לפני שנתחיל, אני רוצה לשוב ולהודות ל ayano_chi  על  העיצוב החדש והמהמם שלי  

ועל כל  העזרה הרבה שלה, על הבטא, תמכיתה הרבה והעובדה שהיא תמיד מוצאת זמן כדי לעזור !!! 

ועכשיו בלי עוד הרבה קישקושים, הפרק.

תהנו ...

פרק שלוש עשרה- תהיות

"מה לעזאזל כל זה היה?" מלמל קוי, מבחין כי גם ראו פונה ללכת משם, "חכה רגע." קרא.
ראו עצר, גבו עדיין מופנה אל הנער שחור השיער.
"אני, וובכן, רציתי, רציתי להודות לך." החל הנער, מסיבה כל שהיא הוא הרגיש מוזר בקרבתו של ראו ולרגע אחד הייתה לו התחושה כאילו פגש בו בעבר.
"תודה למאורו." השיב ראו קצרות ומיהר לעזוב את המקום.
"להודות למאורו...?" תהה קוי.
"הלורד מאורו, היה זה ששכנע אותו לבוא הנה." שמע קול מאחוריו.
"קייל, איפה היית עד עכשיו?" שאל הנער, רק עכשיו שם לב כי כל הזמן הזה קייל לא היה לצידו. 
"טוב, שראיתי מה קרה הייתה לי תחושה כזאת שאתה, טוב, שאתה תסתבך בצרות אז מיהרתי לקרוא לעזרה. האדם היחיד שמצאתי היה בן הדוד שלי, אנג'ל. מיהרנו לכאן חזרה. אבל, בדרך נתקלתי בלורדים מאורו וראו. שסיפרתי להם מה קרה הלורד מאורו מיהר לנסות להגן עליך, אבל הלורד ראו לא נתן לו, הוא אמר שהכוח הזה חזק אפילו עבור לורד האש,  אז הלורד מאורו שכנע אותו לבוא להגן עליך." סיכם קייל.
"מאורו רצה להגן עלי?" התפלא קוי.
"כן, גם אני הייתי דיי מופתע מזה, הוא נראה ממש מודאג ששמע שאתה בסכנה." אמר לבסוף, "אם חושבים על זה... זוכר איך הוא הגן עליך מבאן הבוקר?".
"התכוונת עלינו.". 
"אולי, הרי הייתי איתך, אבל אני לא יודע למה, הייתה לי הרגשה שהוא מביט עליך כל הזמן.".
"באמת?".
"אני כמעט בטוח בזה.".
"יכול להיות שהוא," מלמל קוי 'ייתכן שמאורו הוא למעשה הדוד שלי.' חשב לעצמו אבל מהר מאוד ניער מעצמו את המחשבה הזאת, הוא בקושי מכיר אותו בכדי לדעת זאת ורוב הסיכויים שטעה. אם כי זה בהחלט  מפתיע שמאורו נשמע כל כך לחוץ מהעובדה שייקרה לו משהו, בלי כל ספק עליו לבדוק את העניין הזה.
קול מוכר קטע את מחשבותיו, "שהוא מה?" התעניין קייל.
"מה?" שאל קוי כאילו עכשיו התעורר משינה ארוכה.
"אמרת 'שאולי הוא...'"הזכיר לו הנער הממושקף "למה התכוונת?".
"אה, לא, סתם חשבתי בקול רם." התנצל קוי, ממהר לשנות את הנושא "ואנג'ל, אמרת שהוא בא איתך.".
"הוא הגיע איתי, אבל מיהר לפנות את רוקי אל המרפאה.".
"רוקי." החל הנער שחור השיער, כאילו רק עכשיו נזכר בו "מה שלומו באמת?".
"לא ברור, אבל לפני שהלכו אנג'ל אמר שהוא עדיין חיי ושהוא דיי בסדר." השיב קייל שהוא שותק לרגע ואז פנה אל חברו

 "אבל בחיי, ממש הפתעת אותי," אמר "אתה האדם האחרון שחשבתי עליו בתור המושיע שמסוגל לעזור לרוקי.".
"חה. אתה צודק." ענה קוי, מניח יד אחת על עורפו. "למען האמת, דיי הופתעתי מזה. אבל אחרי הכול, לא משנה כמה מטומטם רוקי יכול להיות, לאף אחד אחר אין זכות לעשות מה שעשה הבחור ההוא.".
"כן, בזה אתה צודק.".
"מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?".
"בקשר למה?" שאל קייל.
"בקשר ליום החופשי, טמבל." השיב קוי.
"למי אתה קורא טמבל, חתיכת... חתיכת..." החל קייל, חושב על משהו להגיד " טמבל." אמר לבסוף.
להפתעתו הרבה החל קוי פורץ בצחוק "בחיי וחשבתי שלי יש בעיות.".
"אין לי שום בעיות." השיב קייל בפרצוף חמוץ.
"די, די, אל תתרגז." צחקק קוי, מניח יד אחת על ראש חברו ומחייך. "אז, מה אתה מתכוון לעשות?" שאל בשנית.
"טוב, אני מניח שאתאמן לקראת המבחן הבא ואתה?".
"למען האמת, לא ממש חשבתי על זה," הודה קוי, צחקוק קל ברח מגרונו, "אבל אני חושב שאלך לנוח בשקט, כל עוד ייצא לי.". 
"הדבר היחיד שאתה חושב עליו זה לישון?" התפרץ קייל, מופתע מעצמו, למרות שרק נפגשו הוא היה בטוח להיות עצמו ולדבר בחופשיות.
"כנראה שכן.".
"למה שלא נלך לעשות טיול, אתה יודע, להכיר יותר טוב את המקום, למקרה שנתקבל אליו.".
" 'למקרה שנתקבל?' " קוי נראה מופתע "בחיי, אתה ממש פסימי.".
"אני לא פסימי, רק רואה את החיים כמו שהם, למה, מה אתה חושב?".
"לא יודע מה בקשר לשאר. אבל יש לי הרגשה ממש טובה בקשר אלי.".
"וואו, אופטימיסט וגם צנוע." החל קייל, מחייך חיוך מריר.
"אני יודע." צחק קוי "אבל, בכל מקרה, אתה צודק. בו נעשה טיול קצר ועל הדרך אני רוצה גם לבדוק מה שלום רוקי.".
"רוקי?".
"כן, רוקי. אתה יודע, טיפוס מוזר, מבנה גוף קצת מלא, עיניים חמות, הבעת פנים רצחנית, צבוע, שקרן ומגעיל. רוקי." פטפט הנער תכול העיניים בעודו מחייך קצרות "אז, אתה בא?". 
קייל חייך ולא אמר כלום. עבר רק יום אחד מאז פגש בקוי, ובדרך מוזרה כלשהי הרגיש  כאילו הם מכירים כל החיים.
לאחר שטיילו בחצרות וביקרו במרפאה החליט קייל ללכת למעונות בית יסוד האבן כדי לחפש את בן דודו, וקוי יצא אל החצר האחורית שהייתה גם מקום האימונים של תלמידי המבצר,  אשר בהעדר תלמידי בית הספר שימשה  כאזור לבחינות הכניסה. 
אך בעודו בוחן את המיתקנים והנערים שהיו עליהם, נתקלו עיניו של קוי באדם אשר החל מתקדם לעברו.  הוא היה גבוה כמטר ושמונים לערך, בעל שיער חום ועיניים בגוון תכלכל בהיר. שולי גלימתו שהייתה בצבע האש ריחפו להם קלות ברוח החמימה.
"מאורו." החל קוי. 
זה עצר ונעמד מולו, הבעת פניו שהייתה קפואה החלה להפשיר, "הו, שלום קוי." אמר, בעוד הנער עמד מולו שולח אליו מבט בוחן. הכול בסדר?" שאל בדאגה.
"אני, רק רציתי להודות לך." מלמל קוי.
"להודות לי?" השתומם מאורו, "על מה?".
"שמעתי ש... טוב, שאתה רצית לעזור לי." המהם הנער שחור השיער. קצת נבוך מהעניין הרב שככל הנראה גילה בו לורד האש, "תודה רבה." אמר לבסוף.
"אה, זה. אין לך על מה להודות לי.".
"בכל מקרה תודה." השיב קוי בחיוך.
"כבר אמרתי זאת בעבר, אין לך מה להודות לי. ממש להפך, אני הוא זה שצריך להודות לך."  השיב מאורו ולמראה ההפתעה הבעת פניו נראתה שונה, רכה הרבה יותר מקודם.
"למה אתה מתכוון?".
"זה לא חשוב." החל מאורו נאנח עמוקות, בעודו מניח יד אחת על כתפו של הנער, "מה שחשוב עכשיו הוא העתיד שלך.". 
"העתיד שלי?" תהה קוי.
"הקשב לי, לא חשוב מה ייקרה, אסור לך..." התחיל לומר.
"מאורו." נשמע אז קולו של לורד האש פיירו – אחד מחמשת יועציו של המנהל וראש בית יסוד האש על כל יושביו, כולל את מאורו למרות שההבדל ביניהם היה שתי דרגות בלבד. 
"הנה אתה ידידי, חיפשתי אותך בכל מקום." אמר,עת ניגש ועמד לידם. 
"כאן אני." הייתה התשובה ועל קולו של מאורו לא נשמע היה שהוא שמח מהופעתו הפתאומית של פיירו.
"הו, אני מקווה שלא הפרעתי לשום דבר." חייך פיירו, אומנם היה זה חיוך חם ובכל זאת היה בו משהו מסתורי, כמעט ממזרי.
"לא." השיב מאורו קצרות. 
"וובכן, אנחנו חייבים לרוץ, הישיבה, זוכר...".
"אני זוכר." מלמל מאורו, נראה היה שקרא את האמת מאחורי דבריו של  פיירו.
"שיהיה לך המשך יום נפלא, קוי." אמר, מחייך חיוך רחב אל הנער והחל הולך משם שהוא שולח מבט קצר לאחור עיניי הרובי שלו נעוצות במאורו

"אתה בא ידידי?".
"כן." ענה זה בעודו שולח מבט אחרון אל הנער והחל הולך בעקבותיו של פיירו.
'בחיי, איזה טיפוס מוזר.' חשב קוי שהוא מביט בשניים המתרחקים.

בשעה שתיים נכנסו כל התלמידים אל האולם הגדול לארוחת הצהריים. אם כי היה משהו מוזר באוויר.
אווירת הכיף וההתרגשות שהיו בערב שעבר, התחלפו בהתרגשות גדולה יותר ומתח שחלף בין כל הנערים.

היה אפשר להרגיש בכך לפי סדרת ההתלחשויות שעברה שם.

קוי, בניגוד לחבריו היה שקט מאוד כאשר התיישב בשולחן לצידם של קייל ועוד נער אחד נוסף.
"הנה אתה, קוי, חיפשתי אותך." החל קייל, מעט מודאג בגלל כל הדברים המוזרים שקרו להם מוקדם יותר היום. 
"אני פה." השיב הנער כחול העין מחייך קצרות, מוזג לעצמו את הארוחה.
"עוד אחד..." נשמע אז  קול ממורמר לוחש, קוי הרים את מבטו מהצלחת והבחין בנער שישב מולו, הוא היה ממוצא למראה, עיניים חומות, שיער חום קצר, פנים לא עגולות ולא צרות, אם כי הייתה לו הבעת פנים קודרת יותר מאשר לאחרים וצבע עורו היה דיי חיוור. "עוד אחד כזה." חזר שולח מבט חודר אל קוי,

"חשבתי ששניים כאלו מספיקים אבל נראה שעכשיו יש שלושה.". 
"שלושה מה?" התעניין קוי.
"מסיגי גבול, כושפים מקוללים, פעם היה אחד אבל השנה הצטרפו עוד שניים.".
"מקוללים?" שאל קייל בחשש.
"עבורם בית הספר הזה הוא רק תחנה אחת לפני שיהפכו חזקים ובלתי ניתנים לריסון." הוא המשיך.
"אבל מה הכוונה במקוללים?" התעקש קוי.
"הם לא שייכים לארבעת היסודות הבסיסיים, הם לא שייכים לשום מקום ותמיד נמצאים רק עם עצמם. איש לא מעוניין בחברתם וזאת הסיבה שהם חסרי נשמה ולב.".
"קשה לי להאמין שקיימים אנשים כאלה." לחש קייל, מרגע לרגע הוא החל מפחד יותר.
"הם בטח מאוד מסכנים, בודדים, בלי איש שאפשר לבטוח בו..." נאנח קוי, מנסה לדמיין אלו מן חיים היו לאנשים האלו, מנודים מהחברה בלי משפחה או חברים הוא דיי ריחם עליהם. "אז, אמרת שהם נמצאים כאן, בבית הספר הזה?" שאל.
הנער העגמומי נתן בו מבט חודר כשאמר "אחד ביסס עמדה והשניים האחרים יתחילו לעשות זאת בקרוב.".
"זאת  אומרת שהם עוד לא התחילו?" אנחת הקלה ברחה מפיו של קייל, כל הדיבורים האלו החלו להלחיץ אותו. הוא היה רגוע לדעת שלא נשקפת כל סכנה נכון לעכשיו, שלפתע הבין דבר מה אשר לא שם לב אליו קודם לכן "אתה מתכוון שהשלושה האלו תלמידים כאן?" קרא בבהלה.
"אחד כבר עבר את הרמה של תלמיד לפני הרבה מאוד שנים. בקשר לשניים האחרים, הם עדיין לא התקבלו. כניסתו של אחד מהם לבית הספר בטוחה אבל, השני, השני עדיין צריך להוכיח את עצמו. אם כי מהשניים האלו צריך להיזהר יותר מכל, במיוחד מאחד מהם למרות שעדיין לא ברור לי ממי.". 
"ואתה יודע מי הם?" שאל קוי.
הנער הזר נאנח עמוקות, נראה שהוא עצמו נלחץ מכל העניין. "זה שכניסתו לבית הספר בטוחה לא מוכר לי, אם כי אני יכול להרגיש שהוא קרוב." הוא עצר לרגע, "ואילו השני נמצא ממש כאן.".
"מה זאת אומרת נמצא כאן?" התפרץ קייל שהבחין כי כולם מסביב מביטים בו. הוא לקח נשימה קצרה והתיישב במקומו, "מה זאת אומרת נמצא כאן?" חזר בשקט. 
אותו נער זר ועגמומי נעץ מבט חושש בקוי.

"זה אתה." אמר לבסוף, מצביע על הנער שחור השיער שישב מולו נדהם.

ההמשך יבא...

טוב , זה הכול בנתיים

                     אז , עד הפרק הבא

                                                    שלכם ...