קרלה ומריה כבר ישבו סביב השולחן במטבח שקוי נכנס פנימה על פניו הבעה רצינית מאוד "אמא, מריה לפני שנתחיל לאכל אני, אני רק רוצה שתדעו שכבר החלטתי..."

 השנה – 1993

היה זה לילה חשוך וקר, הירח האיר בקושי שמיים מלאי עננים שחורים, טיפות גשם החלו לרדת על היער השלו בשנתו. מעטות מחיות היער אשר יצאו לצוד בשעת לילה מאוחרת שכזאת העדיפו לחכות עד שהגשם יחלוף, ואלו שהיו אמיצות מספיק כדי לצאת באותה השעה יכלו להבחין בזוג דמויות אשר עשו את דרכן אל עברו האפל והמסוכן של היער. היו אלה; גבר בשנות השלושים לחיו ואישה כבת חמישים.

זוג הדמויות המשיכו במרוצתן המהירה שמאחוריהם נשמעו נביחות כלבים וקולות צעדים הממהרים וקרבים, אך כאשר הגיעו אל קבוצת עצי מחטים צפופה נעצר הגבר מביט סביב ולאחר מכן פנה אל האישה שעמדה לא רחוק ממנו נשענת על גזע אחד העצים שהיא מנסה להסדיר את נשימתה.
"איני שומע אותם עוד כנראה שהספקנו להתרחק מהם, מוטב שנשאר כאן זמן מה."
"איני מסכימה איתך כלל," החלה האישה "אפילו אם אנו לא שומעים אותם אין זה אומר שהתרחקנו דיי הצורך מוטב שנמשיך לרוץ."
"אבל את צריכה לנוח." התעקש הצעיר, פניו הבהירות זהרו בעורו הקלוש של הירח והדבר הבליט יותר את הצלקת שהתנוססה על פניו.

שערו הארוך והכחול היה ספוג מים ועיניו הכחולות שהיו קודרות כמזג האוויר הביעו דאגה רבה למצבה של האישה אשר עמדה לידו.

 "תפסיק להתנהג אלי כאל זקנה," גערה בו "זה נכון שגילי אולי כפול משלך אבל האמן לי אני מסוגלת לרוץ מהר יותר מהרוח, כמה ימים של ריצה רצופה לא יהרגו אותי." אמרה וכאילו מנסה לשנות את הנושא הפנתה את מבטה אל החבילה העטופה בקפידה שנשא הגבר בין זרועותיו שלמראה העין התרטבה לגמרי,

"מה שלומו?" שאלה.

זוג עיניים כחולות מיהרו להביט בחבילה כאילו רק עכשיו נזכר בעליהן כי היא נמצאת בידו,  הוא הסיט חתיכת בד שנועדה להסתיר את תוכן החבילה מעיני העולם אך בצורה כזאת שתתאפשר כניסה של אוויר פנימה. ליבו נרגע למראה תינוק כסוף שיער בן מספר שבועות אשר שכב שם בשקט ולמרות כל המהומה ישן לו בשלווה.
"הוא בסדר." קבע הגבר.
"תודה לאל." הייתה התשובה, היה זה באותו הרגע קלטה האישה דבר מה שלא הבחינה בו קודם. פניו של הגבר הצעיר היו חיוורים יותר מהרגיל, עגלי זעה נגרו על מצחו ונשימתו הייתה מקוטעת, נראה היה כאילו התעייף מאוד מן המסע. דבר שאינו אופייני לו כלל.
"האם הכול כשורה?" שאלה בדאגה.
"כן, הכול בסדר."
"אל תנסה לשקר לי."
"אני בסדר גמור, אדלייד." השיב אליה בחביבות.
למרות שהשתדל לחייך היא ידעה שלא כך המצב. בלי כל ספק, אדם נורמאלי היה מתמוטט אחרי יומיים רצופים של ריצה בלי הרבה עצירות בדרך, אבל עבור לוחם מיומן שכמותו זאת לא אמורה להיות בעיה. בדרך כלל היא זאת שתראה סימני עייפות לפניו ובלי כל ספק היא הראשונה שתתנשף בצורה שכזאת.

'אם כך למה?' אדלייד החלה משחזרת את צעדיהם מהיום הראשון שעזבו את 'אלוואנדר'. בהתחלה היה בשיא כוחו לאחר מכן כאשר עצרו במנהרות הפחם, שם החביא את התינוק מהירותו ירדה בחצי ומאז מצבו הגופני החל להתדרדר יותר. כמובן שהוא השתמש בכישוף שינה על התינוק כדי שלא יחוש את אי הנוחות והטלטולים הכרוכים במסע ארוך ומטיש שכזה, אבל לא יתכן שהכישוף לקח את כל כוחותיו, אלה אם כן...   פניה של אדלייד החווירו בעוד היא שולחת מבט נדהם אל החבילה בידיו של הגבר בו שכב התינוק "אנרגיה." היא לחשה,זה בלי כל ספק מסביר הכול.  כולל העובדה שקלאן סירב בתוקף לתת לה לסחוב את התינוק מידי פעם כדי שהמסע יהיה קל יותר עבורו. מחשבותיה נקטעו על ידי קול נביחות שהגיע מקרבת מקום, "הם ברחו לשם." נשמע קול קורא.
בהלה ניצתה בעיניה של האישה "אמרתי לך שזה רעיון גרוע לעצור כאן."היא קראה.
אך קלאן לא אמר דבר. מספר שניות עמד במקומו והביט בירח ולאחר מכן הניח את התינוק בידיה של האישה המופתעת, "מוטב שתלכו מכאן כל עוד אתם יכולים."
"אינך יכול להישאר כאן." גערה בו אדלייד, אך כל מה שעשה קלאן היה לחייך הוא הניח יד אחת על ראשו של התינוק ולחש דבר מה עד שהופיעה בועת אוויר סביבו. לאחר מכן יצר בועה נוספת סיבב אדלייד.

" זה יגן עליכם מהגשם ומכל התקפה שלא תבוא."
"אבל מה יהיה עליך?"
"אני?" הוא נראה משועשע, "אני אהיה בסדר, זאת לא הפעם הראשונה שנאלצתי לשמש חומה חייה."
"אולי תחדל להתנהג כאילו היה זה משחק, מדובר פה בחייך."
"חייכם חושבים יותר משלי." אמר לבסוף שהוא מניח את ידיו על כתפיה.
קול הנביחות הלך והתחזק, "קדימה , אני יודע שהם נמצאים פה בסביבה." נשמע שוב אותו הקול קורא.
"כדי שתלכו עכשיו, בועת הקסם שלי תגן עליכם לזמן מה, לפחות עד שתעברו את היער."
"אבל..." אדלייד היססה, לברוח עכשיו ולתת לקלאן להלחם על חיו יהיה כמו להשאיר את אחד מילדיה מאחור.
"לכי עכשיו, זאת פקודה." הוא קרא.
למרות התנגדותה לעניין היא הבינה כי אין לה בררה ובצער רב מהרה לעזוב את המקום. "ישמור עליך האל, קלאן קלנדייל." לחשה.
קלאן הביט לאחור מוודא שהם נעלמו מן העין ואז חזר אל השביל הראשי וחיכה.
זמן לא רב לאחר מכן שהופיעו עשרה גברים מלווים בשלושה כלבים שחורים שנבחו לעומתו. קלאן שלח מבט בוחן אל הגברים הם היו לבושים בבגדים פשוטים למדי, מכנס בד ומעיל גשם ועל רגליהם נעלי הרים גבוהות. 'בני אנוש פשוטים' , הוא הגיע למסקנה כי הם לא מהווים איום עבורו.

חיוך קטן עלה על שפתיו ומבלי לומר מילה הפנה את גבו והחל ללכת למרות קריאותיהם של הגברים אשר פקדו עליו לעצור.
לפתע פתאום הופיעו נטיפי קרח גבוהים וחסמו את דרכו, קלאן שהאמין כי כולם אנשים רגלים הביט לאחור כדי לראות את האדם שייצר את נטיפי הקרח, במרחק  לא רב ממנו בראש הקבוצה עמדה כעת אישה בשנות העשרים המוקדמות, מעליה הופיע כדור כחול אשר שפך מעט אור על היער השחור, היא הייתה לבושה שכמיה כחולה עשויה בד יקר חוטי כסף היו רקומים בשרווליה ובקצותיה של הגלימה.

שערה היה ארוך כשל קלאן אומנם בהיר יותר ונראה כשמיים בהירים ונקיים מעננים. פניה היו בהירות רק במעט יותר משלו, עיניה הכחלחלות אשר נראו כזוג אגמים קפואים, שלחו מבט בוחן אל האדם שעמד מולה, עיניו נפקחו בתדהמה "את?"

השנה - 2009 

מבט אחד קצר בעיניו של קוי הספיק לקרלה כדי לדעת מה הוא בחר, "אני לא רוצה לשמוע." אמרה בעוד היא קמה מהכסא.
"קרלה." קראה מריה, מופתעת, זאת בהחלט לא הייתה התנהגות אופיינית לה. 
"אני לא רוצה לשמוע אותך." חזרה קרלה בכעס.
"אולי נשמע קודם מה שיש לקוי  לומר לנו." החלה מריה בטון מפייס.
"אני כבר יודעת מה הוא יגיד, האמיני לי, עדיף שלא אהיה כאן  כדי לשמוע את זה." פסקה קרלה.
"טוב, בכל מקרה אני החלטתי." החל קוי שהוא מהסס מעט, הדבר האחרון שרצה היה לצאת נגד אימו. אבל, הוא הגיע להחלטה ואפילו היא לא תוכל לעצור אותו. "החלטתי לתת לזה הזדמנות."
"ידעתי." נאנחה קרלה.
בעוד מריה מניחה יד אחת על פיה כלא מאמינה, "קוי..." היא החלה לומר עדיין מתקשה להאמין למה ששמעו אוזניה "אתה לא באמת מתכוון למה שאמרת...נכון?"
"מצטער מריה, אבל כבר החלטתי." השיב הנער בשקט.
"חתיכת טיפש שכמוך." קראה קרלה שהיא מטיחה ידיה בשולחן.
"קרלה בבקשה." נאנחה  מריה אך לא נראה שזו התייחסה אליה כלל, "מחליט על דעת עצמך כאילו זה סתם שום דבר חשוב, כשלמעשה מדובר בחיים שלך." 
"אני יודע מה אני עושה." השיב קוי.
"אתה יודע מה אתה עושה, באמת?" שאלה קרלה בעוקצנות, מתקרבת אל בנה  "אתה יודע מהו המקום הזה שאתה ממהר ללכת אליו בכזאת התלהבות? , אתה יודע מה הוא מסמל?" מבטה של קרלה הפך קודר יותר מרגע לרגע "אתה יודע מה עוברים האנשים שמתקבלים לשם?"  היא עצרה לרגע נאנחת.

"אתה יודע איזה סבל המשפחות שלהם עוברות?"
"אני יודע." החל קוי,  "אני יודע על הדוד שלי."
 קרלה קפאה לרגע שולחת מבט קצר אל מריה, זאת הנהנה לאישור "אני סיפרתי לו." היא לחשה בכאב .
"אתה יודע ובכל זאת אתה רוצה ללכת לשם?"
"את לא מבינה," החל קוי "זאת בדיוק הסיבה בגללה אני רוצה ללכת לשם, אולי אוכל לגלות משהו."
"חתיכת טיפש קטן ואנוכי שכמותך.אתה באמת חושב שתוכל לגלות משהו? , אחרי שש עשרה שנים שבהן הדוד שלך הוכרז כמת, אחרי שאפילו רוברט לא הצליח לגלות שום דבר."
"אבא שלי." נדהם קוי,  "מה אבא שלי קשור לזה?" הוא שאל, פונה אל מריה ולאחר מכן חזר להביט באימו.  "מריה אמרה לי  שהדוד שלי נעדר אחרי שאבא שלי מת או שגם בזה את שיקרת לי." אמר לבסוף שהוא כועס ומבולבל, מבלי לחושב פעמיים נגשה אליו קרלה מטיחה את אגרופה בפניו,

"איך אתה מעז לומר דבר כזה!" קראה בעוד זה קם מהרצפה מנקה את הדם שנזל משפתיו "טיפש חוצפן שכמוך."
"אולי אני טיפש ואולי אני אנוכי," החל קוי עיניו זהרו באור אדום ומוזר שהבהיל מאוד את מריה, "אבל אני כבר החלטתי וזה מה שאעשה." הוא קרא כשהוא ממהר אל חדרו טורק אחריו את הדלת.
קרלה נגשה אל אחד הכיסאות נוחתת עליו באפיסת כוחות.
"קרלה," החלה מריה עדיין המומה מכל מה שקרה "העיניים שלו." אמרה לבסוף נזכרת שוב במבט המבהיל הניבט מעיניו של נכדה. 
"כן. אני יודעת," נאנחה קרלה.

  "את לא חושבת שאולי טעית, שאסרת עליו ללכת לשם?" היססה מריה "רוברט..."
"לא." קטעה אותה קרלה במהירות, "רוברט מעולם לא היה מסכים לזה. הוא היה מוכן להקריב את חייו רק כדי שקוי לא ידרוך במקום המקולל הזה." נאנחה בשנית "גם אם הוא יסרב להבין אותי, אני עושה את זה לטובתו וגם לטובת רוברט..."

ההמשך יבוא ...

ושוב אני רוצה  להתנצל בפני כל מי שהגיב אבל לצערי הפרק נמחק וכך גם התגובות שלכם :(

הייתי צריכה להעלות אותו מחדש !!!!!

טוב , זה הכול בנתיים

שלכם ...