היי אנשים,הנה יצא לו פרק השביעי  של 'מבצר האור '.

השני  לאוקטובר 2009

למחרת בבוקר, קוי אכן הגיע באיחור לשיעור וננזף על ידי המאמן קרטיס. אחרי הרבה זמן שהעביר בלהביט בקירות, כאשר את החומר שלמדו הוא כבר ידע בעל פה הוא היה בדרכו הביתה שהבחין באדם בערך בגובה מטר ושמונים, נשען על משקוף דלת הכניסה למכון, שערו הארוך היה שחור כלילה, גלימתו הכחולה נצצה באור השמש. הנער שמיהר לזהות אותו היה קצת מופתע לראותו שם, "קארל?" קרא בפליאה, "מה אתה עושה כאן?"
זה רק עמד מולו וחייך "שלום לך, קוי. אמרו לי שאוכל למצוא אותך כאן."
"אמרו, מי אמר לך?"
"כשהגעתי אל ביתך הבוקר, פגשתי בחור מוזר שבדיוק יצא משם. שאלתי אותו עליך וזה אמר שאני יכול למצוא אותך כאן.".
קוי החל מהרהר בדבריו "בחור מוזר?" מלמל, "זה בוודאי היה ג'ק, מעניין מה הוא רצה?" תהה הנער שניזכר כי אין הוא לבד ,"טוב, מצאת אותי. אז מה אתה רוצה?".
קארל  חייך "מה אתה חושב?".
"אני מניח שהגעת הנה כדי לשמוע את התשובה שלי.".
" לא ,כבר ידוע לי כי התשובה שלך חיובית.".
"איך אתה יודע את זה?" התפרץ קוי לא מצליח לעצור את ההפתעה שדבריו עוררו בו.
קארל נראה משועשע במקצת "אמא שלך הודיעה לנו," ולפני שניסה הנער לשאול אותו על כך קטע אותו קארל "ובבקשה אל תשאל אותי איך, הייתי מעדיף שלא להיכנס לזה." קבע הבעת פניו התקשחה במקצת. קוי נראה מאוכזב שלא לומר מרוגז וקארל החליט שעדיף יהיה להמשיך "בכל מקרה, אני כאן כדי לסגור את העניין.".
בדרכם חזרה הביתה הסביר קארל לנער המשתומם על הדרך בה יגיע אל 'מבצר האור' . 

כשהגיעו אל דלת הכניסה מיהר קוי לעלות במדרגות שהוא מביט לאחור אל המקום בו עמד קארל, "אתה לא מתכוון להיכנס איתי?" . 
הגבר לבוש כחול הניד בראשו לשלילה "בפעם האחרונה שעשיתי את זה, כמעט הושלכתי החוצה, כך שאיני חושב שזה יהיה רעיון טוב." הוא החל מחייך,

 "בכל מקרה, אני צריך ללכת. זוכר מה שאמרתי לך?".
"כן, אני זוכר. בעוד יומיים לחכות בתחנה המרכזית של העיירה הסמוכה, פיילו." הכריז קוי.
"יפה מאוד, תדאג שתזכור את זה. אתה לא היחידי שנאסף באזור הזה ואם תאחר הם יעזבו בלעדייך.".
"בטח בי, זה לא יקרה." השיב קוי כשהוא מגחך.
"היי, קוי!" נשמע אז קול. הנער הביט לימינו וראה את ג'ק אשר רץ לעברו, כשהחזיר מבטו אל קארל גילה שזה כבר נעלם.
"מה קורה לך, לא שמעת אותי צועק?" התנשף ג'ק.
"לא, לא ממש."השיב קוי  מושך בכתפיו .
"תגיד, מי היה הטיפוס המוזר הזה שדברת איתו?".
"סתם מישהו, אולי נכנס פנימה?" הציע קוי שהוא נגש אל דלת הכניסה. בשעה כזאת מריה וודאי נמצאת בשוק ואימו וודאי מטיילת.

השניים עלו אל חדרו של הנער ולאחר שהתמקמו החל ג'ק לספר את סיפורו, "אתה לא יודע מה ראיתי עכשיו!".
"אדע עם תספר לי."  נאנח קוי, מתיישב על הכיסא שלצד מיטתו משום מה, תמיד בסוף כל סיפור מסתתרת טובה שהוא צריך לעשות עבור ג'ק. 
"טוב, הייתי בדרכי אליך שראיתי שני נערים נלחמים ביניהם.". 
"נו, אז מה הסיפור הגדול?".
"'הסיפור' הוא שהם לא נלחמו בצורה רגילה. הם זרקו אחד על השני אבנים.".
"ו..." החל קוי שהוא מנסה להבין על מה כל הדרמה.
"אתה לא מבין?" התרעם ג'ק "אני לא מדבר איתך על לזרוק אבנים כמו אנשים רגילים, השניים האלו ייצרו סלעים ענקיים מהאדמה ודחפו אותם

 אחד על השני רק על ידי הנפת יד. בערך כמו שאתה עושה עם המים.".
"אתה עובד עלי?!" נדהם קוי, לא יכול להיות שהוא דובר אמת. 
"ממש לא." השיב ג'ק, הוא עצר לרגע והמשיך "עכשיו, כשאני חושב על זה הם היו לבושים גלימות בדיוק כמו הטיפוס הזה שדברת איתו.".
"מה אמרת?" החל קוי כשהוא מנטר מהכסא כאילו הכיש אותו נחש, "תראה לי איפה זה בדיוק היה." הוא קרא והשניים מהרו לצאת מהבית.

במרחק של כחצי שעת הליכה מבית משפחת למברדג' היה גן שעשועים נטוש הדשא שפעם מילא את הגן נעלם כלא היה, כל מה שנשאר כיום היו חולות וזכרון של כמה עשבים קטנים. שלושה מתכנים ישנים ניצבו רעועים וגדר ברזל שבורה אשר עמדה לה מסביב למה שנשאר מגן השעשועים המפואר של העיירה אשר העתיק את מקומו למקום אחר. במרכז השממה עמדו עכשיו שני נערים בסביבות  גיל שמונה עשרה לבושים גלימות בצבע האדמה, במראם החיצוני היו מעט שונים אחד מהשני, האחד היה גבוה לערך מטר שבעים ושמונה, רזה ובעל עיניי דבש בהירות ואילו השני היה נמוך במקצת מיריבו מעט מלא בעל מבט קר ואכזר וביטחון עצמי רב שאיים לפרוץ מבעד לעיניי הקפה שלו. השניים היו עסוקים בלהטיח סלעים זה בזה.

כאשר קוי וג'ק הגיעו למקום היו השניים עוד שקועים במריבה:
"לו רק לא היו לך אבנים במקום מוח." צעק הנמוך מבין השניים מרים את ידו באוויר וגורם לסלע של חול בגודל בינוני לקפוץ מתוך האדמה ומטיח אותו ביריבו.
"עדיף אבנים במוח ולא לב של אבן."  השיב השני, מניף את ידו ומחזיר את הסלע לשולח עיניי הדבש שלו נראו חביבות יותר אך באותו הרגע פראיות.
"למי אתה קורא בעל לב של אבן, מזליסט מלוקק!" צרח הנער בעל המבט האכזרי.
"לך." השיב הצעיר השני בחיוך עוקצני.
הנער הנמוך נראה כאילו עמד להתפוצץ מכעס והיה רציני מאוד כשקרא "אני הולך לגמור אותך עכשיו.".
קוי שצפה בשקט במתרחש חשב שיהיה זה רעיון טוב להפריד ביניהם לפני שיקרה כאן איזה אסון ולפני שכל העיירה תבחין במתרחש אך ג'ק מיהר לעצור אותו "השתגעת מה אתה עושה?".
"מה נראה לך?" שאל קוי, משחרר את עצמו מאחיזתו של ג'ק "אני מפסיק את הריב הזה כבר עכשיו.".
"איך בדיוק?" התעקש ג'ק מנסה לשכנע את חברו שהוא עושה טעות גורלית  "שניהם גדולים ממך בגודל ולפי מה שזה נראה, גם ברמת היכולות.".
אבל לקוי לא היה אכפת הוא התכוון להתערב למרות זאת, אך לפני שהספיק לקחת אפילו צעד אחד קדימה הפכו שני הסלעים שמולו לקרח ושבריר שנייה לאחר מכן הגיע גל אנרגיה קטן אשר ניפץ  את שניהם במהירות מדהימה עד שקוי בקושי יכול היה לראות משהו.
ואילו ג'ק עמד במקומו פעור פה ולא הבין מה בדיוק התרחש שם "א-אתה...אתה עשית את זה?" הוא שאל לבסוף.
"לא, זה לא אני." השיב הנער שהוא מופתע לא פחות מחברו.
"אנג'ל, קור, מה בדיוק קורה כאן?" נשמע אז קול אשר היה מוכר מאוד עבור קוי, הוא סובב את מבטו הצידה, לא רחוק מהמקום בו היו שני הנערים הנלחמים הופיע קארל.
"מה הטיפוס המוזר הזה עושה כאן?" שאל ג'ק אך קוי לא התייחס אליו, "מה הוא קשור לכל העניין?" תהה לעצמו.

קארל התעלם מהם וניגש אל שני הנערים בגלימות החומות, "חשבתי שאמרתי לכם לא להתבלט." הוא קרא בזעם. 
"זה בדיוק מה שעשינו אדוני." השיב הנער בעל המבט האכזרי אך הפעם עיניו החומות נראו מאופקות ושקטות יותר.
"לזה אתה קורא לא להתבלט?" הרים קארל את קולו, הייתה זאת הפעם הראשונה בה ראה אותו קוי שהוא ממש רותח מכעס "לשניכם יש מזל גדול שלא כל העיירה הזאת ראתה אתכם, אידיוטים."
"אנא סלח לנו אדוני זאת הייתה אשמתי." השיב הנער השני עיני הדבש שלו הביעו חרטה רבה.
קארל נאנח "לא מעניין אותי לדעת מי משניכם אחראי, אנג'ל, אני רק מקווה שבעתיד, מה שלא תהיה הבעיה תחשבו לפני שתפעלו במקום שכזה, הפעם היה לנו מזל גדול שרק השניים האלו,"  אמר מצביע אל המקום בו עמדו ג'ק וקוי  "ראו אתכם.". 
הנער ששמו אנג'ל לקח צעד אחד קדימה "שאטפל בהם אדוני?" שאל. 
ג'ק המבוהל מיהר להתחבא מאחורי קוי, בעוד זה נכנס לעמדת לחימה. קארל רק חייך והניח יד אחת על כתפו של אנג'ל, "לא יהיה בזה צורך." הוא השיב 

"למעשה, הצעיר בעל העיניים הכחולות הוא אחד משלנו." אמר מצביע על קוי "ובכל מקרה כבר בזבזנו כאן יותר מידי זמן, כדי שנתחיל לזוז.".  

השניים הנהנו להסכמה והחלו הולכים אחריו בעוד הוא ניגש אל קוי "אל תדאג בקשר לשני אלו." אמר מחייך,"זאת פשוט הפעם הראשונה שהם יוצאים למשימת גיוס תלמידים כך שיש להם עוד הרבה מה ללמוד." החל, שולח מבט קצר אל עבר ג'ק "רוצה שאטפל בזכרון שלו?" שאל לבסוף.
"לא יהיה בכך כל צורך." השיב קוי קצרות, קארל הנהן בראשו והחל מתרחק מהמקום שהוא מנופף בידו לשלום. 

"מצטער על הבלגן." אמר אנג'ל, מחייך אל קוי וג'ק ולאחר מכן המשיך בדרכו בעוד הנער השני המשיך בהליכתו לא טורח אפילו להביט בהם.
"מה לעזאזל, כל זה היה?" קרא ג'ק המבוהל.
 לאחר ההלם הלא קטן שחווה ג'ק  הציע קוי ללוות אותו הביתה, הם היו בדרכם לביתו של ג'ק, שם סיפר לו קוי שהוא מתכוון לעזוב בעוד יומיים וזכה לפרצופים חמוצים מצידו של ג'ק שכמו תמיד חשב על תועלתו האישית. כשהגיעו לביתו של ג'ק נפרד ממנו קוי בטענה שעליו לחזור הביתה ולספר לאימו את החדשות.

אך כשהגיע קוי הביתה לא היה שם איש ולכן החליט לעלות לחדרו ולנוח קצת מהיום שעבר.

לאחר ארוחת הערב פנו מריה, קרלה וקוי לשבת בסלון כבכל ערב שם החליט הנער לספר להם את החדשות:
"בקיצור אני עוזב בעוד יומיים." אמר שהוא מחכה לתגובה כל שהיא מצד אימו.
מריה רק ישבה במקומה שולחת גם היא מבט קצר אל עבר קרלה מחכה לתשובתה.
"כל כך מהר?" שאלה קרלה, אפילו היא לא יכלה לתאר שהדברים יקרו כך.
"בחיי אמא, את נשמעת ממש כמו ג'ק.".
"ספרת לחבר הזה שלך?" התעניינה מריה.

קוי שתק לרגע שהוא שוקל האם לספר להם מה שקרה קודם לכן באותו היום או שלא, לבסוף החליט כי הטוב ביותר יהיה לאלתר, "וובכן, ג'ק מכיר אותי מגיל קטן והוא יודע על היכולות שלי ובמשך כל הזמן הזה הוא לא סיפר לאף אחד.

שתיכן וודאי יודעות עד כמה קשה לשמור דבר כזה בסוד, אפשר באמת להגיד שהוא החבר הכי טוב שאי פעם היה לי.".
"אם ככה אתה חושב," מלמלה קרלה , היא אומנם דאגה לשלומו של בנה וחששה שסודו יתגלה. אבל מאז ומתמיד סמכה על קוי ועל כושר השיפוט שלו.

מלבד זאת היה משהוא שעניין אותה יותר באותו הרגע  "בכל מקרה, מהיכן השגת את כל המידע הזה קוי?".
"קארל אמר לי." הוא השיב כדרך אגב.
"קארל ? , הוא היה כאן, מתי?" קפצה קרלה ממקומה.
"לא בדיוק, הוא חיכה לי שיצאתי מהאימון עם קרטיס.".
"תולעת עלובה שכמוהו כל - כך מתאים לו לעשות דברים מאחורי הגב שלי.".
"זה ממש לא היה ככה, להפך אני הזמנתי אותו להיכנס אבל הוא חשש ששוב תבעטי אותו החוצה כמו בפעם הקודמת.".
"זה מה שהוא אמר לך?" קראה קרלה כלא מאמינה "הייתי רוצה שיעמוד מולי רק לרגע אחד כדי שאוכל לומר לו מה אני חושבת עליו," היא נאנחת  "בכל מקרה, אין מה לעשות נגד זה, הוא הסביר לך כל מה שעליך לעשות?".
"את לא מוותרת מהר מידי אמא?"  שאל קוי בטון עוקצני .
"על תתגרה במזל שלך ילד כבר חטפת ממני בעבר." .
"כן, שמענו עליך." הצטחק קוי בעודו קם מהספה שהוא מחייך חיוך רחב וניגש אל אימו "את יודעת שאני אוהב אותך." אמר שהוא נושק לה קלות על לחיה ומיהר לעלות במדרגות חזרה  אל חדרו, נפרד מהשתיים בברכת לילה טוב.  קרלה נגשה על הספה הקרובה ונחתה עליה בכל

כוחה שהיא כבר עייפה מהכול  "מה אעשה עם הפרחח הזה." היא נאנחה.

שלישי  לאוקטובר 2009 – השעה עשר בערב.

במרכזה של עיר הכושפים הנצחית 'אלוואנדר' שכנה לה חנות עתיקות מיוחדת במינה מלאה בנפלאות אשר הגיעו מכל רחבי העולם.

בעברה הייתה המקום המבוקש ביותר בעיר.  אנשים מכל מעמד חברתי, גזע וגיל היו מגיעים לשם כדי לחזות בעתיקות הרבות.
בצידה השמאלי של החנות היו מדפים כבדים מעץ אורן עמוסים בספרים רבים בכל נושא אפשרי מכתבי קודש ועד לספרות ואפילו כישוף.

בנוסף היו בקבוקי קריסטל ופסלונים מכל סוג וצורה. מימינם של המדפים, צמוד לחלון הראווה היה מדף עליו היו מונחים מבחר קופסאות עץ ומתכת בגדלים וצורות שונות.במרכז החנות עמד שולחן עץ רחב עליו פרוסה מפה שצבעה קרם, עליה היו מונחים אגרטל בתוכו עשרה שושנים כחולות וספר אחד רחב ועב כרס עשוי עור בעל רצועות ומנעול, על כריכתו של הספר היו רקומים בחוטי כסף סמלים וסימנים יפיפיים כנימפות ים, עופות נדירים  ומספר אותיות זרות היו כתובות כמשולש בצידי הציור.  בפינתה המרוחקת של החנות לצידה של דלת אורן קטנה ישב לו אדם זקן על כורסא מרווחת, נאנח לו בקול.

האיש שהיה בן לא פחות משבעים, ישב בסבלנות אל מול האח הדולקת ועישן מקטרת, פניו מלאי הקמטים הראו עייפות שבאה עם הגיל, אפו היה נשרי וגאה ועיניו החכמות היו חומות כשקד, זקן ארוך ולבן הסתלסל מפניו ועד חזהו. האיש הזקן ישב במקומו נאנח עמוקות, שולח מבט קצר אל חנותו המאובקת מתקשה לקבל את תבוסתו כנגד הזמן והקדמה.  מחשבותיו העגומות נקטעו כאשר פעמון המתכת שעל הדלת צלצל מודיע שלקוח נכס פנימה.

לנוכח מצבה העגום של חנותו היה הזקן אמור להיות מופתע אך במקום זאת הוא המשיך לשבת במקומו לוקח שאיפה עמוקה מן המקטרת שלו "איחרת." אמר שהוא משחרר מעט עשן מראותיו והמשיך "זאת ככל הנראה תכונה משפחתית.".
"מצטער." השיב קול מסתורי ומשועשע.
"כן, ממש." נאנח הזקן מפנה את מבטו הצידה, שם ליד דלת הכניסה עמדה דמות לבושה שכמיה שחורה אשר ברדס שחור הסתיר כמעט לחלוטין את פניה של הדמות, הדבר היחיד שניתן היה לראות היו שפתיים דקות ומעוצבות אשר התעקלו לחיוך "כבר אמרתי שאני מצטער." חזר האדם לבוש שחור.
"לא, אתה לא," השיב הזקן בעוקצנות "עוד תכונה משפחתית." אמר שהוא מסמן לאדם איתו דיבר לשבת בכורסא מולו.

"אם אתה מתעקש." מלמל האדם לבוש השחורים כשהוא ניגש אל הכורסא לאחר שהתיישב שאל "השגת לי את זה?".

הזקן הנהן בראשו שהוא מתרומם מן הכורסא, הוא כיבה את המקטרת מניח אותה על מדף אבן מעוצב מעל האח לצד מספר תמונות שהיו מונחות שם ופנה אל הדלת שעמדה לצד כורסתו. לאחר מספר דקות חזר, כשבידו מעטפה לבנה נותן אותה לאיש לבוש השחורים, שמהר לפתוח את המעטפה כילד ביום הולדתו הממהר לפתוח את עטיפת המתנה שלו כדי לראות מה קיבל. מוציא מתוכה מסמך לבן ,בכותרת היה כתוב 'מבצר האור'  וקרא אותו בעיון.

 הזקן התיישב חזרה בכורסא מביט בעיון באדם שישב מולו "האם הכול לשביעות רצונך?" שאל.
"הו, כן תודה רבה לך קשישה זה הרבה יותר ממה שציפיתי לו.".
"אני שמח, אין לך מושג מה עברתי כדי להשיג את זה," החל הזקן מעקם את פיו  "הממזרים רצו על זה המון כסף.".
"מובן שאני יודע כמה הקרבת בשביל זה." החל האדם לבוש שחור "ומובן מאילו שאהיה אסיר תודה לנצח, בקשר לכסף, אל תדאג אחזיר לך כפול ברגע המשימה שלי תושלם.".
"ומה בדיוק אתה מתכוון לעשות עכשיו?" התעניין הקשיש עיניי הקפה החכמות שלו נראו מוטרדות.
חיוך אומר סוד עלה על שפתיו המעוצבות של הזר "צר לי קישישל'ה אבל נכון לעכשיו תצטרך לחכות בשקט ולראות בעצמך." אמר לבסוף.
גיחוך קצר נפלט מבין שפתיו של הזקן " הו, כן. בלי כל ספק ,העתק מושלם.".

רביעי לאוקטובר 2009 – השעה שבע בבוקר.

יומיים חלפו מאז הפעם האחרונה בה פגש את קארל ושני הנערים אשר התלוו אליו וקוי כבר היה מוכן לעזוב את הבית שהוא נפרד מאימו וסבתו:
"אתה בטוח במה שאתה עושה?" שאלה קרלה כשהיא מנסה בפעם האחרונה לשכנע אותו.
"אמא, כבר דברנו על זה." רטן, יהיה מה שיהיה הוא החליט ושום דבר לא ישנה את החלטתו.
"איך שתרצה, בכל מקרה, אני רוצה שתבטיח לי שאם תרגיש כי זה מעבר לכוחותיך ומעבר ליכולתך אתה תחזור הביתה. תבטיח לי.".
"מבטיח." חייך קוי שהוא מניח יד אחת על ליבו.
"אני שמחה לשמוע.".
"אתה זכור את ההנחיות שהאיש הזה נתן לך?" התערבה מריה.
"כן, זוכר בברור סבתא." הוא השיב שולח מבט אחד קצר אל שעון היד שלו, "כדאי שאלך מתחיל להיות מאוחר, לא היינו רוצים שהם ייסעו בלעדיי, נכון?" אמר שהוא קורץ לעברה.
"לעולם לא תשתנה."  נאנחה קרלה שהיא מחבקת את בנה.
"יהיה בסדר, אל תדאגי כל – כך.".
"לו היה לי שקל בכל פעם שהייתי שומעת את המשפט הזה." היא מלמלה.
"כן, אם באמת." צחקק קוי, מרים את שני התיקים אשר היו מונחים על הרצפה לצידו, "טוב  אז, כדאי שאתחיל לזוז, נהיה בקשר." אמר בעודו  יורד במדרגות אל הרחוב.
"שמור על עצמך." קראה אחריו קרלה, זה  רק המשיך ללכת שהוא מנופף בידו.
"הוא הלך." מלמלה מריה בעוד היא מביטה בנער המתרחק.
"כן. עכשיו רק נשאר לי לקוות שהוא יצליח לחזור משם.".

ההמשך יבוא ...

טוב , זה הכול בנתיים 
 

כן , אני יודעת שהפרק היום יצא ארוך מהרגיל ועל כך אני מתנצלת :( 

אז , עד הפרק הבא ...

שלכם ...