קואלה בחומוס

לפעמים, אנחנו מרגישים משהו.  זה קיים שם אצלנו, זה יושב לנו בתחושה, אבל זה חמקמק. 

בלתי נתפס.

קשה לנו להגדיר אותו במילים.

אני מאד אוהבת את התחושות האלה.  אני אוהבת את המסע הפנימי הזה, לגבש ולהגדיר תחושה. דעה.  רעיון.  מחשבה.

אבל לפעמים, בא מישהו אחר, מבחוץ.

ומגדיר בדיוק את התחושה הזו.  במילים ברורות.  חיצוניות. מדוייקות.

וכשזה קורה, אני קצת שמחה שיש לי את ההגדרה.  אבל קצת חסרה לי החתירה לפתרון.

במקרה הזה, רז הגדיר לי בדיוק את דעתי על החוצפה הישראלית.

ובלעדיו, לא נראה לי שהייתי מצליחה אי-פעם.

ואגב, רק אחרי שהבנתי את הדעה הזו, הבנתי את היצירה הזו שלו. 

יש מי שהיצירה הזו הכעיסה אותם. 

אבל האמירה שבה מצערת אותי, בדיוק משום שאני רואה את האמת שבה.

לפחות אצלנו בעיר, הם מוכרים את מוצרי ים המלח, ולא שטויות חסרות תועלת. 

לא רק למעבדות צרפתיות מותר להפקיע מחירים של מוצרי קוסמטיקה.

לפחות המוצרים שלנו שווים משהו, גם אם מחירם מופקע.