"מה אתה עושה?" קרא קוי, משתחרר מאחיזתו של קייל.

"מה נראה לך שאני עושה? הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה להיקלע לריב בן שני מורים.".

"חבל, דווקא שנהיה מעניין." מלמל קוי באכזבה.

"בחיי, אולי במקום זה תחשוב על מה שאמר הלורד מאורו, אנחנו מאחרים למבחנים, הרי בגלל זה באתה לפה לא?".

 קוי עצר לרגע, לא רק בגלל זה בא הנה. הוא באמת האמין כי אם יצטרף אל מבצר האור, הוא יוכל לגלות מה קרה לדודו הנעדר ואולי גם לפגוש

 כמה יריבם מעניינים. "כן, אתה צודק." השיב לבסוף, רץ אחרי קייל לעבר המתקנים.

שם, כבר היו ארבעים ושלושה נערים מסודרים בקבוצות, כולם מלבד שניים.

"הנה אתם." פנה אליהם אנג'ל, שלא נראה מאושר במיוחד, שולח מבט כועס אל בן דודו "לאן לעזאזל נעלמת, קייל?".

 "מצטער אנג'ל, זה פשוט שאני..." החל קייל מגמגם, הוא לא ידע מה לומר באותו הרגע.

"לא הרגשתי טוב כל - כך הבוקר וקייל ניגש לעזור לי." התערב קוי.

"זה נכון?" דרש אנג'ל לדעת, קייל רק הנהן בראשו לאישור.

"טוב, אם ככה," אמר כשהוא ניגש אל קבוצת הנערים שעמדה שם "רבותי אבקש את תשומת ליבכם. עכשיו, שכולכם כאן..." אמר מעקם את

מבטו אל השניים, "אני מאמין שאפשר להתחיל במבחן הראשון...".

המבחן הראשון, לכאורה היה דיי פשוט. מן סוג של מסלול מכשולים הכולל קירות טיפוס, חבלים, שטחי זחילה ועוד.

אם כי, לא היה זה אותו הדבר, כיוון שבמבחן הזה היו מספר הפתעות עליהן הנערים הנבחנים לא יכלו אפילו לדמיין.

"כפי שכולכם כבר יודעים, ישנם ארבעים וחמישה נערים אשר חולקו לקבוצות של  עשר, הוחלט שחמשת הנערים הנותרים יחולקו בין הקבוצות.

 אחד בכל קבוצה, שניים במקרה שנצטרך."  נאנח אנג'ל, שהוא מוציא מכיס גלימתו דף מגולגל, פותח אותו "כאן בידי נמצאת רשימה שמית של קבוצתכם, כל אחד מכם בתורו ייבחן על מסלול המכשולים מה שיקבע אם תעברו למבחן הבא או לא. " אמר שהוא החל קורא מהרשימה.

אחד, אחד, נבחנו הנערים במסלול מכשולים שלכאורה נראה קל אך מהר מאוד התברר כמסובך. מכל פינה החלו מופיעים זרמי אוויר אשר נוצרו על ידי  שלושה בוחנים מיסוד האוויר, שניים מהמתמחים בתחום המים ירו נטיפי קרח, בעוד ששניים מיסוד האדמה יצרו דוקרני אדמה שהחלו צצים ברגע הכי לא צפוי.

אם לא דיי בזה, הרי שהמבחן היה על זמן.

"אוי לי, זה נראה כל כך מסובך." יילל קייל.

"נו בחייך חבר, ממה אתה כל כך דואג, זה נראה ממש כמו כיף אמיתי." החל  קוי מחייך בעוד הוא נגש אל חברו והניח יד אחת על כתפו,

"חוץ מזה, אתה הרי כושף אדמה לא, אז יהיה לך הרבה יותר קל מאשר לאחרים." סיכם  בנסיון לנחם את הנער המודאג.

"כיף, על מה את מדבר?" קרא קייל בבהלה, הוא התקשה לקבל את הדרך בה הפך קוי כל דבר לבדיחה;

 "ואני בכלל לא כושף אדמה, המומחיות שלי היא במים דווקא.".

 "באמת," התלהב קוי "גם שלי.".  את השיחה בין השניים קטע אנג'ל כאשר קרא לבן דודו כדי שיבחן.

"בהצלחה, קייל." קרא אליו קוי.

"כן, תודה. אני ממש אזדקק לה..." מלמל הנער שהוא מתחיל לרוץ, מנסה להתחמק מזרמי האוויר, נטיפי הקרח ודוקרני האבן.

בסופו של דבר הגיע לסוף המבחן מתנשף " תודה לאל שזה הסתיים" מלמל הנער הממושקף בעודו מנסה להרגע מהחוויה המלחיצה שעבר.

"24:93." קרא אנג'ל בגאווה, מחייך אל בן דודו, "מקום שישי בדירוג הקבוצתי, כל הכבוד קייל.".

 "מקום שישי?" התפלא הנער, "זה אומר שעברתי?" שאל בהתלהבות.

בעיניי רוחו הוא כבר דמיין  את פניו המאוכזבים של אנג'ל אשר סיפר לו שנכשל ושמח מאוד לגלות שלא כך היה המצב.

 "רואה, אם תרצה אתה יכול להגיע רחוק." החל הנער שחור השער ששמע את אנג'ל קורא בשמו, "קוי למברדג'.".

 "סוף כל סוף. הגיע הזמן לעשות קצת כייף.". 

"בהצלחה קוי." קרא קייל בעודו נאנח, קוי אומנם היה מהיר מהשאר, אך חסר ניסיון בכל מה שקשור לכשפות.

כל מה שנותר לו היה, לקוות שחברו לא יפסל בסופו של דבר.

 "מוכן?" שאל אנג'ל ברצינות גמורה.

"בוא נתחיל עם זה כבר." קרא קוי בהתרגשות.

"התחל." פקד אנג'ל.  

קוי לא חיכה פעמיים ופרץ בריצה מהירה שהוא קופץ מעל הגדר הגבוהה, מטפס על הקירות, זוחל, ובסופו של דבר מתמרן בין כל המכשולים, בעת שמכל מקום נורים עליו זרמי אוויר, נטיפי קרח ודוקרני אדמה. 

"16:96." קרא אנג'ל בפליאה.

"נו, איזה מקום אני?"שאל קוי ולאחר מכן התחרט " לא,תשכח מזה,לא ממש חשוב לי כל עוד אני בעשרת המובילים.".

 "לא רק שאתה בעשרת המובילים, אתה נמצא במקום הראשון." סיכם אנג'ל בעודו מחייך.

"הוא מה?!"  נדהם הנער הממושקף .למרות שהוא חיבב מאוד את חברו החדש. קייל בקושי האמין שיגיע למקום  השביעי.

"מקום ראשון מה?" נשמע לפתע קול זר, השלושה הביטו לאחור.  שם, בצילו של עץ לא רחוק מהמקום בו עמדו, ישב לו בנחת נער לא מוכר ולא נראה היה כאילו התרגש כל כך ממאמציו של קוי.

 "מי הבחור הזה?" תהה קוי.

"אין לי מושג, כנראה אחד המתחרים." לחש קייל.

אנג'ל שעמד לצידם שלח מבט מעורער אל הנער כאילו רצה לומר דבר מה ולאחר מכן קרא לעברו,"קלנדייל, הגיע תורך." .

זה רק התרומם אט – אט מהאדמה מן האדמה, "באמת הגיע הזמן." מלמל בעודו הולך לכיוונם.

אז יכלו הנערים האחרים לראותו, היה זה נער אשר גובהו כמטר, ושבעים וארבע סנטימטרים לערך, גופו היה מכוסה כולו בשכמיה שחורה, ברדס שחור כיסה את פניו כמעט לחלוטין, חושף רק שפתיים דקות ומעוצבות אשר התעקלו לחיוך.

 "אני יושב מתחת לעץ הזה כמעט כל הבוקר."  נאנח בצער מזויף.

"האם אתה הוא הנבחן ששמו קלנדייל?" החל אנג'ל שולח מבט בוחן אל הנער לבוש הברדס.

"נדמה לך שהייתי טורח לקום אילו לא הייתי הוא?" הייתה התשובה.

 "אם כך הסר את הברדס והנח לי לראות את פניך."  המשיך  אנג'ל שלא התרגש כלל מהיחס העוקצני שקיבל.

"זה לא קצת יהיר מצדך, אדוני הבוחן. לחשוב שתדע אם אני הנבחן קלנדייל או לא רק אם אסיר את הברדס שלי?".

"אני אדע." השיב העלם בעל עיניי הדבש קולו שליו ובטוח.

"כרצונך." מלמל  הנער הזר "ורק בגלל שבקשת כל כך יפה, אעשה יותר." אמר לבסוף שהוא מסיר לא רק את הברדס אלה גם את השכמייה שלבש. חושף תווי פנים נאים ומבנה גוף מרשים, גופיה שחורה צמודה הבליטה את זרועותיו החסונות, מעליה לבש עליונית אדומה נטולת שרוולים, מכנסי שק בצבע שחור כיסו את רגליו לגמרי, ואת המראה השלימו זוג נעלי הרים, שחורות אף הן. קולר שחור שעליו רקומים כל מיני סימנים לבנים עיטר את צווארו. בנוסף לכך היו לו שלושה עגילים בכל אוזן, אך מה שמשך את תשומת ליבו של קוי, היה שערו של הנער, אשר באופן מפתיע היה  כחול.

"האם עכשיו אתה מאמין לי אדוני הבוחן?" החל הנער כחול השיער, עיניו שהיו שחורות כשמי הלילה נעצו מבט משועשע בעלם בן השמונה עשר שעמד מולו, ונראה היה כי הדאגה בעיניו התחלפה בהקלה.

"הו, כן. בהחלט מאמין." השיב אנג'ל עיניו נועצות מבט מלא משמעות בנער כחול השיער  "ועכשיו שווידאנו את זה, אתה יכול להתחיל במבחן.".

 אך זה רק המשיך להביט בו "מצטער אבל, לא." אמר לבסוף.

"מה זאת אומרת לא?" קרא אנג'ל מופתע, " אתה לא מתכוון להבחן?".

 "אני בהחלט מתכוון להבחן... אבל לא ככה." סיכם שפתיו מתעקלות לחיוך ממזרי.

תחושה מבשרת רעות עברה בגופו של קוי, אשר עמד לצד אנג'ל יחד עם קייל והביט במתרחש, הנער הזה לא היה כושף רגיל. זה בטוח.

השנה 1992:

קולות דהרה הדהדו בדממת הלילה, בעוד זוג סוסים לבנים עושים את דרכם ברחובות האספלט סוחבים אחריהם עגלה עמוסה בחפצי אומנות

 וספרים עתיקים למיניהם. לאחר דהירה ממושכת הגיעה העגלה ליעדה והסוסים עצרו. אל מול חנות עתיקות ישנה.

אדם גבה קומה ורזה מיהר לרדת מן העגלה ונגש לנקוש בדלת. מספר דקות חלפו ובהלתו של האיש רק הלכה  וגברה.

לרגע אפילו עלתה במוחו המחשבה לפרוץ את הדלת בבעיטות, אך לא היה בכך צורך שכן הדלת נפתחה, ובפתחה עמד גבר בשנות השבעים לחייו, פניו מלאי הקמטים הראו עייפות שבאה עם הגיל, אפו היה נשרי וגאה. עיניו החכמות היו חומות כשקד, זקן ארוך ולבן הסתלסל מפניו ועד חזהו.

פיג'מה גדולה ולבנה כיסתה את גופו הצנום במקצת. נראה כי הדפיקות הפריעו לו בשנתו.

"האם אתה הוא אלייסאס וואן?" שאל האיש חרדה גדולה נשקפה מבעד לעיניו החומות שנראו כזוג כפתורים.

"אכן." השיב הקשיש, מבחין בהבעת ההקלה שהתפשטה על פניו של הגבר הזר.

"תודה לאל." הוא לחש, וכאילו דבר מה האיץ בו אמר, "אני צריך שתבוא איתי לרגע, יש לי משהו להראות לך.".

אלייסאס, תהה מה היה חשוב כל כך כדי להעיר אותו בשעת לילה מאוחרת, בהתחלה חשש ללכת עם האיש המוזר, אם כי החשש מיהר להתפוגג כאשר נזכר כי למרות היותו 'מנודה' יוכל ל'טפל' באדם זה אם יעלה הצורך לכך. הוא הנהן, סוגר אחריו את דלת החנות ומיהר אל העגלה שעמדה לא רחוק משם.

מבחין בחפצי האומנות שהיו מונחים בפיזור על עגלת העץ הכבדה 'סוחר אומנות', חשב הזקן שהוא תוהה מה היה חשוב עד  כדי כך כדי שיעיר אותו באמצע הלילה. האיש טיפס אל העגלה ונעמד לצד זוג גלימות משי עבות בצבעים בהירים " הגענו." לחש בהיסוס.

אך לא נשמע שום קול. למרות זאת האיש הניד בראשו ומיהר להרים את הגלימות יורד מן העגלה "זה הוא." אמר בשנית.

אז יכול היה אלייסאס לראות כי סוחר האומנות לא דיבר אל עצמו, מבחין כי בין הגלימות היה תינוק בן שנה לערך, פניו היו בהירות מאוד, אפילו לתינוק.

עיניו היו כזוג אגמים שחורים ושערו היה שופע אך בצבע נדיר ביופיו, היה זה צבע כחול.

אבל לא כחול מזעזע, כאם צבע מעורב מן כחול כהה עם נגיעות בהירות שהשוו לו מראה קסום ומיוחד.

בכל שנותיו ראה אלייסאס רק עוד אדם אחד בעל צבע שיער נדיר שכזה.

 'נעים מאוד, אלייסאס וואן.' קול דקיק ועדין אך בעל טון מסתורי חדר אל מחשבותיו.

" לא ייתכן" מלמל הזקן עיינו התרחבו בתדהמה,עכשיו היה ברור לו מדוע לא שמע קולות לפני כן ומדוע נדמה היה כי סוחר העתיקות דיבר לעצמו "טלפת." קרא בפליאה. בימים אלו נוכחותם של כושפים בעלי יכולות טלפתיות הייתה נדירה עד מאוד.

נוסף לכך הוא נדהם לדעת שמדובר בתינוק אשר בלי כל ספק שלט בכך היטב עוד לפני שלמד אפילו לדבר.

 'אכן.' הייתה התשובה, 'חיפשתי אותך במשך זמן רב ואני שמח שאנו נפגשים סוף סוף.'.

"ומדוע אם יורשה לי לדעת, זכיתי לכבוד?" שאל אלייסאס הפעם בקול.

"כי אתה היחיד שיודע מי אני." השיב לו קול דקיק אם כי מעט רועד ומהוסס.

"כפי שחשבתי, הוא שולט יותר בטלפתיה מאשר בדיבור רגיל." מלמל הזקן.

'זה נכון' השיב התינוק. 'ישנם עוד דברים רבים בהם איני שולט ולכן אני זקוק לעזרתך.'.

"אם יורשה לי?" נשמע קול שלישי, היה זה אותו סוחר האומנות אשר לא נראה מאושר במיוחד מכל המצב.

"האם תסכים לקבל את הילד הזה, עדיין יש לי עבודה לעשות.".

"מובן שכן." החל אלייסאס שהוא מתקרב אל האיש בחיוך לוקח את התינוק אליו, זרם אנרגיה גדול למדי זרם אל גופו.

"אנא סלח לי על שנאלצת להביא אותו עד הנה." המשיך הקשיש בחביבות. מניח יד אחת על מצחו של האיש אשר עמד קפוא, לא יכול לזוז.

"אני מתנצל על כל מה שעברת, אך עדיף שתשכח מזה." אמר לבסוף שהוא ממלמל דבר מה בשפה שהייתה מובנת רק לו, או כך לפחות הוא האמין.

לאחר מכן הניח לאיש אשר החל עולה אל העגלה שלו ומתרחק מן המקום.

 'לחש שכחה.'  אותו קול דקיק חזר לטייל במוחו.

"אכן." השיב אלייסאס מופתע מעט, לא רק שהתינוק הזה יכול היה לתקשר בטלפתיה הוא הכיר את השפה העתיקה ואת לחשיה.

הילד הזה לא היה סתם תינוק רגיל. 'ומה יקרה שיפוג?' התעניין התינוק.

 "עד אז הוא כבר בוודאי יעזוב את שעריה של 'אלוואנדר' וימשיך ליעדו כרגיל.".

 'אבל הוא לא יזכור אותי, נכון?'.

"לא, הוא לא יזכור דבר ממה שקרה כאן וכמובן שלא יזכור את נוכחותו הפולשנית של תינוק במוחו." השיב הזקן בחיוך עוקצני.

 'זה לטובה, אחרי הכול המסכן פחד ממני עד מוות.'.

"אני יכול להבין אותו." השיב אלייסאס שהוא החל פוסע אל חנותו,"אבל עדיין דבר אחד לא ברור לי, איך ידעת לפנות אלי ולמה דווקא אני?".

'יחסית לאדם מתבודד שנעלם מפני החברה היה דיי קל למצוא אותך.' השיב התינוק קולו החל להיות מהוסס ומוטרד.

 'תיארתי לעצמי שתוכל לעזור לי, כי גם אתה כמוני.' אמר לבסוף.

אלייסאס נדהם לגלות שידע על כך,כיוון שבמשך כל אותן השנים בהם חיי בעיר 'אלוואנדר', בחברת כושפי ארבעת היסודות. דאג לשמור על זהותו בסוד.  

אך תדהמתו של הזקן  גדלה יותר שהבחין בדמעות אשר החלו זולגות מעיניו השחורות של התינוק "בבקשה תעזור לי." הוא התחנן.

 "מובן שאעזור לך." השיב אלייסאס בחיבה מלטף את שערו, דמעותיו של התינוק קרעו את ליבו.

"תודה." מלמל התינוק בקול *"סאנטייס מאר וואן, לאייס"* אמר לבסוף מניח את ראשו על כתפו של הקשיש בעוד זה נכנס אל תוך חנותו מחייך.

כפי שחשב הילד הזה לא היה כושף רגיל.

השנה 2009:

בחצר האימונים של 'מצבר האור' נערך המבחן הראשון. קבוצתם של קייל וקוי נבחנה והשניים קבלו ציונים טובים למדיי.

אך אז מגיע תורו של נער בשם קלנדייל, אשר למרבה ההפתעה מסרב להיבחן.

נראה כי הדבר מטריד במיוחד את אנג'ל שהיה אחראי על הנבחנים, "מה כוונתך, לא ככה?".

 "תהיה רציני אדוני הבוחן." החל הצעיר בעוקצנות "זה מבחן לתינוקות." המשיך מניח יד אחת על עורפו.

"זהו המבחן,  אם אין ברצונך לעבור אותו אתה מוזמן ללכת אך, אני מבקש ממך לא להמשיך ולעכב את האחרים." מיהר אנג'ל לגעור בו, נדמה היה כאילו לקח

 את התנהגותו של הנער, קלנדייל כעניין אישי.

"אבל אין לי שום כוונה ללכת מכאן, רק אמרתי שלא אבחן במתקני הילדים שלך." החל הנער כחול השיער עיניו השחורות נראו משועשעות למדי, 

"מה דעתך על, מבוך העיוורים?" שאל לבסוף הבעה ממזרית נסוכה על פניו.

 "השתגעת לגמרי?" נבהל אנג'ל, "אני לא יכול לאשר דבר כזה.".

קייל וקוי אשר כל הזמן הזה עמדו לצידו של העלם בעל עיניי הדבש,הופתעו לראות כיצד  פניו החווירו כמו סיד, כאילו הזכירו לו איזו רוח רפאים.

"ברור שאתה יכול," החל קלנדייל במתיקות, "מלבד זאת, אתה לא רוצה לראות מבחן מעניין לשם שינוי?".

אנג'ל נאנח בעודו ניגש לרגע הצידה, לוחש דבר מה לשותפיו ובסופו של דבר הנהן בראשו לאישור.

"בסדר" אמר לבסוף מחמיץ את פניו, לא נראה שהמצב מצא חן בעיניו כלל וכלל.

 "אבל גם לי יש תנאים, לא חשוב מה יהיו התוצאות, תקבל את המקום האחרון ברשימה ויש לך זמן מוקצב כדי לסיים את המבחן.".

 בתנאים כאלו תלמיד הנבחן לשנה הראשונה מן הסתם יוותר ויחליט להבחן כמו כולם אך לא זה היה המקרה "נשמע מעניין כמה זמן?".

 "כיוון שהזמן הטוב ביותר עד כה היה שש עשרה דקות ותשעים ושש שניות. אתה תאלץ לסיים את המבחן בלא יותר מארבע עשר דקות ותשעים שניות." קבע אנג'ל.

הנער כחול השיער החל לצחוק "כך?", "אני מתערב איתך שאצא עוד הרבה לפני, אני אומר שתיים עשרה דקות וחמישים ותשע שניות, אחרת אפרוש מהמבחנים לגמרי ואוותר על ההזדמנות להתקבל.". 

"אם אתה בטוח בדבריך." החל אנג'ל שהוא פונה אל מסלול המכשולים.

 קייל הופתע מהדרך בה בן דודו מתנהג, כה צייתן ושקט היה, דבר שכלל לא התאים לו.  הנער הממושקף בעל העיינים החומות, תהה מדוע אנג'ל מבצע את כל מה שבקש ממנו אותו צעיר חסר שפיות ומוזר במקום להתמודד איתו ובמקרה הכי גרוע, לקרוא לאחד הלורדים שיפנה אותו מכאן.

עשרים דקות חלפו בערך עד שסיימו אנג'ל וחבריו הבוחנים לארגן את מסלול המכשולים מחדש. סביב מסלול המכשולים עמדו כרגע שישה כושפי אדמה, שלושה בכל צד שהחלו יוצרים קירות מוצקים מסביב למתקנים.

 "אנחנו מוכנים." מלמל העלם חום הגלימה עיניי הדבש שלו נראו מוטרדות,"אתה בטוח במה שאתה עושה?" שאל בפעם האחרונה.

 "אל תדאג לי,  אני אצא משם לפני שתסיים לספור." צחקק הנער שהוא מוכן לתזוזה.

 "אם כך." נאנח אנג'ל, "צא.".

 הנער כחול השיער נכנס פנימה בריצה מהירה בעוד למראה ההפתעה הכניסה מאחוריו נסגרה.

"מה כל זה?" התפלא קוי ואנג'ל מיהר להסביר, "המבחן הזה הוא מבחן המיועד לתלמידי השנה החמישית או שישית כדי לראות עד כמה הם השתפרו במיומנות שלהם. מדובר במבחן הישרדות ברמה שונה לגמרי מזה של השנים הנמוכות יותר, כיוון שלא רק שהנבחן יצטרך לעבור בין המכשולים הרבים אלה שבנוסף יהיה עליו לנווט בחושך שהוא נעזר רק בחוש המישוש והשמיעה ועל הדרך יאלץ גם להימלט מנטיפי המים ושאר המלכודות.".

 "ובאמת נראה לך שהוא יסיים את המבוך הזה בארבע עשרה דקות?" שאל קייל בתמיהה.

"הסיכויים לכך ממש קלושים," השיב אנג'ל. "רוב הסיכויים הם שהנער הזה יאלץ לעזוב את המקום.".

 "אני במקומך לא הייתי ממש בטוח." קרא קוי, מבחין בסלע האחרון מונף לאחור.

"לא ייתכן..." החל אנג'ל, שולח מבט נדהם אל הסטופר בידו ולאחר מכן בנער שהחל הולך לכיוונו על פניו וגופו לא הייתה אפילו שריטה אחת.

 " זה בלתי אפשרי, גם לא עבורו." מלמל בשקט.

הנער, קלנדייל, נעמד מולם שולח מבט חודר אל בוחנו ההמום "נו, אז מה התוצאה?" שאל בעוקצנות.

 "התוצאה היא אחת... אחת עשרה דקות וחמישים ותשע שניות." קרא אנג'ל מוכה התדהמה.

קלנדייל נראה מרוצה מעצמו "11:59, מי היה מאמין. שברתי את השיא של עצמי."  החל מגחך. "אז, עברתי?".

 "כן."  מהוסס היה כל מה שהצליח העלם חום הגלימה לומר באותו הרגע, מנסה לעכל את מה שזה עתה קרה שם, "זה הכול בינתיים." אמר לבסוף.

 "טוב, אז אם כך,  אני מניח שאלך מפה. במילא אין לי מה לעשות עד שיתחיל המבחן השני." מלמל הנער  כחול השיער, בעודו מושך בכתפיו שולח מבט מלא משמעות אל הנער בעל עייני הדבש. "ת'ראות בינתיים אנג'י" אמר לבסוף בעודו קורץ אליו ופונה ללכת משם.

לתדהמתו של קייל אשר תהה מהיכן הוא מכיר את בן דודו שהוא פונה אליו בצורה חסרת רשמיות ובכלל יודע איך קוראים לו.

קלנדייל, החל עוזב את המקום שהוא חולף על פניו של קוי שולח אליו חיוך עוקצני, תחושה מוזרה זרמה בגופו של קוי כאילו היה משהו מוכר בנער שזה אתה פגש, כאילו היו גורלותיהם קשורים זה בזה. לפתע נזכר בלילה ההוא כאשר היו 'ביער האסור', אותו הלילה קוי חש אנרגיה חזקה ומוזרה שזרמה אליו מאחד העצים שביער, הייתה זאת אותה אנרגיה שהרגיש אז.  'ברכותיי על המקום הראשון, ילדון.' קול קר ומוכר חדר למוחו של הנער המופתע.

קוי מיהר לסובב את מבטו אל המקום אליו הלך הנער כחול השיער ידיו בכיסים. לרגע אחד סיבב אליו קלנדייל את מבטו כמאשר את חשדו 'נתראה.'

אמר והמשיך להתרחק משם.

 "מי לעזאזל זה היה..." תהה קוי שהוא מביט בנער המתרחק.

ההמשך יבוא ...

*תרגום למשפט -'סאנטייס מאר וואן, לאייס.' -  'מי ייתן והאלים ישמרו עליך תמיד'.*

טוב , זה הכול בנתיים.   

כן , אני יודעת שהפרק היום יצא ארוך מהרגיל ועל כך אני מתנצלת .

אז , עד הפרק הבא

שלכם ...