היי, אני יודעת שלקח לי זמן להעלות את הפרק ועל כך אני מתנצלת .
לפני שנתחיל, אני רוצה לשוב ולהודות ל ayano_chi המקסימה... על כל העזרה שלה, על הבטא, תמכיתה הרבה והעובדה שהיא תמיד מוצאת זמן כדי לעזור !!!
ועכשיו הפרק.
תהנו ...
פרק עשרים ושתיים - המבחן ממשיך
ביציע הכבוד ישבו, אוגוסט, מאורו, באן ורוק. מביטים במתרחש. מנהל בית הספר נתן מבט קצר בסירו, פיירו וג'ין, אשר עמדו בצידי הזירה ובחנו את המתרחש.
"הכול נראה כשורה." השיבה סירו, כתגובה לדבר שרצה לדעת אבל לא העז לשאול.
"אם כך חזרו למקומותיכם." קרא אוגוסט.
סירו וג'ין מיהרו לחזור אל יציע הכבוד, בעוד פיירו חזר לצד הזירה שם עמד קארל.
"נראה כאילו קוי חזר." מלמל אלן בהקלה.
"אתה צודק, זה נראה כמו קוי." התרגש קייל, שעדיין לא כל כך הבין מה קרה שם. אבל שמח לראות שחברו שוב מתנהג כרגיל.
"וגם נשמע כמו קוי." צחקק אולאן, "רק הילדון הזה היה מספיק אמיץ בשביל לאתגר את ראו ועוד אחרי כל המכות שחטף ממנו.".
"כמה שאתה בטח מרוצה מעצמך." גער בו אנג'ל, ידיו אומנם היו כבולות בעניין הרוח שהשתלטה על גופו של קוי, אך הוא עדיין לא יכול היה לשתוק כאשר אולאן מתנהג בצורה כזאת.
"טוב אנג'י, אני חושב שאתה עדיין קצת כועס על מקודם." ענה אולאן, מלטף את ראשו של אנג'ל כאילו היה ילד קטן. "אבל אין לך עוד סיבות לכעוס עלי. הכול בשליטה, קוי יצא מזה בזול וחוץ מזה עכשיו יתחיל הקטע המעניין. אז תהייה ילד טוב ותנסה להירגע קצת בסדר?".
אנג'ל הזיז את ידו של אולאן מראשו ונתן בו מבט חמוץ, "אתה לא מפסיק אף פעם.".
"מה שחשוב עכשיו הוא שקוי חזר לעצמו." מיהר אלן להתערב, "ושהמבחן הזה יסתיים בקרוב.".
אולאן בתגובה שלח בו מבט מרושע כשאמר, "הו, אבל המבחן הזה רק מתחיל.".
ראו לא אמר דבר למשך מספר דקות ורק המשיך להביט בקוי שנראה ממש כמו תמיד.
"אז, מה אתה אומר אדוני הלורד, שנמשיך?".
חיוך קלוש עלה על שפתיו של ראו, "אתה באמת מצפה שאמשיך בקרב, במיוחד אחרי שאתה כבר נראה מעוך לגמרי?".
"מי שמדבר." השיב קוי בגיחוך.
נראה שדבריו של הנער שימחו את ראו מסיבה כלשהי, "כרצונך, אבל אל תיילל אם תמצא את עצמך מפורק לגורמים.".
"טוב, אם דבר כזה יקרה, מה שבטוח הוא, שאני לא אוכל ליילל." השיב קוי קצרות ולא נראה שנבהל כל כך מדבריו של ראו.
"כך יהיה." לורד האופל שלח מבט קצר אל היציע, "מה אתה אומר המנהל?".
זה בתגובה רק חייך ברוגע, שמח על שהעניינים עם אותה רוח מסתורית חלפו, ככל הנראה. והכול יכול להמשיך כרגיל, "אני לא חושב שיזיק אם תמשיכו במבחן, אבל ראו זכור מה שאמרתי לך." פנה אל לורד האופל.
"אזכור." השיב ראו קצרות, "אנחנו מתחילים." קרא בעודו רץ לעברו של קוי.
"הגיע הזמן." גיחך קוי ממהר לזוז הצידה שנייה לפני שאגרופו של ראו פגע בבטנו. להפתעתו של לורד האופל ושאר היושבים ביציע.
קוי היה הוא עצמו, אומנם מסיבה לא ברורה הפך מהיר יותר מקודם.
"מרשים." מלמל לורד האופל בינו בן עצמו, שעה שהתקרב אל קוי פעם נוספת כדי להכותו, אך גם הפעם הצליח הנער להימלט ולא רק זה אלה שקוי באמת הצליח להכות את ראו בגבו.
לתדהמת כל הנוכחים.
"אני לא מאמין שהוא הצליח לפגוע בו." קרא קייל בתדהמה.
"זה באמת דיי מפתיע" הסכימו אנג'ל ואלן, בעוד אולאן רק ישב בשקט עיניו נעוצות בזירה ועל פניו חיוך ממזרי.
"מרושע... מרושע." מלמל אייבן, עדיין אוחז בכוח בידיות המושב שלו.
נראה שגם ביציע הכבוד הופתעו מהישגיו של קוי, שבתחילת המבחן התקשה מאוד אפילו לעמוד לצדו של ראו, מבלי לחטוף מכות ולא כל שכן לפגוע בו.
"הוא הצליח לפגוע בראו." הופתע מאורו.
"זה באמת מפתיע." הסכים ג'ין בחיוך.
"מזל של מתחילים." מלמל באן.
"אני לא מסכים איתך." מיהר ג'ין לומר, "ראו, חונך בהרים השחורים שם כל פגיעה היא סכנת חיים. אם הנער הצעיר הזה הצליח לפגוע בו, בוודאי לא בגלל שראו נתן לו, אלא כי הוא מהיר יותר ממקודם.".
"אתה מנסה להגיד לי שהילד הזה, מהיר יותר מלורד האופל?" הופתע באן.
"בדיוק." סיכם ג'ין משועשע מהמבט המזועזע של באן.
"האם הסכנה חלפה?" נשמע קולו המוטרד של אוגוסט, נראה היה כי חשש שקוי עדיין נשלט על ידי אותה הרוח המסתורית.
"בהחלט, זה קוי למברדג', אדוני." מלמלה סירו, שולחת אליו מבט קצר ולאחר מכן מיהרה להחזיר עיניה אל הזירה.
'אם זה כך, ראו צדק שדאג בגללו.' חשב אוגוסט בליבו, 'אני רק מקווה שלא אתחרט על כך שהבאתי אותו הנה'.
"מה העניין כבוד הלורד, כבר החלטת לוותר?" שאל קוי, מבטו עוקצני. בעודו קופץ במקומו מרוב התרגשות. "אל תגיד לי שאתה דואג לי פתאום.".
"זה הדבר האחרון שאעשה." הודה ראו בשקט.
"אז תתחיל להלחם ברצינות, כי שנינו יודעים שפגעתי בך בכוונה.".
"מה הוא אמר?" התפלא קארל, שעמד יחד עם פיירו לא רחוק מהזירה.
"כמו שחשבתי." גיחך פיירו, מעשיו של ראו היו ברורים לו עוד מההתחלה.
"אתה רוצה להגיד לי, שראו נתן לקוי לגעת בו?" ניסה קארל להבין.
"בדיוק, ראו רצה שקוי יפגע בו.".
"אבל למה?".
חיוך גדול ואומר סוד נפרש על שפתיו של לורד האש "תאמין לי שאין לי מושג.".
"קדימה אדוני הלורד, תתחיל להלחם ברצינות. אנחנו צריכים לסיים את המבחן הזה עוד היום." התגרה בו קוי.
"חצוף וחסר משמעת, בלי כל ספק הבן שלה." מלמל ראו, "אם כך אתה רוצה." קרא פניו היו קרות וחסרות הבעה כרגיל וקולו נוקשה וכפלדה.
ראו עצם את עיניו וכשפקח אותם נראה שצבען השתנה שוב לאדום, הוא שלף יד אחת בעודו משנן טקסט לא מוכר, הילה שחורה ומפחידה החלה נוצרת סביבו.
קוי הבחין כי על ידו שהייתה מושטת כלפי פנים, מתחת לברדס, היה צמיד כסף שנראה כאילו הוא צמוד לעורו של לורד האופל במרכזו של הצמיד הייתה משובצת אבן כסופה שגודלה כגודל ביצה. אשר החלה זוהרת באור כחול לתדהמת כל יושבי יציע הכבוד.
"הוא לא מתכוון להשתמש בזה?" הזדעזע מאורו.
"ראו, מה אתה עושה?" קרא אליו אוגוסט, בפעם הראשונה לאותו הערב נראה מודאג ואפילו אפשר לומר מבוהל.
"סיין אלמרה" השיב ראו, בעודו פונה אל קוי. אבל במקום לרוץ אל הנער ולתקוף אותו, השניים המשיכו לעמוד זה מול זה בלי לזוז.
לפתע נעלם לורד האופל כלא היה.
"הוא רציני..." החל אולאן במבט משועשע.
"אני לא מאמין שהוא השתמש בזה." הזדעזע אנג'ל, "אסור לו בשום פנים להשתמש 'באזיקי אבלון' בבית הספר ובטח לא על תלמידים.".
"אזיקי אבלון?" התעניין קייל, שכרגיל לא היה לו מושג על מה השאר מדברים.
"אתה לא רוצה לדעת." מלמל אנג'ל במהירות, כולו רועד מפחד.
"אתה בהחלט לא רוצה לדעת, זה לא לילדות קטנות כמוך." הקניט אותו אולאן.
"אולי תפסיק להתנהג כאילו אתה טוב יותר ממני." התרגז קייל.
אולאן בתגובה רק גיחך מעביר את ידו בשערו הכחול "אני לא מתנהג כאילו.".
"הו אתה...".
"זה בסדר, תירגעו שניכם." מיהר אלן להפרידם, "עכשיו חשוב לראות מה יקרה לקוי.".
"לשם שינוי, אני מסכים עם אלן מה שקורה בזירה יותר מעניין." קבע אולאן.
קוי המשיך לעמוד במקומו, מעביר את מבטו סביב. תוהה היכן ראו יכול להיות, עברו מספר דקות מאז נעלם אבל כלום לא קרה.
הוא כבר התחיל לחשוב שלורד האופל החל לברוח שלפתע הרגיש כאב חזק המגיע מבין רגליו. קוי הביט מטה, מבוהל לגלות זוג חתכים עבים ברגליו ואז בידיו ובבטנו.
הוא הביט סביב אבל לא הצליח לראות איש, לא היה אף אחד על הזירה מלבדו.
קוי נפל על ברכיו מרוב כאבים, הושיט את ידו קדימה ולרגע נדמה היה לו שהרגיש משהו, ייתכן שזה היה ראו?
אם כך למה הוא התקשה לראות אותו?
'אשליה אופטית?' חשב קוי לעצמו. נזכר כי בעבר לימד אותו אביו שישנם מספר רב של סוגי לחימה, אחד מהם הוא מסך אשליות שגורם לאדם שבתוכו לראות את מה שהאויב רוצה כי יראה.
מסך האשליות הכי מסוכן היה של כושפי האופל וממנו קוי היה צריך להיזהר הכי הרבה כיוון שמסכי האשליות של כושפים אלו היו חזקים וכמעט בלתי ניתנים להסרה.
"אם נכנסת לאחד כזה סביר להניח שלא תצא ממנו חיי." אמר לו רוברט, אביו.
אם הוא נמצא במסך אשליות, זאת אומרת שהדבר שחותך אותו במהירות מדהימה הוא למעשה הנשק של ראו. אם זה כך, יהיה לו קשה לצאת ממסך שאליות של אדם ברמה שלו.
'תחשוב קוי תחשוב, מה אבא אמר על הדרכים לצאת ממסך האשליות?' הרהר הנער שחור השיער בינו ובן עצמו. נזכר כי אביו סיפר לו שישנם שתי דרכים, דרך ראשונה הייתה להתמסר לעינוי ולתת לכאב לפתוח את הדלת.
השנייה הייתה יותר מסובכת, "תקשיב לי טוב קוי, יום אחד אתה תצטרך להלחם באנשים שיהיו הרבה יותר חזקים ומיומנים ממך. ואם זה יקרה יש לך רק דבר אחד לעשות, חפש את האני הפנימי שלך." נאנח רוברט, "בתוך תוכך קיים האני האמיתי שלך, שיכול להביס כל אחד אם רק תיתן לו את הגישה.".
"משהו כמו דוקטור ג'אקיל ומר הייד?" צחקק קוי.
"זה לא משעשע בן, כשחייך יהיו בסכנה אתה תצטרך לסמוך על האני הפנימי שלך, שיבוא לעזרתך. אחרת זה עלול להיות יומך האחרון.".
"אבל איך אמצא אותו?".
"הוא ימצא אותך, כל שעליך לעשות הוא לעצום את עיניך ולחכות.".
קוי עצם את עיניו אוטם את מוחו לקולות שמסביב ולכאב שהגיע בעקבות התקפותיו של לורד האופל.
הוא המשיך לשבת בחושך מתפלל שאכן אביו צדק אחרת יהיה זה סופו, עד שהרגיש תחושה מוזרה, מן אנרגיה שהחלה אופפת את כל גופו. אבל לא הייתה זאת אנרגיה זרה, קוי חש כאילו הכיר אותה כל חייו.
האנרגיה החלה מתקרבת יותר ויותר, עד שחומה החל מתפשט בגופו של הנער, גורם לו להרגיש חזק יותר ממה שהכיר אי פעם.
קוי החל מתרומם מהקרקע ועמד בראש זקוף, פותח את עיניו אשר להפתעת כולם היו אדומות כעיניו של ראו.
עתה הוא יכול היה לראות את תנועותיו של לורד האופל וידע להתחמק מהן בקלות, שולח גל אנרגיה מהיר לעברו של ראו אשר הצליח להתחמק רק בקושי.
"מי אתה?" שאל לורד האופל, קולו קר מפלדה.
"למה לשאול, ראו אתה הרי יודע טוב מאוד מי אני." הייתה התשובה.
"עוד זימון?" התעניין אוגוסט שהחל חושש ממראו של קוי.
"אני חושש שלא, אדוני המנהל." השיב ג'ין, שנראה מודאג מתמיד "זה אכן קוי.".
"אם כך, ראו צדק." מלמל אוגוסט, הדאגה נשקפה מעיניו.
"צדק לגבי מה?" התעניין באן שואל את מה שמאורו ורוק לא העיזו לשאול.
"שום דבר." השיב המנהל בחיוך שקיווה כי היה משכנע, ככל שפחות אנשים ידעו את האמת כך יהיה טוב יותר.
"מה קורה פה?" נדהם אנג'ל, שולח מבט כועס אל עבר אולאן, "אתה אחראי לזה?".
"לשם שינוי לא." השיב הנער כחול השיער ונראה שבפעם הראשונה בחייו היה רציני לגמרי.
"אם זה לא אתה, אז מה קורה שם?" התעניין גם קייל, "ויותר חשוב מה קרה לקוי?".
אלן לעומתם ישב במקומו ולא אמר דבר, עיניו נועצות מבט מודאג בזירה.
"מרושע... מרושע." החל אייבן פניו התעוותו בכאב כאילו מישהו חתך בבשרו.
"מה הקטע שלו ?" נאנח קייל בייאוש, הוא כבר נאלץ לקבל את העובדה שבן דודו יושב עם מפלץ מהגהינום ועליו לכבד אותו.
אבל אם זה לא היה מספיק גרוע , הנה מגיע אייבן המוזר הזה, עם הנבואות השחורות שלו וכל מיני מלמולים על כמה אנשים מסויימים (כמו קוי שהיה בן אדם מגניב לגמריי) הם מפחידים ומרושעים. למען האמת זה החל להמאס על קייל.
אלן לעומתו הבין שאייבן נמצא במצוקה "זה בסדר אייבי" הרגיע אותו שהוא מלטף את פניו קלות " אתה מוגן כאן".
"אחיך הקטנטנן צודק במשהו אחד" נשמע קולו של אולאן אשר הביט לעברם, עייניו השחורות קרות ומפחידות "מה שנמצא על הזירה זה הרוע בהתגלמותו"
ההמשך יבוא...
טוב,זה הכל בנתיים
עד הפעם הבאה
שלכם....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
flay