היה זה ערב נעים בעיר 'אלוואנדר'.
אלייסאס וואן, המשיך לשבת בכורסתו פניו מלאי הפתעה למראה האורחת שעמדה כעת במרכז חנותו.
הוא  מיהר לקום מן הכסא כדי לקבל את פניה של סירו, אך היא סמנה לו בידה לעצור "אין בזה צורך" אמרה קצרות והוסיפה, "אחרי הכול רמתך גדולה גם משלי".
הזקן הנהן בראשו מצביע על הכורסא שמולו מסמן לה לשבת, "אני חייב לציין שזאת הפתעה גדלה לראותך כאן," החל לומר "משמחת, אבל עדיין הפתעה.".
סירו התיישבה מחייכת מעט לעומתו "אני מניחה שכן, אם כי זה לא מפתיע שארצה לבקר אצלך מידי פעם.".
"איך מתקדמים העניינים?" התעניין אלייסאס.
"כרגיל, אתה יודע שראשות העיר היא כמו שעון שוויצרי, אין טעות אחת והכול תמיד קורה כמתוכנן.".
הזקן הרים גבה אחת כלא מאמין "הכול?" שאל בעוקצנות.
"ישנן כמה בעיות קטנות אבל הן בטיפול." השיבה קולה היה מתון ורגוע.
"כן, ישנן כמה בעיות, שבע ליתר דיוק." החל אלייסאס בחדות, "אם כי לא הייתי אומר שהן קטנות.".
"כפי שאמרתי, הן בעיות קטנות שבקרוב מאוד יטופלו בהתאם." השיבה, קולה היה שקט אך עם זאת חד "מלבד זאת לא הגעתי הנה כדי לדון בכך.".
"אני מתאר לעצמי." נאנח הזקן, הוא לא אהב שאנשים סביבו התעלמו מבעיה רצינית שכזאת, עבור רוב האנשים הייתה הנבואה רק שטות שמישהו המציא, אבל הוא ידע היטב שהיא הייתה נכונה.  מצד שני כיבד את החלטתם, מלבד זאת, הוא ידע שסירו הגיעה לחנותו כדי לדבר על משהו חשוב אחרת לא הייתה מגיעה.
"אז, במה אני יכול לעזור לך?".
עייני הקרח שלה התרככו מעט "זה נכון 'שהוא' נרשם 'למצבר האור'?" שאלה.
"כן." מלמל אלייסאס בשקט, "אני עצמי נתתי לו את המסמכים.".
"ואני לא מניחה שאמר לך מה בכוונתו לעשות.".
"נכון. הילד הזה כבר שנים לא אומר לי מה הוא עושה, למעשה אני לא חושב שמתישהו הוא ממש נתן לי דין וחשבון, לא לי ולא לאף אחד.".
"תיארתי לעצמי." היא החלה לומר שולחת מבט הצידה, אל המדף שמעל האח, שם עמדו מספר תמונות ישנות.
עיניה נחו על תמונתו של גבר, כבן שלושים לבוש שכמיה שחורה, שערו הכחול שהיה ארוך נאסף לאחור ברישול, פניו היו בהירות וצלקת ארוכה סימנה את הצד הימני של פניו מקו הגבה ועד לשפתו. עיניו  הכחולות נראו כזוג אגמים קפואים בליל חורף קר, אך עם זאת היה מבטן מהפנט למדי, שפתיו הדקות מחייכות.
"העתק מושלם." אמרה לבסוף חיוך עצוב פרוש על שפתיה.
אלייסאס החל לצחוק "הו, כן. לפעמים נראה לי שהוא יצא יותר מידי דומה." הוא התרומם ממקומו "עכשיו, מה דעתך על ספל תה טוב?" שאל בעודו לוקח את הספר שהיה על רגליו ומניח אותו על שרפרף קרוב.

אנג'ל סובב את מבטו אל המקום אליו הביט אולאן וגילה כי לא היה שם אף אחד. 
אולאן מצידו נראה מבודח מאוד ופרץ בצחוק מתגלגל, בעוד זה רק הביט בו במבט מרוגז "מצחיק מאוד." רטן.
"בחיי, אתה כזה רציני." נאנח כחול השיער שהוא מוטרד מעט מחוסר ההומור של חברו "בכל מקרה, כדי שתלך  לישון, אתה צריך לקום מוקדם מחר." אמר שולח מבט עוקצני אל עבר הנער חום השיער שישב לצידו. "אחרי הכול, מחר הוא היום הגדול." סיכם עיניו נצצו בנוגה מוזר.
"כן, אתה צודק." השיב אנג'ל שהוא מתרומם מן הדשא "אז, נדבר מחר לילה טוב." אמר ממהר  להיפרד מאולאן ועזב את המקום.
"בחיי, אני ממש מרחם עליו." נאנח אולאן שהוא מביט בירח עיניו היו רציניות יותר מבדרך כלל.
"עליו ועל כל אידיוט אחר שיעמוד בדרכי מחר...".

סירו לקחה לגימה ארוכה מן ספל התה שבידה, "כמה זמן אתה יודע על זה?" שאלה כזכר לשיחה קודמת.
"זמן רב, אל תשכחי שגילי כפול משלך, עוד בימי היה איילאן אלוואנדר, שם שאנשים לא אהבו לחזור עליו, ממש כמו השפה העתיקה שלנו, הוא הפך לקללה בקרב הרבה מאוד אנשים.".
"ואתה מאמין שהקללה שלו אמיתית?".
אלייסאס עיקם את שפתיו בעוקצנות "גם אתם מאמינם בזה אחרת לא הייתם שולחים את קלאן למשימת חיפוש אחר ילדים בסימן ירח.".
"עשינו את מה שהיה נחוץ למען שלום העיר." השיבה קצרות.
"כן, וגם אלוואנדר התחתית נוצרה למען שלום העיר?" גער בה.
סירו השפילה את עיניה "זאת אינה החלטה שלנו, הם בחרו בחיים כאלו." אמרה לבסוף.
אלייסאס נאנח, "אני יודע, מלבד זאת כבר שנים שאיני שייך לשום מקום כך שאני האחרון שעליו לומר מילה בעניין." הוא החל עיינו נעצו בה במט רך "אבל כל ענייני הוא שלומך ושלומם של אנשי העיר לא משנה מה מוצאם.".
היא הנידה בראשה לאישור "גם שלי.". 
"בכל מקרה ילדתי, אני מניח שמחר תשתתפי גם את בבחינות.".
"כבכל שנה." היא חייכה לעברו, "ואולי מוטב שאלך יש לי עוד דרך ארוכה.".
"כמובן." השיב הזקן מחייך חזרה.
סירו התרומה ממקומה מניחה את הספל על השרפרף הקרוב ונגשה אל הכורסא עליה ישב אלייסאס, מתיישבת על ברכיה ראשה נפול וידיה מושטות לפנים "*קארו, נאס מאן ליי, סאו אלייסאס*.".
אלייסאס אחז בידיה המושטות "* סאו, מאי נאלס אייקה מאיילסנטוס אורו, סירו סאיינסאס*." אמר רכות.
סירו התרוממה על רגליה, קדה קצרות "אלך עכשיו." החלה בעודה עושה את דרכה לעבר דלת הכניסה. "אחרי הכול, מחר הוא היום הגדול." אמרה לבסוף מחייכת קצרות.
"בהחלט." צחק אלייסאס "שיהיה לך לילה טוב ובהצלחה בתי.".
"לילה טוב גם לך, נוח היטב, מאסטר.".

למחרת בבוקר עשו שבעים הנערים הנותרים את דרכם אל אצטדיון האבן הגדול שעמד הרחק משטחי האימונים והיה מוקף כולו עצים גדולים ועתיקים.

שערי האבן הגדולים היו פתוחים לרווחה וגילו את יופיו של המקום.

פנים האצטדיון היה גדולה ורחב, במרכזו עמדה זירת קרב ענקית, במרחק רב מזירת הקרב עצמה היו פרוסים להם יציעים בעלי חמישה קומות כל אחד.
מוחלקים היו למקצות – ארבעה צבועים באדום, ארבעה בחום, ארבעה בתכלת וארבעה בכחול כהה יותר.
אך מה שמשך את תשומת הלב יותר מכל היה היציע שעמד בין שניים מהם שהוא פונה אל שער הכניסה, צבעו של היציע זהוב והיו בו רק עשרה מושבים;

אחד צבוע בחום, השני באדום, השלישי בכחול, הרביעי בתכלת, החמישי שהיה  גבהה מהאחרים היה צבוע בזהב,  השישי היה בצבע אפור כהה, השביעי היה גם הוא אדום, השמיני חום, התשיעי  כחול  והעשירי שנראה היה כאילו צורף ברגע האחרון היה זהוב גם הוא.
כולם נכנסו פנימה והתיישבו בארבעת היציעים האחרים.
"וואו, איזה מקום מדליק!" התלהב קוי בעודו מחפש מקום לשבת.
"כן, המקום הזה באמת מרשים ביותר." הסכים גם קייל.
"תהנה מהמקום הזה כל עוד אתה יכול." נשמע קול  מתגרה מאחוריו.
קוי הפנה את מבטו לאחור, מבחין בנער שהתקדם לעברו, הוא היה גבהה באופן יחסי, בערך בגובהו של קוי. שערו חום ועיניו בגוון הקפה, מעט מלא ולא ממש מפחיד, אבל מלא ביטחון עצמי.
"רוקי..." מלמל הנער שחור השיער, עיניו מלאות בבוז. בעוד קייל עמד לצד חברו מביט בנער המתקרב בחשש. 
"לא נראה לי שתחזיק כאן עוד הרבה  זמן למברדג'.".
"באמת, ולמה אתה חושב ככה?" השיב קוי בטון עוקצני.
"אני רק אומר את האמת, אחד כמוך לא יחזיק במקום הזה אפילו חמש דקות." אמר רוקי מתעלם מהעוקץ בקולו של הנער. 
"ומי אמר שאתה תתקבל." נשמע קול קורא. רוקי הביט סביב כדי לחפש את הדובר ונבהל כהוגן כאשר נפל מבטו על נער בן גילם, גבהה באופן יחסי ובעל שיער קצר בצבע כחול אשר התקדם לכיוונם.
"אולאן." קרא קוי, היה משהו מוזר באולאן, משהו מושך וממכר מאוד שקוי לא הבין.  
"אתה..." מלמל רוקי בקול רועד, נזכר במה שעשה לו אותו הנער רק יום לפניכן. 
"למה אתה לא עונה?"  המשיך אולאן, עתה עמד ממש לידם נותן מבט עוקצני ברוקי, "מה גורם לך לחשוב שאתה תתקבל?".
"הנה אתם." נשמע קול נוסף, לשם שינוי היה זה קול שקייל שמח מאוד לשמוע, "אנג'ל." הוא קרא בהקלה למראה בן דודו אשר הצטרף גם הוא.
"מה אתם עושים פה?" פנה אל קייל וקוי, "עליכם להיות במקומותיכם הם כבר רוצים להתחיל במבחן.".
"אתה צודק בהחלט, אנג'ל." הסכים איתו קייל ששמח להיות רחוק משני הנערים האחרים. הוא משך בידו של קוי וסחב אותו אל בין השורות כדי לחפש מקום לשבת בו. רוקי מיהר גם הוא לעזוב ורק אולאן המשיך לעמוד במקומו, משקיף על הנער שחור השיער שמיהר לעזוב את המקום יחד עם חברו הממושקף. 
"תשכח ממנו." החל אנג'ל מניח יד אחת על כתף חברו, "במקום זה תתרכז במבחן היום.".
"אתה דואג יותר מידי." השיב אולאן שהוא מנתק בכוח את עיניו מקוי ושלח מבט קצר ולא מעוניין במיוחד אל חברו חום הגלימה.   
"אני רק מקווה שתתנהג כראוי." מלמל אנג'ל, הבעת פניו הייתה כשל הורה כועס שבנו הקטן שוב עולל מעשה קונדס כלשהו.  
"לא אאכזב אותך אבא'לה." התבדח אולאן, פורש את ידיו באוויר כנכנע, "ועכשיו ברצינות, אני מבטיח להתנהג יפה." אמר  מניח יד אחת על ליבו  כנשבע. 
"לו רק היה לי מטבע זהב בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה ממך..."  נאנח אנג'ל, בתוך תוכו הוא  ידע שיום ללא צרות מאולאן יהיה ממש כמו גשם במהלך בצורת (שניהם בלתי אפשריים).  "לפחות תשתדל לא להסתבך יותר מידי." הוא  התחנן. 
"אני מבטיח... לנסות." השיב אולאן בבדיחות, "עכשיו אם תסלח לי, יש לי פגישה חשובה עם התסבוכת הכי גדולה בחיי." הוא צחק ממהר לעזוב את המקום.

קוי שחרר את עצמו מאחיזתו של קייל והחל הולך אחריו בחיפוש מקום לשבת, שהבחין ביד מנופפת לעברו,  "אלן." קרא קוי והשניים מהרו אל עבר השורה השלישית, שם ישב לו אלן ברייט, אותו פגשו ביום שעבר.
משמאלו של אלן ישב נער הדומה לו כשתי טיפות מים ומימינו שני מושבים ריקים, "יושבים כאן?" שאל קייל בהיסוס, אלן בתגובה חייך "כן, אתם.".

אל זירת הקרב עלו להם קארל ופיירו. לורד האש פרס את ידיו באוויר כמבקש שקט, "בוקר טוב לכולם." קרא בקול.
"כידוע לכם, כדי להתקבל לבית הספר שלנו ישנם שלושה מבחנים שעליכם לעבור." הוא חייך, "ברכות לכל מי שהגיע עד לכאן, עברתם את שני המבחנים הראשונים." פיירו עצר לרגע שולח מבט מלא כבוד אל עבר היציע שמולו, שם בין ארבעת היועצים ושני המורים הנאמנים ישב  אדם כבן שישים,  גבהו מטר ושבעים ושבע סנטימטרים. שכמיה ארוכה בצבע זהב כיסתה את גופו המלא במקצת, מלא חיים היה ונראה צעיר מאוד לגילו. שמו של האיש – אוגוסט וולידר, המנהל והמייסד של בית הספר  'מבצר הואר'. 

"ברשותך אדוני, היית רוצה להתחיל במבחן.".
אוגוסט בתגובה קם ממקומו ופרס את ידיו לצדדים "אתם רשאים להתחיל, בהצלחה לכולם."  קרא. 
פיירו הנהן בראשו לאישור, שולח מבט קצר אל ארבעה נערים כבני שמונה עשרה שעמדו קרוב לזירה, שלושה מהם עמדו לצד תיבת מתכת גדולה, בעוד אחד אחר מהם אחז בידיו קופסת פח קטנה.  לורד האש סימן להם לעלות. הארבעה  פעלו לבקשתו, שלושה מניחים את התיבה לצד רגליו, עת הרביעי מוסר את קופסת המתכת הקטנה לידיו של קארל אשר עמד גם הוא על הזירה.
"בקופסה הזאת, נמצאים שמותיהם של ארבעת היועצים הבכירים: רוק, ג'ין, סירו, ואנוכי." החל פיירו מצביע על הקופסה הקטנה בידו של קארל,

"בכל פעם נקרא בשמם של ארבעה תלמידים, אחד מהם ישלוף מתוך הקופסה את שמו של אחד מארבעת היועצים. אותו אחד יהיה זה שיבחן אותם." הבהיר פיירו מחייך חיוך רחב, "לאחר מכן, כל אחד מהארבעה בתורו יתבקש לבחור כלי נשק מתוך ארבעת התאים שכאן." לורד האש הצביע על תיבת המתכת הגדולה שעמדה למרגלותיו."וובכן, אחרי שהכול ברור הבה נתחיל במבחן.".

ההמשך יבוא ...

*תרגום למשפטים בשפה העתיקה:

סירו- *' קארו, נאס מאן ליי, סאו אלייסאס'*-*' האם תתן לי את הכבוד שבברכתך, מאסטר אלייסאס'.*

אלייסאס-'*סאו, מאי נאלס אייקה מאיילסנטוס אורו, סירו סאיינסאס*-*'מי יתן והכוכבים ישמרו עליך, סירו הפקחית שלי '*

טוב , זה הכול בנתיים

                    אז , עד הפרק הבא

                                                שלכם ...