השנה 2009

קרלה חיכתה עוד כמה דקות לאחר שהלך, שולחת את מבטה אל תמונתו של רוברט "נראה שאין לי עוד ברירה." היא נאנחה.

בעודה נגשת אל שידת הלילה עליה הייתה מונחת התמונה שולפת מן המגירה הראשונה משרוקית עשויה עץ, מניחה אותה בתוך כיס מכנסייה וממהרת לרדת למטה אל החצר.  לאחר שבדקה כי אין אף אחד באזור וכי מריה ישנה הניחה  קלרה את המשרוקית בין שפתיה שהיא משמיעה צליל עדין ועצוב הנעלם ברוח הנושבת. אז, היא הניחה את המשרוקית חזרה בתוך כיסה וחיכתה. כמעט חצי שעה עברה עד שנשמעו קולות צעדים מאחוריה היא מיהרה להסתובב נדהמת ממה שראו עיניה "אתה..." היא קראה כלא מאמינה, עיניה שולחות מבטן אל עבר האדם אשר עמד מולה.

היה זה גבר בשנות השלושים המאוחרות, גופו המוצק היה מכוסה כולו גלימה בצבע אפור כהה בעלת שוליים ושרוולים כסופים. הוא היה גבוה ומרשים למדי אם כי קצת מפחיד.  שערו  הקצר היה שחור כלילה ודמה עד מאוד לזה של קוי, פניו של אותו האיש היו בהירות ונראו קפואות וחסרות כל הבעה.

הוא עמד מולה זמן מה מבלי לומר מילה, עיניו השחורות סקרו אותה מכף רגל ועד ראש מעבירות את מבטן על גופה החטוב, שהציץ בקושי מבעד למכנסי טרנינג אפורים וחולצת טי צמודה בצבע שחור, מבטו  השתעה על פניה היפים, שפתיה האדומות ועיניי הקפה שלה.
זמן מה השניים עמדו זה מול זו בשתיקה, קרלה הייתה הראשונה לדבר "עבר הרבה זמן." היא החלה נאנחת.
"יותר מידי." השיב קולו היה קר ואדיש והוסיף בנימה אגבית "מצטער שהתעכבתי בדרך, היו לי עוד מספר דברים לעשות." מדבריו היא הבינה כי הוא לא היה מעוניין כלל להיות שם. 

קרלה בלעה את רוקה שוקלת את דבריה, "צר לי שהיית צריך להגיע עד כאן, גם לי יש דברים חושבים לעשות ולא הייתי רוצה לבזבז את זמנך אז אגש לעניין." קבעה, מחפשת אחר המילים המתאימות. "אני מניחה שכבר נודע לך על ביקורם של 'שלושת המוסקטרים'."
"שמעתי על כך."  הייתה התשובה.
"אז, אתה גם יודע מה הם רצו." היא החלה משהו בער בה, כל אותו הזמן הוא עמד מולה, דיבר בקושי ותשובותיו הקצרות כלל לא היו לרוחה, מדבריו המועטים הבינה כי היה מעוניין להיות בכל מקום רק לא לצידה.
"כן. אני יודע, לא שזה משנה משהו." השיב קצרות.
"למה אתה מתכוון?" סיננה, "לא תעשה משהו בנידון?" דבריו הדהימו אותה, אבל יותר מכל הכעיסו אותה מאוד.
"לא." השיב קולו הפך קשה יותר.
"אני, לא מאמינה." החלה קרלה, אשר בפעם הראשונה נתנה לכעס להכתיב את מעשיה "איך אתה יכול לדבר כך, אידיוט שכמוך. לא יכול להיות שהמקום הזה הרס גם אותך!" צעקה עליו כשהיא מתיחה את אגרופיה בחזהו הרחב בעוד הוא עמד במקומו כסלע, לא אומר דבר עד אשר כעסה יחלוף ותסכולה יישטף בין דמעותיה.  קרלה נרגעה לקחה כמה צעדים אחורה שהיא מעבירה את ידה בשערה הארוך בעוד שידה השנייה מחתה את הדמות אשר איימו להציף את לחייה.
"אני מתנצלת. לרגע אחד שחכתי עם מי אני מדברת ונתתי לבעיות שלי לשלוט בי, אנא סלח לי שערבתי אותך בזה, זאת הייתה טעות." אמרה לבסוף קולה הקר הותאם לזה שלו. הוא הביט בה, לרגע אחד עיניו השחורות נצצו בנוגה מוזר כביכול דבריה הכאיבו לליבו.
אך לאחר מספר שניות חזרה ההבעה הרגילה אל פניו, "זאת אינה ההחלטה שלי קרלה וגם לא שלך." לחש קולו האכזרי והאפל נשמע שבור במקצת.
"את זה כבר הבנתי." היא החלה כופה על עצמה לחייך. "זאת בדיוק הסיבה שיצרתי איתכם קשר."

"האם כבר יש לכם תשובה?" שאל, קולו התקשה בשנית וכל שמץ לרוך שהיה בו נעלם.
"אם זה היה תלוי בי, קוי לעולם לא היה מגיע אל המקום הארור הזה. בטח לא לאחר מה שקרה ל..." דמעות חדשות החלו לבצבץ בעיניה.

אך עצרה את עצמה כאשר הבינה כי שוב  חשפה את רגשותיה בפניו, "בכל מקרה, מסור למנהל  שלך שהתשובה חיובית.".
"אמסור." השיב קצרות בעוד הוא מפנה לה את גבו מתכונן לעזוב שלפתע הפנה אליה את מבטו בשנית "אגב, הזקן שאל לשלומך.".
"אמור לו שאני בסדר גמור. בדיוק כפי שהייתי לפני שש עשרה שנה, ביום בו הוא בעט אותי לכל הרוחות.". 
"כרצונך." מלמל אל תוך הרוח בעוד הוא נעלם ממש כמו שהופיע.

* "אני לא מאמין שאתה באמת מתכוון לנטוש אותי לגורלי." יילל ג'ק, שהיה חברו של קוי מזה עשר שנים, כאשר זה סיפר לו כי הוא עובר לבית ספר אחר.
"נוטש אותך לגורלך," גיחך קוי "אפשר לחשוב לאן אני נוסע. נכתוב אחד לשני וחוץ מזה אני מניח שיהיו לי חופשות." . 
"תראו אותו, מדבר כאילו  זה לא חשוב. אבל בשבילי זה גורלי. אני הולך לאבד את החבר הכי טוב שלי." הוא ייבב .
"לא." קטע אותו קוי, "אתה פשוט הולך לאבד את שומר הראש שלך, כיוון שאחרי שאלך לא יהיה מי שיגן עליך מכל הבריונים שאתה מתחיל איתם תמיד.".
"גם זה." הודה ג'ק בלי שום בושה על שפתיו פרוס חיוך רחב,  "אבל מה קרה?, אתם עוברים דירה או משהו כזה?" שאל ג'ק שההבנה ניצתה בעיניו.
"תגיד קוי, זה קשור במקרה ל...נו, אתה יודע לדבר הזה שלך, שאתה עושה?".
"אם התכוונת ליכולת שלי, אז התשובה היא כן. זה לא שאני לא מחבב אותך או משהו אבל החלטתי לתת לזה הזדמנות וכך אעשה, חוץ מזה, יש משהו שאני חייב לברר.".
"ומה זה בדיוק?" התעקש ג'ק מנסה לדובב אותו.
"עזוב. לא משהו חשוב." סיכם קוי, מביט על שעון היד שלו "בכל מקרה, אני חייב לזוז. עוד חמש דקות ומריה תתעלף מרוב דאגה שלא לדבר על קרלה שתתחרפן ותשלח אחרי משלחת חיפוש".
" יודע משהו קוי זה ממש מצחיק , הדרך בה אתה מדבר על סבתך ואמך, כאילו אין לך שום קשר אליהן." .
"הדבר אולי ישמע לך מוזר, אבל, ככה אני מרגיש. לפעמים נראה לי שאני פשוט לא שייך לשם." אמר בעודו קם ממקומו, "בכל מקרה אני חייב ללכת. דבר איתי.".
השעה הייתה מאוחרת וקוי כבר הגיע אל המדרגות המובילות אל דלת הכניסה שלפתע שמע קולות צעדים.  נדמה היה לו שמשהו הולך מאחוריו, הנער מיהר לסובב את מבטו לאחור, אך לא היה שם איש. אולם כששלח מבטו אל מעבר לכביש, יכול היה להישבע שראה שוליים של גלימה בצבע אפור כהה אשר התנופפה לה בין השיחים וכוח מוזר זרם בגופו כאילו הרגיש זרם אנרגיה חזק ומוכר אשר התמזג עם שלו.  אולם, ממש כמו שבא אותו הכוח כך גם נעלם והוא נכנס אל ביתו משכנע את עצמו שהכול פרי דמיונו. הבית היה שקט, נראה שמריה ואימו אינן או שהלכו לישון מוקדם.

הוא החל עולה במדרגות המובילות אל הקומה השנייה וניגש אל חדרו. אך, ממש לפני שפתח את הדלת נשמע קולה של אימו  מאחוריו

"קוי, אני צריכה לדבר איתך..."

השנה 1993

היער האפל זהר באורו הקר של הירח שעה שינשופים עפו באוויר מחפשים אחר ארוחתם, דמות נמוכה לבושה גלימה חומה הסתובבה לה בין עצי היער עיניה מביטות סביב כאילו חיפשה דבר מה. "איחרת." נשמע קול לוחש, הדמות לבושה חום הביטה לאחור שם בצד השמאלי של הדרך במקום בו הצטופפו העצים נשען לו עלם כבן עשרים לערך, לבוש היה שכמיה אדומה כאש עשויה בד יקר, חוטי כסף היו רקומים בשרווליה ובקצותיה של הגלימה. שערו האדמוני היה קצר ועמד בתסרוקת קוצים עיניי הרובי שלו היו נעוצות בפניו החיוורת של האדם נמוך הקומה והמעט מלא שעמד מולו.

זה מיהר לכרוע על ברכיו, "אנא אדוני סלח לי אבל היה קשה למצוא את המקום, מלבד זאת החיילים עקבו אחרי מאז שעזבתי את הלשכה ב 'אלוואנדר' ולקח לי זמן לאבד אותם.".
"זה בסדר אורין." חייך העלם שהוא מסמן לו בידו לקום.
"תודה על ההבנה אדון יקר שלי.".
"כן, וובכן מה גילית עבורי?" שאל הצעיר עיניי הרובי שלו זהרו באור הירח.
"קלנדייל נעלם, איש לא ראה את פניו שוב וכבר עבורו שלושה חודשים.".
"האומנם?" החל הצעיר ולא נראה כאילו היה מוטרד מידי "מה לגבי משתפי הפעולה האחרים?".
"למרבה הצער," נאנח אורין "לא היו מספיק ראיות כדי לעצור את כולם אם כי שלושה מהם הובאו למעצר היום.".
"אם כך, אז המצב אינו גרוע כמו שציינת ידידי." חייך העלם.
"אדוני, מה עם..." אורין עצר את עצמו. לא בטוח איך לומר זאת בלי להעלות את חמת אדונו, שהפך דרקון רושף אש בכל פעם אשר הזכירו את שמה של אותה עלמה תכולת עיינים.
"מה עם סירו?" השלים אותו העלם אדום השיער על פניו הבעה משועשעת.
"אכן, אתה אומנם הגנת עליה בפני בני האדם ואנק, אבל זה ברור שהגבירה סירו עזרה ל 'מונארי' הזה לברוח ותסלח שאני אומר את זה אבל קשה לי להאמין שתתן לה לחמוק בלי עונש.".
"אורין, ידידי, דעתי כדעתך אבל יש רק בעיה קטנה אחת.".
"והיא?" החל אורין שהוא מהסס.
עיניי הרובי מולו החלו יורות גיצים, "אתה שוכח מי היא סירו, ובלי כל ספק תזקק להוכחות קצת יותר גדולות מכמה חלקיקי קרח כדי להאשים אותה במעשה חמור כמו בגידה.".
"אבל אדון צעיר " קרא אורין לא מאמין למשמע אוזניו, "אתה הייתה שם, הרי אמרת בעצמך שהשלוליות האלו לא נוצרו בידי כישוף שחור כך ש'המונארי' לא יכול היה ליצור אותן.".
"לא ה'מונארי' הזה אלה אחד אחר." החל העלם הבעת פניו השתנתה בשנית מכעס לשעשוע רב למראה פניו ההמומות של אורין "אינך מתכוון ש – ".
"בדיוק.".
אורין קפא על מקומו "הגבירה סירו היא אחת מהם?".
"אחת מהם?" צחוקו המתגלגל של העלם אדום העיניים הדהד ברחבי היער, "היא לא אחת מהם." אמר לבסוף.
"אבל אמרת." קרא אורין בלבולו הלך וגבר.
"סירו היקרה היא לגמרי לא אחת מ'המונארים' שאתה מכיר, היא גרועה בהרבה מכל אחד מהם.".
"אם כך, מה ניתן לעשות בנידון ?" התעניין אורין ,דאגתו בקשר לעניין הלכה וגדלה.
"השאר לי את הטיפול בסירו ודאג להביא את כל משתפי הפעולה האחרים למשפט." קבע הצעיר.
"כן אדוני." השיב אורין בצייתנות אך עדיין היה משהו שהטריד את מנוחתו "אדוני, האם זה נכון שאתה והגבירה סירו-" הוא החל בשקט אך העלם מיהר לקטוע אותו "סיימת את הדוח שלך ?"

"כן" השיב הגבר לבוש חום מעביר יד אחת בזקנו השחור.

"אם כך לך" פקד הצעיר עיניו ירו גיצים. אורין אשר חשש לחיו הבין שמוטב יהיה להתרחק ממנו כרגע, הוא קד במהירות ולאחר מכן מהר להעלם באופק. 

זמן קצר לאחר שהלך אורין, עדיין נשאר העלם במקומו נשען על גזע העץ שהוא צוחק לעצמו "אוי, סירו, סירו, סירו. חשבת שתוכלי להתל בי אבל טעית." צחוקו הלך וגבר ככול שבמוחו התגבשה תוכנית.  "בקרוב מאוד, יקרתי, תפגשי את אותו הגורל שפגש כל מי שהגנת עליו עד עכשיו ואני בעצמי הוביל אותך לחבל התליה." למשך כמה דקות עמד שם הבעת פניו התקדרה מעט ועיניו ירו אש אדומה לכל עבר, "הטעות שלך הייתה כשנתת לרגשות המטופשים האלו לקבוע את מעשיך. אבל אני לא חלש אופי כמוך, לא. אחסל אותך גם אם אשנא את עצמי על כך במשך כל שארית חיי, בי נשבעתי." הוא לחש מעביר אצבע אחת על שפתיו כמנסה להתפס בכל כוחו בזכרון כלשהו וגוער על עצמו בשל כך. במוחו עולה דמותה המהפנטת של סירו כאשר חבל לבן כרוח סביב צווארה הנאה.  

באופן מוזר המחזה זעזע אותו אבל באותה מידה קסם לו " לא חשוב מה יהיה המחיר אני אדאג שתשלמי על פשעייך יקירתי " אמר לבסוף שולח מבטו אל הירח.

השנה 2009

קוי סבב לאחור "מה העניין אמא?" הוא נאנח.
קרלה לא אמרה דבר רק סימנה לו להיכנס אל חדרה לאחר שנכנס היא סגרה את הדלת, נגשת אל הארון שלה  מוציאה ממנו ספר עבה בעל כריכה חומה, "הנה." אמרה מושיטה אותו אל בנה.
"מה הדבר הזה?" שאל.

"כיוון שאתה כל – כך מתעקש ללכת וללמוד ב'מבצר האור' חשבתי שתצטרך לדעת עליו קצת יותר." החלה.
"אז, זה אומר שאת מסכימה שאלך?"
"אם אומר שלא, זה יעזור במשהו?"  השיבה בעוקצנות שהיא מעבריה יד אחת בשערו,

"בחיי, מי היה מאמין שיום אחד גם הפרחח הקטן שלי יהיה לוחם גדול."
"תפסיקי לצחוק עלי." הוא רטן, ואז חזר להתעניין בספר "אז, בספר הזה יש כל מה שאני צריך לדעת על המקום הזה שאני הולך אליו?"
"פחות או יותר." נאנחה קרלה.
"הספר הזה נכתב לפני שבע עשרה שנה בערך כך שאני מניחה שכמה מהדברים השתנו, אבל הבסיס תמיד נשאר. ככה תוכל להכין את עצמך בערך."
"איך אני אמור להגיע לשם ומתי?"
"הם ייצרו איתנו קשר לגבי היום והשעה, אבל אני מאמינה שזה יהיה בקרוב, עכשיו, לך לישון. עדיין לא הגעת לשם ומחר יש לך אימון."
"כן. אני יודע, קרטיס משתגע כשאני מאחר."
"אפשר להבין אותו ,אתה תמיד מגיע חמש דקות לפני שהשיעור מסתיים." היא החלה לצחוק.
"חה, חה. תצחקי עלי למה לא. בכל מקרה זזתי שיהיה לך לילה טוב אמא." אמר כשהוא ניגש אל הדלת ויוצא מן החדר.

"לילה טוב גם לך מותק." שמע אותה אומרת אל הדלת הסגורה.
קוי נגש אל חדרו שהוא מעיף מבט אחרון בספר שבידו. לאחר מכן הניח אותו על שולחן הכתיבה

 שלו ונשכב על המיטה. הוא לא הרגיש עייף בכלל, במקום זאת, הוא קם מהמיטה, התיישב לצד השולחן שלו שהוא מזיז את הספר הצידה והוציא  מאחת המגירות דף נייר ועט והחל לכתוב :

' אבא היקר ,
עוד שנה עברה לה מהר. נראה היה שאני שוב רק בן ארבע ואתה כאן איתי מרים אותי באוויר ומתלונן עד כמה אני כבד. בעוד שלושה ימים ימלאו לי שש עשרה ואתה לא תהיה כאן.  הלוואי וזה היה אחרת ויכולת להיות כאן איתי. אבל אני יודע שאתה כאן ברוחך. דבר מוזר מאוד קרה לי היום.

שלושה טיפוסים משונים הגיעו אלינו וטענו שאני מוזמן להירשם אל בית הספר הגדול ללוחמים 'מבצר האור'  איפה שמסתבר כי גם אחיך הקטן – שאין לי מושג מה שמו, למד. החלטתי שאני רוצה ללכת לשם, כך גם אוכל ללמוד לשלוט בכוחותיי וגם אוכל ללמוד על העבר של הדוד שלי ואולי גם על עברה של  אמא כשהיא לא מוכנה לספר לי הרבה והכול כל - כך מסתורי אצלה. אמא מצידה לא רצתה שהלך ועדיין מתנגדת לרעיון אבל כנראה שאיך שהוא הצלחתי לשכנע אותה או שהיא הבינה שלא תוכל לעצור אותי. בכל מקרה, הרגשות שלי בעניין מעורבים. מצד אחד אני דיי  מתרגש וכל זה.

אבל מצד שני, אני לא יודע לאן אני הולך וכל הניסיונות של אמא למנוע את זה ממני דיי מלחצים אותי, מה אם המקום הזה באמת כל – כך נורא כמו שהיא אומרת?  על כל פנים, כבר מאוחר ואני חייב  ללכת לישון אחרת שוב אאחר לשיעור מחר (וקרטיס המסכן שוב יתחרפן).

                לילה טוב שיהיה לך, אוהב , קוי.'

לאחר שסיים לחתום. קיפל קוי את המכתב והניח אותו בתוך אחת המגירות לאחר מכן נשכב על מיטתו ושקע בשינה.  למחרת בבוקר, קוי אכן הגיע באיחור לשיעור וננזף על ידי קרטיס המאמן. אחרי הרבה זמן שהעביר בלהביט בקירות, כאשר את החומר שלמדו הוא כבר ידע בעל פה הוא היה בדרכו הביתה שהבחין באדם בערך בגובה מטר ושמונים, נשען על משקוף דלת הכניסה למכון, שערו הארוך היה שחור כלילה, גלימתו הכחולה נצצה באור השמש. הנער שמיהר לזהות אותו היה קצת מופתע לראותו שם, "קארל?" קרא בפליאה "מה אתה עושה כאן?"

ההמשך יבוא ...

ושוב הייתי רוצה להזמין את כולכם לבלוג הסיפור המשותף שלנו  Call Of The Heart

טוב , זה הכול בנתיים

שלכם ...