שלום לכולם, מצטערת על העיכוב אבל הנה יצא לו עוד פרק :)

לפני שנתחיל, אני רוצה לשוב ולהודות ל ayano_chi  על כל  העזרה הרבה שלה, על הבטא, תמכיתה הרבה והעובדה שהיא תמיד מוצאת זמן כדי לעזור !!! 

ועכשיו בלי עוד הרבה קישקושים, הפרק.

תהנו ...

פרק ארבע עשרה- אלן ואייבן ברייט

קייל ההמום לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו הנער המשוגע הזה הצביע על החבר שלו "אתה מתכוון להגיד, שקוי הוא אחד מהשניים המקוללים?".  
"הוא לא אחד מהשניים המקוללים," מלמל הנער חום השיער "אלה הסכנה הכי גדולה של בית הספר.".
"על מה אתה מדבר?" התפרץ הנער הממושקף, מגן על חברו שהיה המום מכדי להגיב "אין מצב שקוי, שייך לחבורה שהזכרת קודם, חוץ מזה הוא כושף מים ממש כמוני.".
"כשף מים, לא אומר כלום. גם הגדול שבהם יכול לעשות כשף מים ועדיין, דם מקולל זורם בעורקיו.".
"איך אתה מעז..." התרגז קייל.
"אני רק מספק את העובדות." מלמל אותו נער זר, נועץ מבט קודר בקייל ולא נראה שממש התרגש מהתפרצות הזעם שלו.
"זה יספיק." נשמע קול נוסף ואדם רביעי נעמד לצד השולחן. למרבה הפתעתם של קוי וקייל,  הוא נראה כמו העתק מדויק של הנער המריר שישב יחד איתם, אלה שצבע עורו היה נורמאלי והבעת פניו הייתה אדיבה ומלאת חיים.
ידו הייתה מונחת על ראשו של תאומו בעל ההבעה הקפואה "כמה פעמים אמרתי לך שלא לעשות דברים כאלו." הוא נאנח.
"אני רק  אמרתי את האמת ואתה יודע את זה, כולם יודעים את זה." השיב הנער הזר והעגמומי.
"כבר אמרתי לך בעבר אייבן, אם אין לך משהו נחמד לומר לאנשים, אז פשוט אל תגיד שום דבר."  החל גוער בו, בעודו מעביר יד אחת בשערו שהיה ארוך יותר משערו של הנער העגמומי וגלש עד כתפיו. 
אייבן בתגובה נאנח מתרומם מכיסאו ועזב את המקום להפתעתם של השניים.
"מצטער על זה," החל אז הנער בעל הבעת הפנים החביבה, שהוא פונה אל קוי "אני בטוח שהוא לא התכוון לפגוע בך, זאת הייתה רק  אי הבנה מצערת." אמר עוצר לרגע  ואז המשיך   "אחי הוא לא טיפוס רע, רק שהוא נוהג לומר שטויות לפעמים.".
"אחיך?" התעניין קוי, נראה היה ששכח לגמרי את התקרית הקטנה ההיא.
"כן." הוא חייך שולח את ידו ללחיצה, "נעים מאוד, אני אלן, אלן ברייט. ולמרות שדיי קשה להאמין בכך, הטיפוס המריר ההוא, זה אחי התאום, אייבן.".
"נעים מאוד." השיב הנער שחור השיער לוחץ את ידו, "אני קוי, קוי למברדג'.".
לרגע אחד נראה היה שאלן קפא על מקומו לתדהמתו הרבה של קוי "למברדג', אמרת?".
"כן, למברדג', למה?".
"לא סתם, תסלח לי. בכל מקרה רציתי להתנצל בשם אייבן.".
"זה בסדר." השיב קוי בחיוך.
"לא, זה לא בסדר." התפרץ קייל, מופתע מהתנהגותו של קוי "איך אתה יכול לחייך ככה ולהתנהג כאילו כלום לא קרה, אחרי שמישהו אמר לך דברים כאלו נוראים ופוגעים?".
"זה לא היה נורא כל כך." המשיך קוי לתדהמת חברו.
"מה זאת אומרת לא נורא?", התפרץ קייל "הטיפוס המוזר הזה הרגע קרא לך הסכנה הכי גדול של בית הספר."
"אז," השיב הנער מושך בכתפיו "אולי אני באמת כזה." אמר קורץ אל קייל והחל פורץ בצחוק גדול, אלן הצטרף גם הוא ורק קייל ישב בשקט והביט בהם המום. 
השלושה ישבו יחד עוד זמן מה, מדברים וצוחקים ביניהם, נראה היה שאלן וקוי מסתדרים די טוב אחד עם השני.
"אני אזוז." החל אלן מתרומם מהכיסא עליו ישב.
"אתה הולך?" שאל קוי קצת מאוכזב, הוא דווקא נהנה בחברת מכרו החדש.
"כן, כדאי שאצא לחפש את אחי, לפני שיספיק לזרוק את הנבואות השחורות שלו על עוד מישהו.".
"אולי באמת כדאי..." החל קייל, שלוח אליו מבט עקום.
"כן." מלמל אלן, מחייך קצרות הוא כבר הבין מה דעתו של קייל עליו ועל אחיו "בכל מקרה, אני מאמין שנפגש כבר בהזדמנות, היה נעים להכיר אתכם." אמר והחל מתרחק מהשולחן.
"בהצלחה במבחנים!" שמעו אותו צועק מרחוק.
"גם לך!" קרא אחריו קוי, "בחור נחמד." הוא חייך, נשען על הכיסא ידיו מאחורי ראשו. 
"הממ, קשה לי להאמין שהוא באמת אחיו התאום של היצור הקודר ההוא." מלמל קייל.
"כן, באמת קשה להאמין." הסכים הנער שחור השיער מצחקק קלות. שלפתע עצר, מבחין בגבר לבוש בגלימות שצבען אפור כהה, אשר הלך לו בין עדר הנערים הממהרים לעזוב  את המקום. 
אך בניגוד אליהם הלך בכיוון ההפוך, ניגש אל השולחן הגדול בו ישבו הלורדים, מניח את ידו על כתפו של מאורו. זה בתגובה קם ממקומו ויצא יחד איתו מהאולם.
"ראו." החל קוי, הוא מעולם לא הבין את רגשותיו בנושא. היה משהו בלורד האופל, משהו מיוחד, משהו שמשך אותו ויחד עם זאת גרם לו לבהלה עזה.
"קוי." שמע קול מדבר אליו.
"מה? אמרת משהו?" שאל שהבחין כי קייל הוא הדובר.
"שאלתי אם אתה בסדר?" התעניין הנער הממושקף עיניו נצצו בדאגה.
"אני בסדר, רק חלמתי לי, אין סיבה לדאגה." השיב קוי בחיוך רחב שנועד להסיר כל דאגה מלב חברו החדש. אומנם הכירו יום אחד בלבד, אבל מסיבה כלשהי השניים הסתדרו טוב כל כך שאפשר היה לטעות ולחשוב שהם חברים מילדות.
"טוב. כדי שנלך." קייל קם ממקומו, "כל האחרים כבר עוזבים ומלבד זאת הייתי רוצה לחפש, את בן הדוד שלי.".
"כן, אתה צודק, באמת לא ראינו את אנג'ל מאז לקח את רוקי למרפאה מוקדם יותר היום." השיב קוי והשניים מיהרו לעזוב את המקום יחד עם השאר.

השמש החלה שוקעת, כאשר שבעים הנערים אשר עברו בהצלחה את הבחינות המוקדמות עשו את דרכם אל המעונות, שם ינוחו לקראת המבחן האחרון שיערך ביום שלמחרת.  כולם, מלבד אחד – אשר ישב לו לצל אגם קטן שהיה בחלק המרוחק יותר של המבצר. סביבו לא היה דבר מלבד עצים גבוהים ומגדל אחד ישן, בעל שלוש קומות, או לפחות כך נראה לעין, שמרחוק נראה נטוש. 
גובהו של  אותו הנער מטר ושבעים וארבעה סנטימטרים, לגופו לבש גופיה שחורה צמודה ועליונית אדומה נטולת שרוולים, מכנסי שק שחורות היו זרוקות על רגליו, נעלי ההרים שנעל היו שחורות אף הן והשלימו את המראה. קולר שחור עליו רקומים בצבע לבן סמלים לא מובנים היה קשור לצווארו של הנער (כאילו היה ודבק לעור), בנוסף היו לו שלושה עגילים בכל אוזן. אך מה שמשך את  תשומת לב כל היה צבע שערו, אשר באופן מפתיע היה כחול. שמו של הנער, אולאן קלנדייל.
אולאן, שכבר הוכחה העובדה כי היה שונה מהשאר ישב לו בשקט לצל האגם הקטן מביט בירח.
"בחיי, אחרי ארבע שנים הייתי מצפה ליותר, במיוחד מבן טיפוחיו של הלורד רוק." אמר, פניו עדיין משקיפות אל הירח שהיה כמעט מלא. אך נראה שאיש לא היה שם כיוון שלא הייתה  כל תשובה.
"לא נראה לך שהגיע הזמן לצאת, במילא אין טעם להתחבא יותר." המשיך עדיין יושב ופניו מופנים אל הירח.
מבין אחד העצים יצאה דמותו של בחור צעיר כבן שמונה עשרה, לגופו לבש גלימה חומה המייצגת את יסוד האדמה, הוא היה גבהה באופן יחסי, עיניו בגוון הדבש נראו חביבות אך אם זאת פראיות. אולאן שלח מבט אחד  לאחור, חיוך רחב פרוש על שפתיו "אז, אני רואה שהחלטת להצטרף אלי, אנג'ל.".

היה זה ערב מקסים ונעים בעיר 'אלוואנדר'.
אלייסאס וואן, ישב לו לצד האח החמימה אשר בחנות העתיקות הישנה שלו, קורא להנאתו מספר עב כרס המגולל את חייהם של כושפי היסודות במאה התשע עשרה.
שלפתע נשמע פעמון הרוח שהיה תלוי מעל דלת חנותו והוא ידע שמישהו נכנס פנימה. הזקן שלח מבט מהורהר ומעט מסוקרן אל דלת הכניסה, שכן מעט מאוד אנשים נהגו לבקר בחנות העתיקות הישנה שלו ובוודאי לא בשעות הערב.
עיניו התרחבו בהפתעה למראה אדם שעמד בפתח, הייתה זאת אישה בשנות השלושים לחיה, לבושה שכמיה כחולה עשויה בד יקר, חוטי כסף היו רקומים בשרווליה ובקצותיה של הגלימה. שערה היה ארוך עד מותניה וצבעו תכלת בהיר כשמיים נקיים מעננים, זוג עייני בדולח נעצו בו מבט בוחן. 
אלייסאס הביט בה נדהם, "סירו?" הוא החל בלי קול, נראה כאילו הייתה האדם האחרון אותו ציפה לראות.
*"סאיי מאנן לארק, מאיירס נאוי לאיי מאט איי קוריו, סאו אלייסאס."* אמרה בקול שקט וחסר רשמיות.

אנג'ל  חייך  והתקרב אל המקום בו ישב אולאן "הבאתי לך את זה." אמר, מצביע על סל קטן שאחז בידו.
"ארוחת ערב, כמה נחמד מצדך, אנג'י." קרא אולאן, בעוד הנער לבוש הגלימות ניגש לשבת לצידו, והוציא מותך הסל בקבוקון זכוכית קטן ועגול, צבעו סגול, ופשטידה אשר נראתה מוזר, עלים ירוקים שחורים היו פרוסים עליה.
אולאן אכל את אורחת הערב בשקט, ושתה מן הנוזל השקוף אשר היה בתוך הבקבוק. במשך כמה רגעים עיניו השחורות הפכו אדומות, זכר למה שקרה מוקדם יותר, לאחר שסיים את ארוחתו, הודה לאנג'ל.
"זה מפתיע שבאת לכאן הערב, אני כמעט ולא רואה אותך לאחרונה." אמר.
"העבודה שלי חשובה עד מאוד, הלורדים והמנהל סומכים עלי ואיני מתכוון לאכזב אותם.".
"מובן, הרי ברור שהדבר כל כך חשוב עד שתהיה מוכן לוותר גם על נשמתך." השיב אולאן בקול עוקצני.
"לא אבדתי את נשמתי ולא אאבד אותה." החל אנג'ל בטון גאה "אבל, אתה לעומת זאת  ממשיך לעשות את אותן הטעויות שעשית בעבר." הוא סיכם, שולח מבט מוטרד לעברו של הנער כחול השיער.
"אני שומע גערה בקולך? ובכלל מה מעצבן אותך כל כך?".
"אני לא עצבני, אבל המעשים שעשית היום." נאנח אנג'ל.
אולאן החל לצחוק "אתה מתנהג כאילו רצחתי מישהו".
"היית ממש קורב לעשות זאת, אם הלורד ראו לא היה עוצר אותך.".
"אני אומנם לא משתגע אחרי משפחת האבן של 'הלורד רוק'. אבל גם לא אפגע באחיו הקטן רק בגלל זה. פשוט רציתי ללמד את השרץ הקטן לקח או שניים זה הכול.".
"אלוהים יודע שאיני מחבב את הפרחח הזה, רוקי, במיוחד אחרי מה שעשה לקייל." נאנח אנג'ל, נזכר במראה בן דודו הממושקף, מחוסה בוץ וכל בגדיו קרועים ומלוכלכים, הוא היה מסוגל להרוג את רוקי על מה שעשה לולא הגיע הלורד רוק באותו הרגע.
הוא  לקח נשימה עמוקה והמשיך "אבל, 'מאן קאן'?" שאל מהסס, רק המחשבה על כך גרמה לו צמרמורת.
"ובכלל, אתה אמור להסתיר את הכוח שלך ולא לחשוף אותו בפני כול. האדון לא יהיה מרוצה כלל." אמר לבסוף.
אולאן נשכב על הדשא, במשך זמן מה לא אמר דבר ורק הביט בירח, שלפתע פתאום פרץ בצחוק מתגלגל "בחיי, אני רק נזכר בפרצוף שעשה הממזר הזה רוקי, בשעה שהיה דבוק לעץ." הוא קרא.
"אני שמח שזה משעשע אותך, אבל האדון ממש יתרגז הפעם." מלמל אנג'ל בחשש גדול.
אולאן צחק בשנית, "אל תדאג בקשר אליו."  אמר, שולח מבט מרגיע אל עבר אנג'ל.
"'קשישל'ה' היקר, תמיד היה מרוגז, מהיום בו נולדתי, וכנראה יהיה כך עד היום בו אמות.".
"איך אתה מדבר על האדון שלנו." התרעם אנג'ל ונאנח "בכל מקרה, אני רוצה לבקש ממך שתשמור על פרופיל נמוך, לפחות עד אחרי שתתקבל לבית הספר.".
"אני לא מבין למה אתה כל כך נלחץ." נאנח גם אולאן, "אבל בסדר, אני מבטיח לא להסתבך בצרות.".
"קשה לי להאמין לזה," עקץ אנג'ל, נזכר כי קוי הבטיח לו את אותו הדבר אחר הצהריים הזה ממש וכבר הספיק להסתבך עם אולאן.
"אתה חושב על הבן של למברדג'?" נשמע קולו של הנער כחול השיער, אנג'ל שכח כי הוא יכול לקרא מחשבות.
"כן, משומה אתה והוא ממש דומים זה לזה, ממש זוג משמיים." השיב אנג'ל ביובש.
"כן, גם אני חושב ככה," החל אולאן, חיוך מממזרי נח על שפתיו שהוא מתיישב, ראשו פונה לאחור אל עבר עץ גדול שעמד לו לא רחוק מהמקום בו ישבו השניים.
"אתה לא חושב כך קוי..." הוא לחש.

ההמשך יבוא...

*תרגום למשפט -'סאיי מאנן לארק, מאיירס נאוי לאיי מאט איי קוריו, סאו אלייסאס' -' עבר הרבה זמן, טוב לראותך שוב ובמצב טוב, מאסטר אלייסאס'.*

טוב , זה הכול בנתיים

                    אז , עד הפרק הבא

                                                שלכם ...