלקחתי אותם איתי לג'ים, כדי להירשם בג'ים, ומאז נעלמו עיקבותיהם.

הייתי בטוחה ששמתי אותם בתיק הג'ים, אבל חיפשתי והפכתי בו על כל כיסיו ולא היה להם זכר.

אז חיפשתי והפכתי את כל כיסי שאר התיקים שלי.  וגם המעילים (כי חורף פה). 

שום סימן.

לא הייתי מתעקשת על זה, אם לא הבחירות הקרבות ובאות, שם אצטרך להציג תעודת זהות כדי לבצע את חובתי החוקית ולהצביע.

מה גם שלא רציתי להוציא רשיון חדש, כי זה שהיה לי היה די דנדשי וגם היה תקף לחמש שנים.

בסוף אוזי אמר לי שהוא מצא בכיס תיק הג'ים שלו את המשקפי-שמש שלי (מאז כבר התיאשתי וקניתי חדשים), אז אולי הכרטיס אשראי והרשיון שם גם?

אז חיפשתי והפכתי את תיק הג'ים שלו, ומה אתם יודעים, כרטיס האשראי אכן היה שם.

אבל הרשיון היה אצלי בארנק כל הזמן הזה, במקום הקבוע, בכיס הכרטיסים.

ובסוף בכלל לא הייתי צריכה תעודה מזהה בשביל להצביע.

בארץ הזאת, בשביל להוציא מנוי לג'ים צריך להציג תעודת לידה, דרכון, וטביעות אצבע, אבל בשביל להצביע צריך רק לגשת לדלפק.

אבל אני סוטה מהנושא.

בפוסט הקודם סיפרתי לכם על וומבאטים, חיות הפלא הדחוסות של אוסטרליה.

והעליתי באוב תמונה של הוומבאט הדחוס הפרטי שלי, האפרוחית (שהיתה עכשיו חולה, מסכנונת).

והצטערתי שלא היתה לי תמונה שלה עם פסלי הוומבאט הענקיים שראינו בטיול באותו היום.

אבל אתמול בדקתי את הסלולרי שלי.

וכולם ביחד:

הוומבאט שלי הוא קטן וצהוב

הוומבאט שלי אוהב גם לחשוב

אמנם היא לא וומבאט

היא רק אפרוחית

אבל היא שוקלת כמו משאית.

אני כבר לא סומכת על עצמי שאני אדע על מי לסמוך.

שבוע טוב!

הוומבאטים האלה, ברכה משמיים, אני אומרת לכם. 

אחרת מה נכתוב ב-ו' בארץ-עיר?  מה, שוב נתווכח אם וירוס הוא חי או לא?

הוומבאט שלי הוא קטן וצהוב

הוומבאט שלי אוהב גם לחשוב

אמנם היא לא וומבאט,

היא רק אפרוחית

אבל היא שוקלת כמו משאית.

כן כן, כמה קטנה, ככה דחוסה.  העצמות של אבא שלה, השיער של אבא שלה, וממני כנראה החיבה לכלבים.

הגשתי את התזה!  הבה נצא במחול.

מאז אני עושה הרבה חשבון נפש.   כיאה לתקופת החגים והסליחות.

נו בחיאת, על מי אני עובדת.  עם כל ההתחשבנות שלי כבר הייתי מוציאה רשיון לראיית חשבון-הנפש.

לפי מיטב האירוניה הקואלית, העבודה שלי בימים אלו כוללת עריכה של ספר על התנהגות אירגונית.

מן אוסף כזה של "עשה" ו"אל תעשה" בעבודה.  אז כל היום אני קוראת כמה פאשלות עשיתי בקריירה, ואיזה אהבלה אני.

אבל חיוביות היא השחור החדש ולכן רק אומר:

באתי לעולם הזה עם מטען חברתי פגום טילים.

עבדתי קשה על חלק ממנו, ולכן היום אני אמא ולא מפלצת.

אז בתחום יחסי עבודה אני לא בליגה.  נו טוף.

 בשביל זה יש את האתגר הבא.

בלי תמונות אפרוחית אי אפשר הרי, נכון?

אני קצת חלודה.  מקווה לחזור לכושר.

שנה טובה לכולנו!