היי אנשים, סורי על האיחור בפירסום , הנה יצא לו פרק שלישי  של 'מבצר האור '.

השנה –  2009

בשעת צהריים חמה הלכו להם שלושה גברים לבושי גלימה, אשר נראו ממש כאילו יצאו מסרטון 'לפני ואחרי'.
השלושה היו בעלי מבנה גוף שונה, מראה פנים שונה וגילאים שונים. מראם הכללי היה מרשים אך מפחיד.

 על גופם התנוססו גלימות ארוכות אשר הפכו למראה נדיר בצהריי יום חמים כל – כך בעיירה  'מווארי'. 
שמותיהם היו: פיירו, קארל ובאן .
"אם יורשה לי אדוני," החל גבר נמוך כבן ארבעים שהוא פונה לגבר צעיר יותר שהלך לצידו, שערו האדמוני זהר באור השמש ועיניי הרובי שלו נראו כשקועות בחלום כלשהו.
"מה העניין?" ביקש הצעיר האדמוני לדעת.
"מה בדיוק היה הדבר שאמרת לפרחחית ההיא?"
פיירו חייך, "אה זה, רק העלנו זכרונות יחד." חיוכו הלך וגדל.
"יהיה מה שאמרתה אשר יהיה, האם אתה סבור שהיא תסכים לשלוח את קוי לבית הספר שלנו?" חקר קארל.
"הו כן, שלא יהיה  לך בכך ספק, קוי אכן יישלח אל 'מבצר האור'." קבע פיירו בביטחון.
"סלח לי שאני מערער על מילותיך, אבל איך אתה יכול להיות בטוח, הרי כולנו יודעים כי האישה הזאת עיקשת יותר מפרד צעיר." התערב באן.
צחוק קצר נפלט מפיו של הגבר האדמוני "האמן לי באן, אני מכיר את קרלה טוב יותר מכולם והיא תעשה הכול כדי שסודה הקטנטן לא ייחשף ברבים."
"סודה?" תהה באן שהוא מנסה לחשוב על דבר מה שהיה חושב כל כך לפרחחית חסרת החינוך עד כדי שתשתף איתם פעולה, שלפתע ניצתה בו ההבנה "אתה לא מתכוון...אליו?" שאל בתדהמה.
"הו כן. ועוד איך." הייתה התשובה.
כל אותו הזמן הלך לו קארל לצידם, הוא אומנם נמנע מלדבר על הנושא אבל לא נראה כאילו הסכים עם שיטותיו של פיירו להפך הוא היה מרוגז הרבה יותר משהיה עליו להיות במקרה כזה.

"בשלב זה ידידנו קר המזג הוא הסיבה הטובה ביותר עבורה לשלוח את בנה היקר אלינו, אחרי הכול היא לא הייתה רוצה שיוודא לילד מה באמת קרה לאביו האהוב ואיזו טרגדיה פקדה אותו כי האמין באישה הלא נכונה." השיב פיירו כולו מדושן מעונג.
קארל לא יכול היה להמשיך ולשמוע את תוכניתם האכזרית, אבל מצד שני לא יכול היה ואולי גם לא היה צריך להגיב לכך.

הדבר היחיד שעשה היה לקמוץ את אגרופיו מרוב כעס ולהתפלל שיגיעו כבר אל 'מבצר האור', שם ייכנס אל משרדו ולא  יצטרך לראות את פניהם נוטפות הרוע של שני אלו. אחרת הוא עלול לפתוח את פיו והדבר עשוי היה להזיק יותר מאשר  להועיל.
 

השנה – 1993

פסיעות רגליים נשמעו בברור על רצפת הפרקט והדהדו ברחבי האולם כאשר ארבע דמויות לבושות גלימות התהלכו במהירות אל תוך מסדרון רחב ידיים עד שנעצרו אל מול שתי דלתות עץ רחבות. גובהן של הדלתות היה שני מטרים וחצי וסמלים כסופים מלאי הדר היו חרוטים עליהן, שניים בכל דלת .במרכזן של כל אחת מהדלתות נוטה למטה עמד נקש בגודל אגוז קוקוס, ראשו של הנקש היה ראש של זאב וצבעו זהב.
אחת הדמויות הניחה את ידה סביב אחד מראשי הזאב, היה זה גבר לבוש גלימה חומה, בשנות הארבעים המאוחרות נמוך היה ובעל פנים עגולות.

זקן שחור ועבה כיסה את פניו, גולש עד צווארו. אותו אדם לבוש חום הקיש שלוש פעמים על דלתות העץ.
"כן." חזק ורב סמכותיות נשמע מצידן השני.

זוג הדלתות נפתחו ברעש חריקה גדול חושפות חדר גדול ורחב ידיים, קירותיו של אותו החדר היו מעוטרים גם הם בסמלים מיסטיים כסופים וזהובים.  ארבעה עמודי אבן גדולים עמדו סביב כקישוט; אחד כחול כהה אשר דולפינים קטנים וגדולים היו מגולפים עליו, השני חום מגולף במגוון של גיריות וחפרפרות, השלישי שצבעו כחול בהיר יותר מגולף היה עיטים וציפורים אחרות רבות הוד והרביעי אשר יש אומרים כי היה היפה מכולם היה צבוע כאש ועל פניו מגולפים עשרות יצורים אגדיים כגון:דרקונים ופיניקסים בגדלים שונים.
היה זה חדר נטול חלונות כמעט לחלוטין, מלבד חלון אחד רחב שניצב בקיר מול הכניסה וגודלו כגודל הדלתות, מה שהפליא בחלון זה הוא שממנו ניתן היה לראות את כל מה שהתרחש מחוץ לחדר אך עבור אלו שעמדו בחוץ נראה החלון כקיר נוסף.  במרחק לא רב מהחלון ניצב שולחן ארוך עשוי עץ אורן, מפה לבנה בעלת שוליים כסופים הייתה פרוסה עליו. מאחורי השולחן  עמדו חמישה כיסאות גבוהים:האחד היה כחול כהה, השני חום, השלישי תכלת בהיר והרביעי אדום כאש. במרכזם ניצב הכיסא החמישי שצבעו היה זהוב.
האיש לבוש הגלימה החומה נכנס פנימה שהוא כורע ברך אל מול השולחן והרכין את ראשו, בעוד שלושת האחרים נשארו מאחור סוגרים את הדלת.
"מה בפיך?" נשמע אותו קול מקודם.

האדם לבוש חום הרים את ראשו מביט אל מרכזו של השולחן שם ישב אדם בגיל העמידה לבוש בגלימה גדולה וארוכה בעלת שרוולים כפולים, רקומים בחוטי כסף דקיקים, צבעה של הגלימה כצבע הזהב. שערו היה קצר ולבן וזקנקן קטן ומסודר כיסה את פניו, עיניו הירוקות בחנו בקפידה את האדם שכרע ברך לפניו. שמו של האיש – ארתור לינרק, אשר היה מוכר בקרב תושבי 'אלוונדאר', כ'כשוף האור האחרון' ואחד האנשים החזקים ביותר שקיימים נוסף על כך היה גם ראש 'החמישה' אשר היו הראשות המחוקקת של העיר.
"סלח לי על השעה אדוני," החל האיש לבוש חום.
"בבקשה, עמוד על רגלייך אירון, אין טעם שתמשיך לכרוע ברך." קטע אותו קול מלא סמכותיות, אך באותה מידה ידידותי.
הגבר ששמו אירון התרומם על רגליו מרכין ראש בהדרת כבוד.
חיוך חביב עלה על שפתיו המעט נוקשות של הממונה עליו כאשר אמר "עכשיו, האם תוכל בבקשה לומר לי מדוע בקשת אותי לבוא לכאן במקום שנפגש בלשכתי ומדוע לא קראת לארבעת האחרים?"
"ברשותך," החל אירון שהוא קד קלות, "סלח לי אדוני אבל למרבה הצער אתה אדם היחידי עימו אוכל לדבר בנושא זה. מדובר בעניין אשר בדרגת בטיחות עליונה."
"ובמה מדובר?"
"הרי אתה יותר מכולם, אדון ארתור, מכיר את 'המנוארי' המנוול מהקצה הדרומי של מולדתנו."
"אם כוונתך לקלאן, אז, כן. אני מכיר אותו אולי טוב יותר מן השאר אבל אמור לי, מה הקשר של קלאן לכל זה?"
"אומנם קשה לי לומר זאת כיוון שאני יודע כמה אדוני קשור אל אותו 'קלאן', אבל ברור לי שאין ברירה אחרת. העניין הוא שיש בידי מידע מהימן באשר לפעילותיו של קלאן בימים האחרונים." סיכם אירון.
עיניי הירקן של ארתור נצצו בהקלה "האם מצאתם אותו?"
"לא אדוני, הוא עדיין בחזקת נעדר." החל אירון שהוא מהסס, "אבל נודע לי דבר מה לגביו, אני בטוח שכאשר תשמע זאת יסמור שערך בדיוק כשלי."
"אם כך, אמור לי כבר מה הדבר." התעקש ארתור.
אירון  החל חוזר על דבריה של האישה הזקנה, מנהלת משק הבית של קלאן, אשר הבטיחה לו כי לאדונה יש נשק חזק ואכזרי בו הוא ישתמש כדי להשתלט על כל העיר ולחסל את 'החמישה'. כאשר סיים, אירון נתן מבט שואל בארתור "מה אתה מציע אדוני?"
"כרגע מוטב שלא תדבר על זה עם אף אחד, אין שום טעם לגרום למהומה גדולה. בינתיים חזור אל עבודתך תן לי ולאנשי לטפל בזה."
אירון קד בראשו "כרצונך." אמר והחל עוזב את המקום.
ארתור חיכה עד ששמע את צעדיו המתרחקים ולאחר מכן פרץ בצחוק גדול ומתגלגל "בחיי, הוא באמת בלע כל מילה, איזה אידיוט." קירות החדר רעדו למשמע צחוקו  "צדקת בקשר אליו, קלאן." אמר בשקט.

ההמשך יבוא ...

טוב , זה הכול בניתיים מקווה  שנהנתם, כן אני יודעת שהפרק יצא קצת חלש.

בכל מקרה , רק רציתי לאכל לכולכם:

    שנה טובה  ומתוקה !!!!

שתיהיה לכם שבת שלום ולכל מי שצם - צום קל ...

שלכם ....