שלום לכולם וסליחה על העיכוב, הנה יצא לו עוד פרק :)

לפני שנתחיל, אני רוצה לשוב ולהודות ל ayano_chi המקסימה... על כל  העזרה שלה, על הבטא, תמכיתה הרבה והעובדה שהיא תמיד מוצאת זמן כדי לעזור !!! 

ועכשיו הפרק.

תהנו ...

פרק עשרים ואחת - הנבחן המפתיע 

פניו של קוי נאורו ולא נראה שהוא מופתע מטענתו של לורד האופל, "כמה מפתיע שאתה באמת זוכר את ה – SOR.

 במיוחד כי נשבעת לחסל את כולנו, עד האחרון.".
"אז, אתה באמת אחד מהם?" שאל ראו, גם הוא לא מופתע במיוחד, היכולות שהפגין יריבו קודם לכן, היו האישור לכך שהאדם שעמד מולו כבר לא היה קוי למברדג'.
"הו, כן, בהחלט." השיב הנער בחיוך עוקצני, "ואני גאה להיות כזה.".
"איזו מן גאווה היא לצוד את בני מינך?" התרגז ראו.
"ומה אתה עשית?" , "צדת את כולנו, כאילו היינו חיות, רק כדי שלא תצטרך להתמודד עם העובדה שגם אתה כזה. הפכת להיות חיית המחמד של 'החמישה'.".
"איך אתה מעז!" עיניו השחורות של ראו שוב ברקו באור אדום, " אין לך מושג על מה הייתי צריך לוותר.".
"הו, אני יודע." צחוקו המתגלגל של קוי הדהד ברחבי הזירה, "בגלל זה אתה רוצה לחסל את הילד הזה, בדיוק כמו שחיסלת את רוברט.".
ראו קפא לרגע, היו מעטים שידעו על מעשיו בעבר. במיוחד כאלו ששרתו ב – SOR.
"הייתי צריך לנחש שזה אתה." אמר מחייך במרירות.
"אני שמח שאתה עדיין זוכר אותי, אח יקר." השיב הנער בחיוך רחב.
"מה שלא תכננת, תעזוב את הילד הזה בשקט.".
"מצטער, אבל אי אפשר." הוא החל לומר, משועשע ממבטיו המרוגזים של ראו. "קוי, זימן אותי ורק הוא יכול לסלק אותי.

חוץ מזה, לא מתחשק לך יריב קצת יותר רציני. זאת הרי לא גבורה גדולה להלחם עם מאן קן, נגד תלמיד שנה ראשונה שאפילו לא יודע למצמץ.".
"ואתה חושב שתוכל להביס אותי?" השיב ראו בעוקצנות, הוא היה ממש מרוגז, אבל יותר שמח שיוכל לסיים את העניין הלא סגור הזה אחת ולתמיד.
רוח קרה נשבה ומסביב לזירה עמדו כעת; פיירו, סירו וג'ין. בעוד אוגוסט ווילרד, עמד במקומו שביציע הכבוד, מחכה לתת להם את הפקודה כדי שיתערבו וישחררו את הרוח מגופו של קוי.
"לא" מיהר ראו לעצור אותו, "הוא שלי ורק אני אפטר ממנו.".
אוגוסט, הנהן לאישור והשלושה עמדו במקומם, מחכים לרגע בו יכשל כדי שיוכלו לעשות את עבודתם.
"תמיד היית גיבור גדול, אח קטן," המשיך הנער, מעביר יד אחת בשערו השחור "אתה באמת חושב שתוכל לחסל אותי בלי להרוג גם את הילד הזה.".
"שתי ציפורים במכה." סינן ראו בארסיות, מתחיל למלמל מספר מילים בשפה העתיקה.
קוי בתגובה רק חייך, "אתה לא תשתנה אף פעם, אחי." הוא נעמד בעמידת קרב מחכה להתקפתו של ראו.

היה זה ערב נעים ושקט בעיר הכושפים 'אלוואנדר', אלייסאס וואן, בדיוק סיים את ארוחת הערב שלו והחל לפנות את הכלים. כששלוש נקישות נשמעו על דלת הכניסה, הן היו כה חלושות שלרגע נדמה היה לזקן שדמיין אותן, עד שנשמעו בשנית. אלייסאס, פנה באיטיות אל דלת הכניסה, כל אדם שלא יכול לפתוח את דלת חנותו היה מסווג כאיום.
הוא פתח את הדלת, מופתע לראות מולו נערה כבת ארבע עשרה, שערה השחור, שהיה ארוך התפרע לכל עבר.

בגדיה היו קורעים ומפויחים ופניה היו חיוורות, עיניה הירוקות נראו כבויות וחסרות כל חיים.
"את?" נדהם אלייסאס, בלי כל ספק הנערה הזאת הייתה האדם האחרון לו ציפה.
"בבקשה, תעזור לי..."  היא החלה אומרת, מחבקת את עצמה כדי לעצור את גופה הרועד.
"הייתי רוצה אבל..." גמגם הקשיש, הוא ריחם עליה, אבל ידע שאם יעזור לה, הוא צפוי לבעיות רבות.
"אני מתחננת, בבקשה." היא פרצה בבכי, מחבקת את כתפייה, "בבקשה, סבא.". 
"היכנסי." מיהר לומר, מושיב אותה על כיסא הקרוב אל האח כדי למנוע ממנה לרעוד. עדיין מופתע מעט שבחרה לבוא אליו לעזרה.
"מה קרה?" שאל בדאגה, מגיש לה כוס תה חם ומתיישב על הכורסא מולה.
"אני צריכה את עזרתך, סבא, אני צריכה עוד תרופה." היא השתעלה קלות, מסיטה את פניה מהספל  "המצב ממש – ממש מחמיר, אני יודעת שלא הייתי צריכה לבוא הנה, אבל לא היה לי לאן לפנות." היא סיימה את דבריה, נאנחת.
אלייסאס, התרומם מן הכיסא ונכנס אל החדר הצדדי, מוציא משם תיבת מתכת גדולה, מניח אותה על השולחן.

"את יודעת איך לעשות את זה?" שאל.
הנערה הנהנה לאישור, בעוד הזקן המשיך, פותח את התיבה מוציא ממנה שקיק עם גרגרים שחורים וכמה חתיכות עלים מיובשים.
"למרבה הצער, אני לא יכול להכין לך אותה, אבל, אם אתן לך את המרכיבים תסתדרי נכון?" פנה אל הנערה, בעודו ניגש אל אחד מהמדפים שעל הקיר, שולף ממנו בקבוקון זכוכית בעל פיה מוארכת מניח אותו על השולחן.
היא הניחה את הספל והתרוממה נגשת לעמוד לידו, "אני אצליח." אמרה חלושות, "אבל למה אתה לא יכול?".
אלייסאס, חייך במרירות, חושף בפני הילדה הנדהמת, את מפרק כף ידו שאותיות לא מוכרות היו חרוכות על בשרו, "אם אעשה משהו, הם ידעו." אמר לבסוף מניח יד אחת על כתפה.
"אתה מסומן?" היא שאלה בעצב, יודעת עד כמה וודאי סבל.
"כבר שנים שאני כך, אז אין לך מה להתעצב ילדתי." הוא חייך בהבנה, מלטף את ראשה. "עכשיו כל המרכיבים כאן, רק חסר לי..." אמר ניגש אל האח הדלוקה מתכוף מעט לעברה ומוציא ממנה חבילה עשויה עורות, אשר למראה הפלא לא נשרפה.
"עדיין יש לי כמה טריקים בשרוול." הוא צחקק, מניח את החבילה על השולחן, פותח אותה ושולף מתוכה מספר עלים ארוכים ושחורים שלמרות היותם שמורים בבילת אורות הרחק ממים או אור לא התייבשו ונראו רעננים כאילו זה עתה נקטפו.
"עשבי ירח." קראה הנערה בפליאה.
"כן, הנה כל מה שתזדקקי לו. למרבה הצער אני אפילו לא יכול ללוות אותך כי נאסרה עלי הכניסה לשם, אבל אני בטוח שאת תדעי להסתדר מצוין." אמר מלטף את ראשה בשנית.
"בהחלט." השיבה הנערה מחייכת לעומתו.
אלייסאס, אסף את בקבוקון הזכוכית ושאר המצרכים בתוך תיק עור חום בעל רצועה אחת ונתן לה אותו. "בהצלחה, ילדתי." אמר, שעה שליווה אותה אל דלת הכניסה.
"תודה לך, סבא, סליחה שהטרדתי אותך." אמרה, נושקת קלות ללחיו וממהרת לרוץ משם לפני שמישהו יבחין בה.

מאורו שישב ביציע הכבוד נדהם מתגובותיו של ראו, "הוא באמת מתכוון להרוג גם את קוי?".
"אל תדאג, זה לא יקרה." אמר אוגוסט, "ראו לא יעשה משהו שיסכן תלמיד בבית הספר הזה ולא חשוב כמה הוא 'לא סובל אותו' לדעתך, במיוחד לא את הבן של רוברט למברדג'." סיכם המנהל,  הבעת פניו רצינית ונחושה.
"אני ממש מקווה, אדוני." מלמל מאורו בחשש, הוא לא מיהר לסמוך כל כך על ראו.

קייל שישב יחד עם חבריו ביציע, נדהם ממה שקרה שם. הוא אומנם לא הכיר את קוי זמן כה רב, אבל ידע שהוא מתנהג מוזר. "מה לכל הרוחות קרה לו, הוא לא מתנהג כמו עצמו.".
"זה בגלל שהוא לא עצמו." השיב אנג'ל, שולח מבטים נרגזים לאולאן. העלם בעל עיניי הדבש, הרגיש כל כך חסר אונים, מצד אחד, ידע שהיה עליו להודיע על כך למנהל או לאחד הלורדים, כדי שיעצרו את הנער עוד לפני שזימן את הרוח שתפגע בו.

אבל מצד שני, פחד לעורר את  זעמו של אולאן, שלא היה אדם קל וחביב כלפי אלו שבגדו בו.
"מה הכוונה, לא עצמו?" ביקש קייל להבין.
"אני חושב שזה זימון של... נשמה?" התערב אלן.
"זימון נשמה?".
"אתה יודע, בעבר האמינו שלרוחות רצונות וחיים משלהם, שהמוות, מונע מהם להגשים את ייעודם. אז, בשנייה לפני שאדם מת, היו כולאים את נשמתו בתוך כלי מיוחד. ומעבירים אותה לגופו של אדם חיי, שהסכים מרצונו להפוך לגוף מארח לרוח.".
"באמת עשו דברים כאלו?" הזדעזע הנער הממושקף.
"תתפלא." נשמע קולו המקניט של אולאן.
"אני יכול להבין אם מדובר בבני מינך, אחרי הכול, אכזריות זה אצלכם בדם." התריס נגדו קייל.
זה בתגובה רק גיחך ומשך בכתפיו, מביט בעניין במה שהתרחש בזירת הקרבות.

"אז, שנתחיל אח קטן?" שאל האדם בתוך גופו של קוי ונראה מרוצה מאוד מעצמו.
"מה אתה חושב?" השיב ראו, מניף את ידיו קדימה, שולח גל אנרגיה גדול ששט במהירות ואיים להעיף את קוי מהזירה.
אך זה רק עמד שם, מרים את ידיו כלפי מעלה ויוצר סביבו בועת מגן כחולה, שבלמה את התקפותיו של לורד האופל.
"או.קיי, עכשיו תורי." החל הנער ולפני שהספיקו כול יושבי היציע למצמץ, נעלם ממקומו והופיע שוב מאחורי ראו, שלא הספיק להגיב בזמן ומצא את עצמו נוחת על הרצפה, שגל אנרגיה קטן אך חזק פגע בגבו.

"לא יכול להיות," נדהם מאורו "הוא הכיר את ראו, בכדי לדעת שהוא לא ייפול ממכה כזאת קטנה.
"נראה שהוא לא כזה קשוח כמו שרצה שיחשבו."  קרא באן, במיאוס.
"אתה טועה לחלוטין," פנה אליו קולו הגוער של אוגוסט ווילרד. "הוא חזק הרבה יותר ממה שאתם יכולים לדמיין. הסיבה היחידה לכך שעדיין לא חשף את כוחו האמיתי, היא כי בניגוד לכמה אנשים כאן, הוא עדיין זוכר שאנחנו נמצאים במבחן של תלמידי השנה הראשונה ואין כל סיבה לעורר מהומות. בוודאי שלא לפגוע בחפים מפשע.".
"אבל,  אדוני המנהל..." גמגם באן, הוא היה דיי מופתע מהביטחון הרב שהפגין המנהל כלפי אדם שהיה שיך לגזע האויב שלהם. "אני מסכים עם המנהל, באן." קטע אותו קולו הקשה של הלורד רוק, "אז למה לא נהנה מהקרב וניתן לראו, לעשות מה שהוא מבין." אמר לבסוף, עיניו שולחות מבט קר, אל עוזרו חם המזג.
"כן, אדוני." השיב באן בצייתנות ושתק.

"מה קורה אח קטן, אתה כבר נכנע?" צחקק האדם בגופו של קוי, משועשע לדעת שידו על העליונה. הוא הכיר היטב את אופיו של ראו, בכדי לדעת שלמרות כל הצהרותיו,  הוא לא יעשה שום דבר שיסכן את היושבים ביציע, או את הגוף המארח שלו, גם אם זה אומר שיפסיד בקרב הזה.
ראו עשה מאמץ גדול כדי להתרומם מן האדמה, אך לפני שהספיק לעמוד על רגליו ניגש אליו קוי ובעט בפניו, מעיף אותו לאחור. "בחייך, זה ממש לא מאתגר, למה לא תראה לי למה אתה מסוגל באמת." אמר בהתלהבות, שעה שהתקרב אל המקום בו שכב ראו, עיניו השחורות ברקו בגאווה למרות כל המכות שקיבל.
הוא עדיין ניסה להתרומם, אך לא נראה שבאמת התכוון להילחם ברצינות.
"טוב, אם ככה, אין טעם להמשיך את המשחק הזה. אמר מרים את ידו באוויר במטרה להנחית מכה אחת אחרונה על הלורד הפצוע, אך לפני שהספיק להוריד את ידו היא נעצרה.
"מה קורה כאן?" שאל, מוכה תדהמה לגלות שהוא אינו יכול לזוז. זה לא היה ראו, הוא שכב בחוסר אונים תחת רגליו ורק ניסה לקום.
אולי אחד הלורדים האחרים, הוא שלח מבטים מהירים לצדדים, אף אחד מהם לא עשה דבר מלבד לעמוד במקומם, מופתעים מהמתרחש.
היה רק אדם אחד שהיה יכול עצור אותו, אבל לא היה לו הכוח הדרוש לזה. הוא ניסה להניף את ידו בשנית.
"לא. עצור."  נשמע קול קורא ממעקי ראשו.
בעיניי רוחו הופיעה דמותו של קוי, "אתה לא תפגע בו." קבע.
"באמת?", "ומי יעצור אותי?".
"אני."  השיב קוי עיניו ברקו.
"לא רצית להיכנס לבית הספר הזה?" שאלה הרוח בקול מקניט.
"לא ככה.".
"ונדמה לך שתוכל להיכנס לכאן בלי עזרתי, ילד טיפש, שכחת כבר שעמדת להפסיד.".
"שיהיה, אני לא  צריך את הכוח המושחת שלך, לנצח אותו.".
"כרצונך, אני אשמח לראות אותך מפסיד, ילדון טיפש." מלמל הרוח, בכעס.
"כן, בטח." השיב קוי בגאווה.
אור חזק הבהב סביב הנער למספר דקות ולאחר מכן נעלם.
קוי פקח את עיניו מביט סביב מבחין בלורד האופל ששכב לא רחוק ממנו, פניו דיממו.
"הו, אלו היו מכות רצחניות, אה." הוא החל משועשע, מושיט את ידו כדי לעזור לו להתרומם, "אבל שנינו יודעם שזה כלום בשבילך.".
"למברדג'?" שאל ראו בקושי, מסיט את ידו של הנער ומתרומם לבד, נעמד בגאווה, עיניו סוקרות את הנער שחזר להיות עליז וחדור מוטיבציה.

הפצעים שגרם לו ראו בתחילת המבחן החלו מופיעים מחדש תחת בגדיו הקרועים.
"יאפ, אני ולא אחר." השיב קוי בהבעה משועשעת, "אז, שנמשיך איפה שהפסקנו?".

ההמשך יבוא...

טוב,זה הכל בנתיים

                  עד הפעם הבאה

                                    שלכם....