הערה : לגבי המשפט שנאמר בפרק הקודם, ומשפטים נוספים שיאמרו בפרק זה והמשך הסיפור.

מדובר בשפה שלפני כמאה שנים דוברה ע"י כולם אך עם הזמן יחסו אותה רק לשימוש בזמן כשפים אפלים.

לכן בימים אלו של הסיפור - שנת 2009 , אין הרבה אנשים שמבינים את משמעות השפה הזאת או יודעים על קיומה . 

בכל פעם שתגיעו למשפט לא מובן שמסומן בכוכביות, למשל *" איימרס ווארי נאס"*  סימן שמדובר במשפט מן השפה העתיקה.

 ויופיע לכך תרגום בסוף הפרק.

מקווה שהכול מובן , אם עדיין יש משהו לא ברור אתם מוזמנים לשאול.

ועכשיו בלי עוד הרבה קישקושים, הפרק.

תהנו ...

פרק שתיים עשרה- אולאן וראו

"קלנדייל." החל אנג'ל קורא אל עבר הנער הזר.  

זה  עמד במקומו גבו עדיין מופנה אל השלושה, "מה העניין אנג'י?" שאל ולא בעניין רב.

"קח לך יום חופשי, אתה לא נבחן עד מחר בבוקר." השיב אנג'ל.

קלנדייל נראה מעט מופתע מכך, "באמת?" שאל בטון עוקצני ומבלי שחיכה בכלל לתשובה החל הולך משם.

"מי הבחור המוזר הזה?" מלמל קוי.

"הוא מפחיד אותי." הוסיף קייל.

"לא ממש ברור לי," החל אנג'ל בעוד הוא נועץ את מבטו בנער המתרחק, עיניו נראו מעט מוטרדות "אני רק יודע ששם משפחתו הוא קלנדייל ועד

 כמה שידוע לי הוא נבחן לשנה הראשונה ממש כמו כולכם." סיכם, אם כי על פניו ניתן היה לראות שידע יותר ממה שסיפר.

"כן, רק שהוא מתנהג כמו מטורלל עם תעודות." נאנח קייל ופנה לבן דודו במטרה לשנות מעט את הנושא, "למה התכוונת בזה שהוא לא נבחן עד מחר?" שאל.

"באופן עקרוני, כל מי שעבר את ששת המקומות הראשונים בקבוצה שלו לא אמור להבחן עד מחר, כך שגם אתם לא.".

"אבל, מה בקשר למבחן השני, אמרו לנו שנבחן גם עליו היום." התעניין קייל.

"אכן. אבל כמו שאמרתי אין בכך כל צורך, אתם מבינים, המבחן השני נועד לכל הנבחנים שדורגו במקום השביעי ומעלה. כל אלו יבחנו שוב אחד נגד השני והחמישה בעלי הציונים הנמוכים ביותר יעזבו את המקום ולא יעברו לשלב הבא." הבהיר אנג'ל. 

"אז, אתה אומר שיש לנו יום חופשי?" התעניין קוי, משום מה העניין קסם לו עד מאוד.

"כן, רק תשדלו שלא להיקלע לצרות." נאנח אנג'ל.

 "לצערי הרב, הצרות הן אלו שמוצאות אותנו..." מלמל קייל.

"אל תדאג, יהיה בסדר, אני מבטיח לנסות ולהתרחק מהצרות." גיחך קוי, מושך את ידו של קייל וממהר למצוא משהו מעניין לעשות.

"אלוהים, לא רק במראה הם דומים." מלמל אנג'ל מביט בשניים הנעלמים להם בריצה.

בעוד הם מטיילים להם להנאתם הבחין קוי, בנער כחול השיער יושב לו בצלו של עץ עבה, בעוד חבורה של חמישה נערים מתקדמים לעברו, אחד

מהם היה מוכר מאוד לשניים.

"תראה זה רוקי." מלמל קייל בפחד.

 "כן, וגם הנער ההוא ממקודם, קלנדייל." השיב, בעוד הוא מתחיל ללכת לכיוונם.

"לאן נראה לך שאתה הולך?" עצר אותו קייל "תזכור שהבטחת לאנג'ל שלא נסתבך בצרות.".

"לא זכור לי דבר כזה, ומלבד זאת אני בסך הכול רוצה לראות מה הולך שם, זה הכול." אמר משתחרר מידו של חברו וממהר אל המקום.

הנער כחול השיער העונה לשם קלנדייל, ישב לו בשקט לצלו של עץ כאשר חבורה של חמישה נערים מהשנה הראשונה הופיעו מולו צוחקים ומגחכים ביניהם. "תראו – תראו מה יש לנו כאן,"  החל רוקי בטון מזלזל "אז, פריקלנד, החלטת להצטרף אלינו השנה, אתה באמת חושב תצליח להתקבל לבית הספר הזה?".

"כן , למה לא?" השיב קלנדייל בשקט עיניו נעוצות בשמיים. 

"באמת נראה לך שתתקבל?" צחוקו של רוקי גבר.

"ולמה שלא אתקבל?" השיב קלנדייל באדישות.

"תסתכל איך אתה נראה. זה בית ספר ברמה גבוהה ולא קרקס למוזרים." השיב רוקי, בעוד הארבעה מאחוריו החלו לצחקק.

"באמת, אם כך זה דיי מפתיע, הרי אם המקום הזה הוא אכן על רמה. איך ייתכן שאתה חושב להתקבל." השיב קלנדייל באותה נימת טון.

"איך אתה מעז, אתה יודע מי אני בכלל?" קרא רוקי בזעם.

"למה, זה אמור לעניין אותי?".

"חצוף!" קרא רוקי בכעס.

"אני יודע מי אתה, רוקי," נשמע אז קולו של קוי "אתה סתם פוץ קטן ונפוח, שחושב שהוא משהו רק בגלל אחיו הגדול.".

"אה. זה אתה, למברדג'." קרא אליו רוקי עיניו בוערות בכעס, "עדיין לא שחכתי את המכות שאני חייב לך, אבל קודם, אצטרך לטפל בו." אמר מצביע על קלנדייל, בעוד זה נעמד על רגליו והחל פורץ בצחוק מתגלגל .

 "אתה, אתה תטפל בי?" שאל, עיניו השחורות נראו משועשעות למדי.

"מה כל כך מצחיק בזה, יש לך בכלל מושג מי אני שאתה צוחק?" התרעם רוקי.

"רוקי, אחיו הקטן והשחצן של לורד האבן רוק. אני יודע הכול עליך ועל אחיך הגדול 'והמוצלח'." השיב קלנדייל, החיוך על שפתיו רק גדל,

"כמה מעניין שבימים אלה, כל סנוב בעל ראש נפוח ומנת משכל של צרצר יכול להגיע לדרגה גבוהה כזאת." אמר לבסוף.

"איך אתה מעז... חצוף שכמוך, עמוד מולי!" קרא רוקי, נראה כי היה על סף פיצוץ.

אך קלנדייל רק גיחך, "אשמח לעשות זאת, בעוד כמה שנים, מאה אולי. עד אז כנראה ותהיה חזק מספיק, כדי לנסות ולעמוד מולי." אמר בעוד הוא מפנה לו את גבו והחל ללכת משם.

רוקי הכועס החל יוצר רעידת אדמה מתחת לרגליו של הנער כחול השיער, קלנדייל, אם כי לא נראה כאילו הדבר ממש הזיז לו.

"אתה כנראה ממש רוצה למות, אם אתה מתחיל איתי." אמר שהוא מסובב את פניו אל רוקי עיניו החלו משנות את צבען משחור לאדום עז כדם.

"מה אתה כבר יכול לעשות לי..." החל הנער אך לפני שסיים את המשפט מצא עצמו רוקי מוצמד אל אותו העץ לצילו ישב הזר כמה דקות קודם לכן. קלנדייל עמד עדיין במקומו וזרועו מושטת לפנים, שהוא סוגר את כף ידו. מבלי כל אזהרה החלו כאבים אדירים להכות בבטנו של רוקי שעדיין היה מוצמד אל העץ.

"מה, מה אתה לעזאזל?" שאל בקושי רב.

"אני." השיב הנער כחול השיער, "אני, אולאן קלנדייל, הסיוט הכי גדול שלך.".

קוי שעמד לא רחוק משם, לא יכול היה לשבת בצד ורק להביט בשעה שהבחור המוזר הזה מענה את רוקי. נכון שאחיו השחצן של לורד האבן לא היה בדיוק 'אהבת חיו', אבל עדיין הוא לא אהב אנשים הנטפלים לחלשים מהם.

"אז, אתה עדיין מאמין לכך שהינך חזק ממני?" שאל אולאן, קולו היה פראי וחסר רחמים. רוקי לא אמר דבר, מלבד העובדה שסבל כאבים איומים, הוא היה מבהול עד מאוד. "האמ... אתה לא עונה לי, למה?" המשיך אולאן בחיוך מרושע.

"הנח לו." נשמע אז קול.

אולאן קלנדייל, הביט הצידה כדי לבדוק מי היה טיפש כל כך לפנות אליו, במיוחד שהוא לא במצב רוח מי יודע מה.

מבטו נתקל אז בנער כבן שש עשרה נמוך ממנו רק במעט, בעל שיער שחור ועיניים כחולות כים, שעמד לא רחוק מהם ולא נראה היה  שממש התרגש ממה שקרה שם, "מה אמרת?"

 "לא ידעתי שאתה גם סנילי." החל קוי בעוקצנות "הנח לו מיד." פקד.

 "ואם לא, מה תעשה לי?" שאל אולאן, משועשע מניסיונו של קוי להציל את רוקי.

"אל תתערב בזה למברדג'." קרא רוקי, נאנח בקושי .

"למברדג'... ?" לחש אולאן ולרגע אחד פניו התבהרו בהקלה, כאילו זה עתה קיבל בשורה לה חיכה במשך זמן רב, "קוי למברדג'?" שאל בעודו שולח מבט מהורהר לעברו של קוי.

"ואם כן, אז מה?" השיב קוי בגאווה, קצת מופתע שהבחור המוזר הזה ידע את שמו.

"כן, בהחלט אפשר לראות את הדמיון." מלמל אולאן, בעודו פונה אל הנער שעמד מולו בגבורה "ובכן ילדוני, לטובתך הייתי מציע לך פשוט לא להתערב.".

 "אולי תפסיק להשתחצן?" התרגז קוי "ובכלל אני לא ילדון בין שנינו מפרידה אולי שנה אחת.".

"בחיי, נראה שגם הפיוזים שלך משתנים בקצב המתאים." מלמל אולאן ונראה שהיה יותר ויותר מרוצה מעצמו "אז, מה תעשה עם אסרב לשחרר אותו?".

"למה הכוונה 'בפיוזים שמשתנים בקצב מתאים'?" התפרץ קוי "על מה אתה מדבר לעזאזל?".

 "לא ענית לי," החל אולאן, בכוונה מתעלם משאלתו של קוי, "מה תעשה אם אסרב לשחרר אותו?".

"זה לא ברור, אפסיק אותך בעצמי.".

 אולאן הביט בו בפליאה, "אתה, אתה תלחם בי?" השיב בעודו כובש את חיוכו.

"ברור, אולי תפסיק להשתחצן." התרגז קוי, משהו באולאן הזה לא מצא חן בעיניו, הוא הרגיש אליו משיכה מוזרה אבל גם דחייה עזה, רגש שהיה בלתי מובן עבורו.

 'דבר אחד בטוח, הוא יודע לפתוח את הפה.' חשב אולאן לעצמו שהוא החל נהנה מהפגישה המקרית ביניהם.

"כן, בלי כל ספק, אתה שייך למשפחת למברדג' האגדית." החל מגחך ושלח מבט משועשע אל קוי. "ואני מניח שזה מסביר את האומץ הבלתי נדלה," אמר בעוקצנות "בכל זאת, אני מציע לך ללכת עכשיו ולא להתערב בעניינים שלי.".

"תודה על ההצעה אבל, אני מעדיף להישאר." השיב קוי באותה נימת קול.

 "שיהיה, אבל אל תגיד שלא הזהרתי אותך." נאנח קלנדייל, מפנה את ידו השנייה אל עבר קוי, עיניו החלו שוב לזהור באור אדום כאש בעוד הוא מלמל מספר מילים מכווץ את ידו. קוי, שלא היה כל כך רחוק יכול היה להרגיש בכוח האדיר שהסתתר בכל טיפת אנרגיה קטנה אשר כוונה אליו ובשלב מסוים החל לחשוש, שהבין כי הסתבך עם משהוא שגדול עליו. 'בבקשה תסלח לי אבא, הוא לא השאיר לי ברירה.' חשב אולאן בכאב שהוא פונה אל קוי, מבטו הקר השתנה ולרגע נדמה היה כאילו הוא דואג מהעובדה שקוי עלול היה להיפגע.

"תזכור, אתה רצית להלחם בי." אמר לבסוף בעודו מניף את ידו קדימה. גל האנרגיה החל מתקרב וקוי הרגיש כאילו כל כוחותיו אזלו.

שולח מבט אחד מהיר אל רוקי אשר כוח מסתורי כבל אותו לעץ בעוד הוא מתפתל מכאבים. אם לא יעשה משהו מהר סופו שלו יהיה דומה.

 אם כי לא נראה שיש ביכולתו לעשות משהו. קוי עצם את עיניו ופילל לנס בשעה שחיכה כי גלי האנרגיה יפגעו בו. אבל הרגע מעולם לא הגיע, במקום זה נשמעו קריאות תדהמה מפיהם של מספר נערים אשר עמדו קרוב והביטו במתרחש. קוי פקח את עיניו ונדהם גם הוא לגלות דמות גבוהה לבושה גלימה בצבע אפור כהה אשר עמדה בינו לבין גלי האנרגיה.

"לורד ראו." נשמע אז קול שקוי זיהה כקולו של אנג'ל.

"אתה." מלמל קוי אל גבו של האיש שזה עתה פגש, עדיין לא מבין מה בדיוק קרה שם אבל בכל מקרה הוא שמח לראותו.

 "מפתיע לראות אותך פה, ראו..." החל אולאן, מחייך אליו.

מסתבר שראו הצליח להסיט את גלי האנרגיה ללא כל מאמץ ובכך מנע מהם לפגוע בקוי.

"שחרר אותו." לחש ראו, מביט אל הנער השעון כנגד העץ כמעט מחוסר הכרה.

"בוודאי." השיב אולאן בחיוך רחב והניף את ידו לאחור בעוד רוקי נחת על האדמה.

ראו שלח מבט אחד חודר אל עבר אנג'ל וזה על אף שהיה המום מהמתרחש מיהר לבדוק את הנער הפצוע.

 "הוא יהיה בסדר, אדוני." מלמל אנג'ל שהוא מרכין את ראשו בהדרת כבוד, מכל חמשת יועציו של המנהל היה ראו הגדול והמבהיל מבין כולם.

 "אל תדאג בקשר אליו," פנה אליו קלנדייל "השתמשתי רק בחלקיק קטנטן ממה שאני יודע." הרגיע אותו שהוא פונה ללכת משם.

 "אולאן." קרא אליו ראו ועל פי קולו ניתן היה לשמוע שלא היה מאושר במיוחד.

זה רק סובב את פניו לאחור, שולח אליו חיוך לבבי *"טאי נאס נאם מנקוי לאם מאן לייס"* אמר שהוא שולח מבט עוקצני אל ראו ומשם אל קוי והמשיך בדרכו הרחק משם.

 "מה לעזאזל כל זה היה?" מלמל קוי שמרגע לרגע תהה האם צדק שהחליט לנסות ולהתקבל למקום המוזר הזה.

ההמשך יבוא ...

*תרגום למשפט -'טאי נאס נאם מנקוי לאם מאן לייס.' -  'יש כאן מישהו אחר שדורש את טיפולך'.*

טוב , זה הכול בנתיים

                    אז , עד הפרק הבא

                                                שלכם ...