אבל קודם   אני רוצה לשוב ולהודות ל ayano_chi המדהימה על העזרה הרבה שלה על חיפוש התמונות, על הבטא ועל תמכיתה הרבה והעובדה שהיא תמיד מוצאת זמן כדי לעזור !!!

עכשיו בלי עוד הרבה קישקושים , הפרק ;

תהנו ...

  פרק חמישי- לא מדברים על העבר 

השנה 2009

קוי שכב במיטתו מעביר את ידו על שפתיו, עדיין לא מסוג להאמין שאימו הכתה אותו.
אם כי ללא ספק הדבר הגיע לו. הוא מעולם לא חשב שיוכל לומר דברים כאלו, לקרא לאימו שקרנית ועוד בנושא

כו עדין וכואב כמו מות אביו, אבל עדיין הדרך בה היא הגיבה הפתיעה אותו. מחשבותיו נקטעו כאשר נשמעה נקישה בדלת.
"כן."
"אפשר להיכנס?" נשמע אז קולה של מריה מבעד לדלת החדר הסגורה.
"כן, סבתא היכנסי."
"מה שלומך?" שאלה בדאגה.
קוי גיחך, "זאת סתם מכה קטנה, אני לא הולך להתאשפז בגלל זה."
"נראה שמכל דבר אתה נוהג לעשות בדיחה, נכון?"
"ברור, אחרת החיים היו כל – כך משעממים."
"בחיי, אתה קשוח יותר מאבא שלך." נאנחה מריה, "ובכלל מה אתה עושה פה?"
"מה אני עושה פה?" התפלא קוי "למה הכוונה?"
"היית אמור להיות עכשיו עם אמך ולהתנצל בפניה." היא שתקה לרגע ולאחר מכן המשיכה  "זה לא שאני מסכימה עם התנהגותה של קרלה, אבל – "
"אבל, גם אני לא התנהגתי יפה, כן, אני יודע. ואני מתכוון ללכת ולהתנצל בפניה כך שאין לך מה לדאוג סבתא."
"היום בו אצטרך לדאוג מכל דבר שתעשה יהיה היום שבו יסתיימו חיי." חייכה.
"אוי, אם כך אני חושש שהיום הזה יבוא מהר מאוד." החל מצחקק בתגובה.
"שתהיה לי בריא קוי למברדג'." נאנחה מריה בעודה נגשת אל הדלת ופותחת אותה, "אתה יותר דומה לו ממה שכולנו חשבנו." אמרה ויצאה מהחדר.

*קרלה ישבה בחדרה כשהיא עדיין מנסה להבין  איך המצב התדרדר עד כדי כך שהיה עליה להכות את בנה כדי לרסן אותו. הוא הלך וגדל וככל שהתבגר כך הוא גם החל לשאול המון שאלות, שאלות שהיא לא ידעה אם לענות עליהן ואיך לענות עליהן. לפעמים היא רצתה פשוט לתת לו ללכת ולעשות כרצונו, רק כדי שילמד על בשרו מה הייתה הסיבה בגללה היא אסרה עליו לעשות דברים מסוימים, אבל מצד שני היא ידעה שלתת לו לעשות כרצונו יהיה כאילו שלחה אותו לקרב בו רוב הסיכויים כי הוא לא ינצח.
"מה אתה הייתה עושה במקומי יקירי?" היא נאנחה, שולחת מבט מלא עצב אל תמונה ישנה אשר עמדה על שולחן קטן לא רחוק מהמקום בו ישבה, "מה אני צריכה לעשות?" דמעות החלו זולגות מעיניה, כשנשמעה נקישה בדלת היא מהרה לנגב את הדמעות ונגשה לפתוח אותה, בפתח  עמד קוי שהוא שולח מבט מלא חרטה באימו, "אמא, אנחנו צריכים לדבר..."

השנה 1993

*קלאן שהאמין כי כולם אנשים רגלים הביט לאחור כדי לראות את האדם שייצר את נטיפי הקרח, במרחק לא רב ממנו בראש הקבוצה עמדה כעת אישה בשנות העשרים לחיה, מעליה הופיע כדור כחול אשר שפך מעט אור על היער השחור, היא הייתה לבושה שכמיה כחולה עשויה בד יקר חוטי כסף היו רקומים בשרווליה ובקצותיה של הגלימה. שערה היה ארוך כשל קלאן אומנם בהיר יותר ונראה כשמיים בהירים ונקיים מעננים.

 פניה היו בהירות רק במעט יותר משלו, עיניה הכחלחלות אשר נראו כזוג אגמים קפואים, שלחו מבט בוחן אל האדם שעמד מולה, עיניו נפקחו בתדהמה "את?" 

*חיוך קצר ריצד בזווית שפתיה של האישה שעל מראה פניה נראה שנמנעה מלחייך רוב הזמן. קלאן חייך מרוצה ככל הנראה מהמפגש המפתיע,

 " אז, שלחו אותך ללכוד אותי." אמר אך מדבריו ניתן היה להסיק את ההפך. שום תשובה לא נשמעה, השניים המשיכו לעמוד בשקט במשך זמן מה עד אשר אחד מהאנשים החל צועק "למה אנחנו מחכים בואו נתפוס אותו."  שאר בני האדם הסכימו איתו משחררים את הכלבים, קלאן הביט בשעשוע אל שלושת הכלבים שרצו לעברו ממהרים לקפוץ עליו, אך לפני שהספיקו לגעת בו הניף קלאן את ידו באוויר הודף אותם לאחור.

 עשרת האנשים הביטו בו לרגע מופתעים ומבוהלים ומיד לאחר מכן פנו לכיוונו של קלאן שרק עמד שם וחיכה שינסו ללכוד אותו.
"עצרו." נשמע קול דק אך אם זאת תקיף ומלא סמכותיות העשרה מיהרו להביט אל האישה במבטים מעורבים של פחד, יראת כבוד וסלידה עמוקה.
"מה העניין?" שאל אותה מנהיגם אשר לא נראה מפחיד במיוחד בעת שפניו היו רזות עד כדי כך שעצמות לחייו בלטו, עיניו הקטנות והשחורות נראו כזוג כפתורים וגופו הצנום הסתתר תחת מעיל הגשם.
"האם אתם באמת מאמינים שתצליחו ללכוד אותו בידיים חשופות?" השאלה אומנם הייתה הגיונית אבל לוותה בלא מעט לעג והודעה סמויה

 על כך שהיא יודעת דבר מה נסתר אשר לא ידוע להם.
"היא צודקת." הודה אחר.
מנהיג בני האדם הנהן בראשו, למרות הכול הוא נאלץ לסכים איתה, שולף מתחת למעילו נרתיק עור קטן שקשר לחגורתו והוציא משם למרבה תדהמתו של קלאן חתיכת מתכת מצופה שכבת זהב שגודלה כגודל אגרופו וצורתה כצורת כוכב, "עכשיו אנחנו מוכנים לקראתך." הוא חייך בעוקצנות.

 פניו של קלאן החווירו יותר מהרגיל, "לכל הרוחות." הוא מלמל לא רק שעליו להתמודד עם האישה שמולו עכשיו יהיה עליו להסתדר גם עם המכשול הנוסף הוא עצם את עיניו לרגע מנסה לחשוב על פתרון למלכודת אליה נקלע.
בן האדם אחז את הכוכב בשני ידיו והרים אותו אל השמיים מנסה להיזכר במילים "בוא נראה מה זה היה, אה כן."

'סאייקו מילנס ייאטלוס הא, מהניסקרל מייטרס סו – ' דבריו נקטעו כאשר למרבה ההפתעה הפכו כל העשרה לגושי קרח גדולים.
קלאן הביט במתרחש מופתע, כיוון שהיחידה שלא קפאה על מקומה הייתה האישה.
"מעולם לא חיבבתי אותם, אנשים פשוטים ורפי שכל."
"למה עצרת אותם?" הסתקרן קלאן.
היא נראתה משועשעת "זה לא ברור?"
"תני לי לנחש, רצית את הכבוד ללכוד אותי בעצמך."
פניה הקשיחו "אל תחמיא לעצמך קלאן קלנדייל, אני בסך הכול מחזירה את חובי."
"בכך שתלחמי בי בעצמך?" הפעם היה זה תורו להראות משועשע.
"במצבך הנוכחי?" שאלה, הייתה זאת הפעם הראשונה בה נראה חיוך אמיתי על פניה. עיניה התכולות בחנו את פניו החוורות, את עגלי הזעה שעל מצחו ואת נשימתו המקוטעת,  היא ידעה שמשהו לא כשורה, לאור העובדה שהוא כמעט רעד וברור היה שלא מפחד.
"אם כך מה עכשיו?" הוא התעניין.
"עכשיו, כדאי שתעלם מכאן."
קלאן לא האמין למשמע אוזניו "ככה בפשטות?"
"כן, ככה בפשטות, במצבך אפילו עשרת הטיפשים האלו היו עלולים להכניע אותך."
"את מורידה מערכי יקרתי."
"לא, אני לא אבל," פניה שוב הקשיחו "הוא בדרך." לחשה.
"מה לכל ה..." מלמל קלאן שהוא תוהה אם היא לועגת לו או באמת מנסה להזהיר אותו.
"כמו ששמעת, העשרה האלה נועדו כדי למשוך זמן, במילים אחרות הם הפיתיון והצייד שלך נמצא בדרכו לכאן." היא הביטה לאחור במרחק לא רק רב נראה כדור אש גדול אשר רחף לו מעל לעצי היער.
"אז, זאת הדרך שלך לנקות חובות?"
"אפשר לומר, אבל אל תחשוב שוויתרתי, אני אלחם בך והוכיח מי טוב יותר."
קלאן חייך "אני מחכה לזה בקוצר רוח."  אמר ממהר לפנות לאחור.
בשעה שהתרחק שמע אותה קוראת אליו "בצעתי את חלקי ומוטב שתבצע את שלך."
"את יכולה לסמוך על זה" השיב בעודו ממשיך ללכת גבו עדיין מופנה אליה.
חיוך קטן עלה על שפתיו של קלאן כאשר שמעה אותה קוראת אחריו "כדי מאוד אחרת אני אהרוג אותך בעצמי." ובידעה שהיא עדיין מביטה בו הניף את ידו באוויר כסימן לזה שהוא שמע אותה, מנופף לה לשלום בעודו נעלם בחשכה.

אנחה כבדה נפלטה מבין שפתיה "תבורך." היא לחשה אל הרוח. באורו החלוש של כדור התכלת בלטה דמעה אחת קטנה אשר זלגה לה על לחיה היא מהרה למחות את הדמעה מניפה את ידיה למעלה.
עשרת הגברים חזרו לעצמם מביטים בערפל המצטבר "מה לכל הרוחות קרה כאן?" שאל מנהיגם.

 אך היא רק עמדה במקומה ממשיכה להביט אל השביל הנעלם ושתקה.
"סירו." נשמע קול קורא, האישה מהרה להביט אחורה לעיניה התגלו שלושה אנשים.
שניים מהם נראו פשוטים למדי האחד היה נמוך ומעט מלא, בעל עיניים חומות שיער שחור קצר ושפם  לבוש גלימה פשוטה בצבע חום.
השני היה לבוש גלימה בצבע תכלת עיניו היו גם הן חומות פניו רזים יותר ומבטו מבוהל וקפוא.
אך האדם שהעסיק את סירו יותר מכל היה דווקא אחר, היה זה עלם כבן עשרים לערך, לבוש היה שכמיה אדומה כאש עשויה בד יקר, חוטי כסף היו רקומים בשרווליה ובקצותיה של הגלימה. שערו האדמוני היה קצר ועמד בתסרוקת קוצים עיני הרובי שלו היו נעוצות בפניה מחפשות כל רמז מפליל שיקשור אותה להיעלמותו המסתורית של הניצוד שלהם אך לשווא. מעליו עמד כדור אש גדול פוזר אור אדום על החשכה חושף לפניו חבורה של בני אדם מבוהלים, שלוליות רבות בהן הופיעו פה ושם רסיסים כחולים של קרח ושולשה כלבים מעולפים.
"היכן הוא לכל הרוחות?" התפרץ הנמוך מביניהם צורח על העשרה שעמדו חסרי אונים.
"אני נשבע לך שהוא היה כאן." החל אחד מהם, "אבל לפתע פתאום השתתקנו ולא הצלחנו לזוז."
"בלי כל ספק הוא השתמש בכוחות המפלצתיים שלו." מלמל החוקר  אבל דבר מה הפריע לו.
יכול מאוד להיות שעשרה בני אדם פשוטים שכמותם יקפאו לגמרי ויהיו חסרי תנועה אבל לא הגבירה סירו "ומה את עשית  באותו הזמן?" פנה אליה בטון חשדני.
סירו סירבה להביט בו והמשיכה לנעוץ מבטה בעלם אדום השיער שעמד מולה.
"אורין שאל דבר מה מעניין אינך חושבת כך ?" החל הצעיר בעל עיני האודם  "האם את יודעת כיצד הוא ברח?"
"לא, עד שהגעתי הנה קלאן כבר נעלם ועשרת אלו היו קפואים כמו פסלים." הייתה תשובתה.
"האומנם?" מקולו נשמע כי הוא לא ממהר להאמין לה.
אורין שבניגוד לאדונו הצעיר לא ניחן בסבלנות רבה החל לצעוק "נתת לו לברוח!"
"לא." השיבה קולה היה קר כקרח, "ולא נראה לי שטיפוס נחות שכמותך ראשי בכלל לפנות אלי כך ובוודאי שלא לומר לי מה עלי או לא לעשות."
"מי את חושבת שאת גברת..." התפרץ אורין שהוא מעביר יד אחת בזקנו השחור פניו רעמו בכעס.
"אורין." קול שקט אך חותך כפלדה שיסה בו. אותו גבר נמוך ומשופם מהר להביט אל העלם לבוש בגלימה האדומה.
"איני חושב שבלגן מסוג זה נחוץ." הוא החל שולח מבט קצר אל עשרת הגברים שהביטו בהם במבטים תוהים. "אם יש אדם אחד בכל העולם הזה עליו אני סומך יותר מכל זו היא סירו." אמר לבסוף חיוכו היה כן ואמיתי כל כך שכל אחד היה נופל שולל במילותיו אך עיניו הסגירו דבר מה סמוי חשדנות או אולי אף לעג. סירו חייכה גם היא לאומתו יודעת מה הייתה כוונתו האמיתי.
שני הגברים שעמדו לצידו של העלם הופתעו מהפגנת האמון שלו הצעיר שביניהם היה המום מכדי לדבר ואילו אורין כמעט ונחנק מכעס;

 "אבל אדוני אינך באמת מאמין?" החל מנסה לשלוט בעצמו למרות הכול לא שכח אל מי הוא פונה.
אך זה מיהר להשתיק אותו "כפי שאמרתי אני בוטח בסירו בעיניים עצומות." לאחר מכן פנה העלם אדום השער אל עשרת בני האדם שעמדו בצד מתלחששים, "אני מודה לכם על שיתוף הפעולה."
"אל תודה לנו," השיב מנהיגם עיניו השחורות נראו כבויות "לא הצלחנו למנוע מרוצח ההמונים הזה לברוח."
"אל תהייה קשה עם עצמך ידידי" חייך אליו העלם, "אתה ואנשיך עשיתם יותר מכפי שתוכלו לדמיין."
מבטו נדד מפניו הצנומים של המנהיג אל העלמה  תכולת העיניים שעמדה לא רחוק ממנו ולאחר מכן חזר אליו "הגבירה סירו תיקח אתכם למקום בטוח בו תוכלו לנוח ולמצוא מסתור מן הגשם שככל הנראה יתחזק בקרוב." אמר שולח מבט קצר אל שמים השחורים, "מובן שתקבלו גם את הפיצוי המגיע לכן על עבודתכם הנהדרת." הוא סיים את דבריו שולח מבט קצר אל סירו שהנהנה לאומתו ונגשה אליהם "בואו אחרי," פלטה קצרות.

 העלם אדום העיניים שלח את מבטו אל הצעיר כחול הגלימה."אנק למה לא תתלווה אליהם?" שאל.
אנק נראה מופתע מהצעה אבל לא סרב.
"ומה איתך?" שאלה סירו בקול שקט אך קשה כפלדה.
"אני אבוא בקרוב אך קודם יש דבר מה שעלי לעשות." חיוכו הרחב לא מצא חן בעיניה כלל אך לא היה דבר שביכולתה לעשות באתו הרגע, "נלך." אמרה לבסוף שולחת מבט אחרון לעברו של העלם אדום העיניים ועזבה את המקום בעוד אנק ועשרת בני האדם ממהרים ללכת בעכבותיה.
לאחר שהבחין בה מתרחקת מיהר אורין ופנה אל העלם "אדוני אינך באמת מאמין שה'מונארי'  הזה הצליח לברוח." הוא פצה את פיו, פניו הביעו מצוקה גדולה הכיצד יכול להיות כי הוא מאמין לסירו בשעה שהעובדות היו חותכות, "הרי אפילו אחד כמו קלאן לא יכול היה להתחמק מהגבירה סירו ומכוכב הזהב הרי זה ברור ש – "
"אורין." קטע אותו הצעיר.
"אתה לא באמת."
"השלוליות." הייתה התשובה.
אורין הביט בו תוהה למה התכוון, "הבט על השלולית" השיב העלם פניו היו שלוות, קולו היה רגוע אך עיניו איימו לירות גיצים של אש. אורין עשה כמצוותו והביט סביב שהוא קולט דבר מה אשר חמק ממנו בהתחלה השלוליות שהופיעו במקום בו עמדו עשרת הגברים היו גדולות מכדי להיות שלוליות שנוצרו על ידי הטבע ומלבד זאת הופיעו בהם שברירי קרח קטנים.
"דבר אחד ברור." החל העלם חיוך ערמומי עלה על שפתיו " זה, לא היה כישוף שחור."

השנה 2009

"אמא, אנחנו צריכים לדבר."
"היכנס."
"אני טוב, רק רציתי להגיד שאני מתנצל, את יודעת, על איך שדברתי אליך קודם." החל קוי בעודו נשען על דלת החדר הסגורה .
"כן, וובכן אתה צריך להתנצל," אמרה שהיא מתיישבת על מיטתה. "אבל, אני מניחה שגם אני לא הייתי בסדר, אני מצטערת קוי."
"שטויות, מה הן קצת מכות בין אמא ובנה." הוא גיחך.
"בחיי, אתה ממש בלתי אפשרי." היא החלה מחייכת מסמנת לו לבוא ולשבת לידה, קוי התיישב והיא המשיכה "אם כי נראה לי שמגיעים לך כמה הסברים."
"ברור, בתור התחלה למה יצאתי כזה מוזר?"
"אל תדאג כל – כך," היא השיבה בטון עוקצני "אתה לא היחיד."
"מה הכוונה ב 'אתה לא היחיד'?"
קרלה הרימה את ידה באוויר כשהיא מסובבת את אחת מאצבעותיה במעגל, לתדהמתו הרבה הבחין הנער בזרם קטן של מים אשר החל יוצא

מבין אצבעותיה. היא החלה מסובבת את אצבעה שוב ושוב, ושוב עד כי הזרם התגבש והחל לקבל צורה. הייתה זאת בועה.
בועת  מים בגודל בינוני שהחלה זזה לפי רצונה של קרלה. אך שזאת רק נקשה קלות באצבעה הבועה נעלמה כאילו לא הייתה.
"מה זה היה לעזאזל?" נדהם קוי.
"כמו שאמרתי, אתה לא היחיד."
"את ממש יכולה ליצור בועות?"
"כן. וגם אתה יכול או לפחות תוכל בעתיד."
"למה לא ספרת לי על זה מעולם?"
"למען האמת פשוט לא ידעתי איך וגם." היא היססה לרגע.
"וגם, מה?"
"וגם, הבטחתי שלא לדבר יותר על העבר."
"מה זאת אומרת הבטחת? קרא קוי, "למי הבטחת?"
"לעצמי ולרוברט."
"לאבא  שלי, איך אבא קשור לכל זה?" התעניין קוי בלבולו הלך וגבר.
"בוא פשוט נתחיל מההתחלה בסדר?" חייכה קרלה שהיא מלטפת קלות את לחיו של בנה.
"לפני שש עשרה שנים בערך עוד גרתי במקום אחר, שונה מאוד מהעיירה בה אנחנו גרים עכשיו זאת הייתה עיר.  עיר יפיפייה." היא נאנחה

 "אבל, 'לא כל הנוצץ הוא זהב'  כמו שאומר הפתגם העתיק. ואכן, המקום בו גדלתי היה רחוק מלהיות מושלם, אומנם היה זה מקום מרהיב ביופיו אבל האנשים שם היו איומים, רקובים כל אחד מהם דאג רק לעצמו, עד כדי – כך שהם טיפוסו אחד על גבו של השני. ואני לא מדברת איתך על שכנים או אפילו על חברים. כי אם על בני שמפחה, אחים ואפילו הורים שטיפסו על גב ילדיהם כדי להגיע לתהילת עולם."
"איזה חרא של מקום."
"נכון, ועוד אין לך חצי מושג מה באמת הלך שם." היא נאנחה בשנית "אבל הייתי אז צעירה ודיי אופטימית, אם כי אולי תמימה הייתה המילה הנכונה. אז, יום אחד עשיתי טעות. טעות גדולה שעלתה לי במשפחתי ובכל מה שהיה לי."
"איזו מן טעות?"
"התאהבתי." גיחכה קלרה שולחת מבט קצר אל תמונתו של רוברט,

 "התאהבתי, בגבר הלא נכון ואז הכול השתנה."
"מה זאת אומרת 'הגבר הלא נכון'?" התרעם קוי "איך את מדברת על אבא שלי."
"על תתחיל להתנפח." גערה בו "עבורי הוא היה הגבר הנכון בהחלט. אבל, למרבה הצער הם לא חשבו  ככה."
"הם, מי זה הם?"
"המשפחה שלי, הם לא רצו שנהיה יחד."
"ומה קרה אז?"
"אז?" היא עצרה לרגע עייניה ננצו באור נוגע אז,"ברחתי מהבית, ברחתי מהכול והגעתי לכאן, לבית משפחת למברדג'. רוברט ומשפחתו קבלו אותי בזרועות פתוחות ונתנו לי להרגיש ממש כמו בת בית אצלם. זמן קצר לאחר מכן רוברט ואני התחתנו וכמעט שנה וחצי מאוחר יותר נולד לנו שטן קטן."  היא החלה מצחקקת.
"חה, חה, מצחיק מאוד."
"קוי, יש לך טלפון ." נשמע לפתע קולה של מריה קוראת לו מלמטה.
"אני כבר מגיע סבתא." הוא קרא בעודו מתרומם מהמיטה, נגש אל הדלת ולפני שפתח אותה פנה אל אימו ואמר "אמא רק שתדעי שאני, טוב, אני אוהב אותך וכל זה  אבל, אני עדיין מתכוון לעשות את זה."
"לא חשבתי אחרת." היא חייכה קצרות מביטה בו בעוקצנות בעוד זה  יצא מהחדר, סוגר את הדלת אחריו.
זמן קצר לאחר מכן יצא קוי מן הבית שהוא בדרכו לפגוש את חברו ג'ק.
קרלה חיכתה עוד כמה דקות לאחר שהלך. שולחת מבטה אל תמונתו של רוברט, "נראה שאין לי עוד ברירה" היא נאחה בעודה נגשת אל שידת הלילה עליה הייתה מונחת התמונה שולפת מן המגירה הראשונה משרוקית עשויה עץ, מניחה אותה בתוך כיס מכנסייה וממהרת לרדת למטה אל החצר. לאחר שבדקה כי אין אף אחד באזור וכי מריה ישנה הניחה קרלה את המשרוקית בין שפתיה שהיא משמיעה צליל עדין ועצוב הנעלם ברוח הנושבת.

 אז, היא הניחה את המשרוקית חזרה בתוך כיסה וחיכתה. כמעט חצי שעה עברה בערך עד שנשמעו קולות צעדים מאחוריה היא מיהרה להסתובב נדהמת ממה שראו עיניה  "אתה..." היא קראה כלא מאמינה.

טוב , זה הכול בנתיים

שלכם ...