היי , אנשים ובוקר טוב !!!!

הנה יצא לו הפרק הראשון של 'מבצר האור '

לכל מי שלא מכיר או רוצה לרענן את זכרונו הנה לכם ,  תקציר העלילה ומפתח הדמויות  ,אתם מוזמנים להכנס לשם בכל עת ולהתעדכן :)

ועכשיו בלי עוד הרבה קישקושים , הפרק . 

תהנו ...

   פרק ראשון - הזדמנות חד פעמית

השנה – 2009:

פסיעות רגליים נשמעו בברור על רצפת הפרקט והדהדו ברחבי האולם כאשר דמות בעלת גלימה לבנה התהלכה במהירות אל תוך מסדרון רחב ידיים עד שנעצרה אל מול שתי דלתות עץ רחבות. גובהן של הדלתות היה שני מטרים וחצי וסמלים כסופים מלאי הדר היו חרוטים עליהן, שניים בכל דלת .

במרכזן של כל אחת מהדלתות נוטה למטה עמד נקש בגודל אגוז קוקוס, ראשו של הנקש היה ראש של זאב וצבעו זהב. הדמות לבושת הגלימה הניחה את ידה סביב אחד מראשי הזאב והקישה שלוש פעמים. "כן." חזק ורב סמכותיות נשמע מצידן השני.

זוג הדלתות נפתחו ברעש חריקה גדול חושפות חדר גדול ורחב ידיים. קירותיו של אותו החדר היו מעוטרים גם הם בסמלים מיסטיים כסופים וזהובים.

ארבעה עמודי אבן גדולים עמדו סביב כקישוט; אחד כחול כהה אשר דולפינים קטנים וגדולים היו מגולפים עליו , השני חום מגולף במגוון של גיריות וחפרפרות , השלישי שצבעו כחול בהיר יותר מגולף היה עיטים וציפורים אחרות רבות הוד והרביעי אשר יש אומרים כי היה היפה מכולם היה צבוע כאש ועל פניו מגולפים עשרות יצורים אגדיים כגון:דרקונים ופיניקסים  בגדלים שונים. היה זה חדר  נטול חלונות כמעט לחלוטין מלבד חלון אחד רחב שניצב בקיר מול הכניסה וגודלו כגודל הדלתות , מה שהפליא בחלון זה הוא שממנו ניתן היה לראות את כל מה שהתרחש מחוץ לחדר אך עבור אלו שעמדו בחוץ נראה החלון כקיר נוסף ויש האומרים כי לחלון זה עוד סודות רבים, אשר לא כולם גלויים.  במרחק לא רב מהחלון ניצב שולחן ארוך עשוי עץ אורן ,מפה לבנה בעלת שוליים כסופים הייתה פרוסה עליו.  מאחורי השולחן עמדו חמישה כיסאות גבוהים:האחד היה כחול כהה,השני חום,השלישי תכלת בהיר והרביעי אדום כאש. על כל אחד מהם ישב אדם לבוש גלימה בעלת אותו צבע ,מלבד הכיסא החמישי שצבעו היה זהוב ואיש לא ישב עליו.

האיש לבוש בגלימה הלבנה נכס פנימה שהוא כורע ברך אל מול השולחן והרכין את ראשו "נכבדיי." החל בקול מלא הדרת כבוד.

 "מה בפיך?" נשמע אותו קול מקודם. 

האדם לבוש לבן הרים את ראשו מביט אל מרכזו של השולחן שם ישב גבר צעיר בשנות השלושים לחיו שערו היה אדום כאש וכך גם עיניו ,גלימתו האדומה בהקה באור החדר העמום.  "ברשותכם," החל השליח פונה אל שלושת האחרים.

היו אלה שני גברים ואישה,הגבר בעל הגלימה שצבעה אדמה הנהן בראשו לאישור,הוא היה המבוגר מכולם וזקנו שצבעו כצבע שערו , חום אגוז הסתלסל עד חזהו. השניים האחרים הנהנו גם הם ולאחר מכן פתח הדובר את פיו ואמר "מצאנו אותו."

לבוש הגלימה החומה הביט בשליח בעניין רב "האם אתה בטוח בכך?" שאל בזהירות.

"כן אדוני הנכבד." הייתה התשובה.  למשך זמן מה השתררה בחדר דממה ואז פתח האיש המזוקן את פיו ואמר "תודה לך ילדי, אתה ראשי ללכת." זה הנהן בראשו שהוא מתרומם מן הרצפה ,קד בפעם האחרונה ופנה אל הדלתות סוגר אותן אחריו בטריקה גדולה.

לאחר שוידא כי נשארו לבד פנה חום הזקן אל חבריו "סוף-סוף אחרי כל השנים האלו ,מה שחיכינו לו קרה." שלושת האחרים הנהנו בראשם לאישור.

"אם כך , מה נעשה עכשיו?" שאל אחד מהם.

"מה שקבענו עוד לפני שנים." השיב חום הזקן ולאחר מכן שלח מבט קצר אל הגבר שישב לצידו, עייני הרובי שלו נצצו באור מוזר כאילו שמח מכל מה שקרה

"אתה יודע מה לעשות." אמר הזקן , חום הגלימה .

"כרצונך."השיב אדום השיער בעוד הוא ושני חבריו התרוממו ממקומם ומהרו לצאת מפתח החדר משאירים את האיש הזקן לבדו, "סוף-סוף." הוא נאנח,

"סוף-סוף אוכל לתקן את הטעות המרה והגורלית בגללה סבלנו כל כך הרבה שנים, קלאן."

השמש ריצדה לה מבעד לעננים כשדמות לבושה לבן נשענה על אחד מעצי היער כאילו מחכה .

 "מצטער על האיחור." קול שליו הפר את השקט ,האדם לבן הגלימה הסתובב לצידו והבחין בגבר צעיר לבוש גלימה אשר התקדם לעברו, היה זה גבר בשנות השלושים לחיו שערו היה אדום כאש וכך גם עיניו , גלימתו האדומה התנופפה לה ברוח.

 "היה עלי קודם להפטר מנוכחותו של הזקן." המשיך הגבר לבוש אדום בחיוך קצר.

 "סלח לי אדוני,על שאני מתלונן כל הזמן אבל גם לי יש דברים רבים לעשות." מלמל השליח.

"כן ,אני מבין," הגבר בעל עיני הרובי חייך והוציא מתוך גלימתו מכתב חתום על ידי חותם מוזהב עליו היו חרוטים דולפין, גירית, עיט ודרקון.

הוא הושיט את המכתב לשליח  "זה צריך להגיע אל אוגוסט ווילרד בהקדם. כמו שוודאי שמת לב מדובר במכתב רשמי." אמר ,שולף מכתב נוסף עליו הייתה חותמת שונה הפעם היה צבעה של החותמת אדום כאש והופיעה עליו רק סמלו של הדרקון ,"המכתב הזה הוא פחות רשמי," החל אדום השער בטון עוקצני "שלח אותו ל'ידידי' ב'מבצר האור' וודא שאיש מלבדו לא יידע על המכתב זה ומה שכתוב בו." השליח לקח את שני המכתבים והנהן לאישור לאחר מכן שלח מבט חושש אל האדם בגלימה האדומה "סלח לי על שאני מטריד אותך  אדוני ,אבל  ישנו דבר מה המפריע את מחשבותיי."

"אמור לי מה העניין." השיב אדום השיער בחביבות.

"וובכן," החל לבן הגלימה בחשש  "המצב הנוצר גרם לי לדאגה רבה." הוא עצר לרגע מביט בבהלה באדום השיער  "וזה לא שאני מפקפק באדוני ובשאר האדונים הגדולים. אבל המצב נהייה דיי בלתי נסבל."

"אני מבין." חייך הגבר לבוש גלימה אדומה "אתה וודאי יודע שאנו מבינים את הסבל והכאב אותו אתה וכל אנשינו עוברים ולכן נקטנו כמה צעדים," הוא עצר לרגע "אבל, כדי שתהייה רגוע אני יכול לומר לך שבקרוב מאוד יהיה בידנו הגורם לכל הזה."

"שוב סלח לי על בורותי והתערבותי בעניינים לא לי," החל השליח "אבל ,איך תלכדו אותו?" .

אדום השיער חייך  "וובכן ,אגלה לך אבל עליך להישבע בחייך שלא תאמר דבר." לאחר שנשבע השליח כי ישמור על פיו סגור הנהן אדום השיער ואמר;

"זה פשוט ,כמו לכל דבר בעולם צריך למצוא את נקודת החלושה שלו ולהציב לו פיתיון."

 "האם נמצא בכל היקום הזה פיתיון מתאים עבורו?" שאל השליח בזעזוע.

אדום העיניים החל לצחוק "הו ,כן בהחלט ובקרוב מאוד הוא יהיה בידנו ,עכשיו אם תסלח לי ,השמש הולכת ומתרחקת ולשנינו יש עבודה לעשות."

 "כמובן ,אדוני סלח לי אתה כי בזבזתי את זמנך."

 "זה שום דבר ,רק ודא שהמכתבים יגיעו ליעדם בהקדם וזכור ,לא ראית אותי ומעולם לא שמעת ממני דבר."

 "כמובן אדוני." השיב השליח בהדרת כבוד מהולה בחשש גדול, היה לו ברור מה יכול לקראת  לו ולשאר בני משפחתו אם לא ישמור על פיו סגור.

"טוב מאוד." מלמל אדום השיער בעוזבו את המקום.

השמש הייתה באמצע השמיים כאשר צלצל פעמון הדלת בבית משפחת למברדג'. מריה ,בעלת הבית מהרה אל הדלת. בפתח עמדו שלושה גברים אשר נראו ממש כאילו יצאו מסרטון 'לפני ואחרי'. השלושה היו בעלי מבנה גוף שונה מראה פנים שונה וגילאים שונים .

 מראם הכללי היה מרשים אך מפחיד, על גופם התנוססו גלימות ארוכות אשר הפכו למראה נדיר בצהריי יום חמים כל-כך בעיירה  'מווארי'.

שלושת הגברים שלחו מבט תוהה אל עבר האישה המבוגרת שעמדה בפתח הדלת.

"האם זהו בית משפחת למברדג'?" שאל אחד מהם. נראה כי היה בשנות הארבעים המאוחרות לחייו ,על גופו  לבש גלימה  חומה כצבע האדמה  ,פניו עגולים במקצת ,ראשו קירח ועיניו חומות . 

"כן, במה אני יכולה לעזור לכם?" שאלה מריה ,מחייכת בחביבות אל עבר הדובר, הוא היה נמוך מעט מהשניים האחרים ונראה המבוגר מביניהם.

"אנחנו מחפשים את הנער קוי למברג'ד,נאמר לנו שנוכל למצוא אותו כאן." הסביר בקול שקט אך מטון הדיבור שלו אפשר היה לשמוע עד  כמה חסר סבלנות היה.

"הו ,אני מבינה." החלה מריה בחיוך מתנצל "קוי לא נמצא ,אבל אני מניחה שיחזור בקרוב."

"אם כך נחכה לו." קבע האיש בעל הגלימה החומה מבלי כלל לשאול את דעתה בנושא.

 "אם ,זה לא מפריע לך גברתי." אמר אחד אחר בעודו מחייך ,תווי פניו היו שונים משל השניים האחרים , פחות נוקשים ואולי אף אדיבים יותר הוא

נראה הצעיר בין השלושה, גופו שהיה מעט רזה כוסה כולו בגלימה כחולה.

"מובן שלא ,היכנסו בבקשה." היא אמרה נועצת מבט בוחן בגבר הצעיר, בעל הגלימה הכחולה הוא היה מוכר לה מהיכן שהוא אך היא רק לא זכרה מאיפה. השלושה נכנסו פנימה מביטים סביב .מריה הזמינה אותם לשבת ,שהיא תוהה מה הקשר שלהם אל נכדה.שתיקה מביכה השתררה בחדר שעה שהמתינו לבואו של קוי את הדממה הפריח קול  "מריה ,קוי כבר חזר?" שלושת הגברים הביטו משתוממים בדמות שהופיע לנגד עיניהם .

מן המדרגות של הקומה השנייה ירדה לה אישה ,בשנות העשרים המאוחרות ,שערה החום היה ארוך ואסוף לאחור ברישול עיניה כגוון הקפה הביטו בתדהמה בשלושה שישבו מולה.

 "קרלה?!" קרא  הגבר הצעיר בעל הגלימה הכחולה שהוא קם על רגליו "זאת באמת את, קרלה?" שאל נדהם.

אך לא נראה כי קרלה מהרה להשיב ובמקום זאת שאלה בקול קר, "מה אתם עושים פה?" 

"האדונים האלו באו כדי לפגוש את קוי." השיבה מריה מחייכת קלות כל הסיטואציה נהייתה מביכה .

"ומי נתן להם להיכנס?" שאלה קרלה בכעס.

"אני ,הם אמרו שעליהם לדבר עם קוי וחשבתי ש..." קרלה קטעה את דברי חמותה המבוהלת ומהרה להפנות את מבטה לעברם של השלושה

 "מה אתם רוצים מהבן שלי?" שאלה ,עיניה ירו גיצים "לא פגעתם בנו מספיק?"

"אין לנו שום כוונה לפגוע באף אחד קרלה. אנחנו רק באנו לראות את קוי." השיב הגבר בעל הגלימה הכחולה. 

 "תראה קארל ,אני לא רוצה להיות גסת רוח אבל ,הבן שלי ואני בסדר גמור הסתדרנו עד עכשיו יפה מאוד ואנחנו לא זקוקים לאף אחד.

אז עדיף שתלכו לפני שנגמרת לי הסבלנות."

"אבל..." ניסה קארל להגיד עד אשר נקטע על ידי קול עוקצני שהגיע מצידו השמאלי, "נו-נו ,נראה שש עשרה השנים האחרונות לא שינו אותך כלל." החל האיש בגלימה החומה "עדיין נשארת פרחחית חצופה וחסרת חינוך." המשיך שהוא יושב במקומו שולח מבט עוקצני אל עבר האישה הסוררת שמולו.

"בסדר ,נגמרה לי הסבלנות." השיבה קרלה שהיא נגשת אל המקום בו ישבו השלושה.

מה היא התכוונה לעשות לא היה ידוע ,כיוון שבדיוק אז נפתחה דלת הכניסה ואל הבית נכנס נער צעיר בן חמש עשרה לכל היותר. עיניו הכחולות שלחו מבט בוחן בשלושת הזרים שישבו במרכז החדר,  "הו,אני רואה שיש לנו אורחים." הוא אמר מחייך, בעודו מעביר יד אחת בשערו השחור.

השלושה הבחינו בו וקפאו על מקומם בתדהמה ,או לפחות שניים מהם 'הפני - הפנים האלו...' חשב האיש בעל הגלימה החומה בליבו.  

"לא ,זה לא יתכן." לחש הגבר העונה לשם קארל. 

 בניגוד אליהם ישב לו האדם השלישי בשלווה שהוא בוחן  את פניו הצעירים של הנער 'אכן,  הדמיון ביניהם בהחלט מדהים.'  חשב לעצמו עיניו בגוון האודם נתנו מבט משועשע בבני לווייתו  שישבו קופאים במקומם. האומללים, הם נראו המומים כל-כך שלרגע אחד נדמה היה שיחטפו התקף לב. 

"האם אתה הוא קוי למברג'ד?" שאל האיש הבוגר בעל הגלימה החומה שהוא מחזיר  לעצמו את שלוותו. 

"כן , זה אני." השיב הנער קצרות .

"יש לנו הצעה מיוחדת בשבילך." החל לבוש הגלימה החומה שהוא עוצר רגע על מנת לקחת אוויר ואז המשיך,  "הזדמנות של פעם בחיים..."

ההמשך יבוא ...

טוב , זה הכול בנתיים

                  עד הפרק הבא

                                 שלכם ....