השמש העירה בקרניה את יער העד שעה שדמות לבושה שכמייה לבנה רצה בין עצי היער,  פניה של הדמות היו מכוסות בברדס וגופה מוסתר כליל על ידי הגלימה.
ידיה אשר כמעט ולא נראו מבעד לשרוולים הארוכים של השכמייה אותה לבשה אחזו בכל הכוח חבילה עטופה עורות חומים. הדמות המשיכה במרוצתה, מפלסת את דרכה בין עצי היער, מידי פעם הביטה לאחור כדי לוודא שלא עוקבים אחריה. עד אשר נתקלה רגלה בשורשיו של אחד העצים ונפלה ארצה, ידיה עדיין אוחזות בחוזקה בחבילה.
"הנה את." נשמע קול לעגני מאחור. הדמות לבושה בשכמיה הביטה במהירות לאחור מבוהלת למראה שני הגברים שעמדו מאחוריה, לבושים בבגדי איכרים. שניהם גבוהים ממנה כפליים ובעלי כתפיים רחבות.
אחד היה מנומש ובעל שיער זהוב ואילו השני נראה רזה מעט ממנו ובעל שיער שחור ארוך ואף סולד.
"חשבת שתברחי מאיתנו." קרא הגבר זהוב השיער בעודו ממהר לתפוס בגב שכמיתה והקים אותה על רגליה שהוא מעיף את הברדס מפני, חושף נערה, ספק אישה, כבת עשרים עיניה שחורות כלילה ושערה אדום כאש, פניה לבנות ובהירות כלבנה ושפתיה אדומות כדם.
אותה נערה ניסתה להיחלץ מאחיזתו של הגבר אשר היה גדול ממנה בהרבה אך ללא הצלחה מרובה.
"הנח לי מפלצת!" היא צרחה.
אך זה בתגובה משך בשערה וקרב אותה אליו, "אמרתי לך שלא תברחי ממני תכשיט קטן." אמר בבוז, נותן מבט מלא גועל בחבילה עטופת הבדים שבידה.
האיש שלח את ידו כדי לקחת ממנה את החבילה אך היא אחזה בה בחוזקה וסירבה לעזוב.
"בבקשה לא, תניח לזה, בבקשה." היא קראה אך הוא היה חזק ממנה והצליח לקחת אותה מידיה של הנערה המייבבת.
"בבקשה אל תפגע בו..." היא  התחננה, "עשה בי מה שתרצה, אבל אל תפגע בו.".
הגבר המוגדל החל מגחך, בעודו זורק את החבילה לידיו של שותפו בעל השיער הארוך.
"אין לי שום צורך ברפש הזה." אמר שהוא מקרב את פניה לשלו, "אבל את לעומת זאת יכולה להועיל לי מאוד." אמר וזרק אותה על האדמה בכוח והחל מסיר את חולצתו.
עטיפת העורות החלה להתנועע ובכי של תינוק נשמע ממנה להפתעתו של הגבר בעל מחלפות השיער השחורות.
"תשתיק את המפלצת הקטנה." קרא אליו שותפו זהוב השיער שהוא מתעלם מתחנותיה של הנערה אשר זחלה למרגלותיו מתפללת לרחמיו,  ומיהר להשתיק אותה, בועט בבטנה.
שותפו שחור השיער חייך ברשעות והרים יד אחת בכוונה להנחיתה על הפעוט העטוף בבדים בעוד זה המשיך לצרוח בכל כוחו כאילו ידע מה עומד לקראת לו.
לפתע פתאום החלו השמיים הבהירים להשחיר וברקים הופיעו בכל מקום.
"מה לכל הרוחות קורה כאן?" החל זהוב השיער שהוא מביט בשמים הקודרים, הרי היום היה יפה ובהיר ולא נראה ענן אחד בשמיים.
"סאנטו מאן לאו, מקיירה נס." קול אפלולי נשמע מבעד לעצים.
"מה זה היה?" שאל אחד הגברים את חברו, אך לפני שאחד מהם הספיק להבין מה קורה שם החל ערפל כבד מתפזר על היער והשניים לא הצליחו לראות דבר.
הנערה פקחה את עיניה, אבל מלבד ערפל כבד לא ראתה דבר, היא החלה זוחלת על האדמה חשש מילאה את ליבה התינוק עדיין היה בידיהם של הבריונים ואין לדעת מה יעשו בו.
זוג צרחות בודדות קרעו את הדממה ולאחריהן נשמע בכי של תינוק אשר הושתק במהרה הנערה הבינה שדבר מה נוראה בוודאי קרה לתינוקה, "סייאן"  היא קראה, מנסה לעמוד על רגליה.
"סייאן." קריאותיה הפכו נואשות, אך בגלל הערפל לא הצליחה לראות דבר. דמעות החלו זולגות מעיינה שחשבה על מה שוודאי עוללו הארורים לפעוט האומלל שלא עשה כל רע לאיש.
שהבחינה כי הערפל החל מתפזר היא הצליחה לעמוד על ברכיה בקושי, בעודה רואה שתי דמויות אשר החלו מתגבשות אל מול עיניה, לרגע היא נבהלה לחשוב שהיו אלה זוג הנבלים אשר התאכזרו אליה ואל סייאן, אבל אז הבחינה כי הם היו שונים מאוד. בתור התחלה השניים היו מכוסים מכף רגל ועד ראש ברדס שחור, נוסף על כך גובהם היה שונה. אחד הדמויות לבושה שחור הייתה גבוהה עד מאוד כמעט שני מטרים ובעלת כתפיים רחבות.
ואילו הדמות השנייה הייתה נמוכה ממנה בחצי ומעט יותר רזה. כל שניתן לראות מפניהן של הדמויות היו שפתותיהם.
הנערה הביטה בהם מרותקת, "מי אתם?" שאלה בחשש.
פניה של הדמות הנמוכה יותר שלחו מבט קצר הצידה בעוד הנערה עוקבת אחר מבטו, מבחינה בזוג דמויות זרוקות לא רחוק משם שכובות בשלוליות דם.
"אלוהים אדירים." קראה שהיא מניחה יד אחת על פיה למראה גופותיהם המרוטשות של הגברים אשר זמן לא רב לפני כן ניסו לפגוע בה ובתינוקה.
עד אשר קול ציוץ מוכר נשמע באוויר, "סייאן" היא קראה בבהלה למראה תינוק לבוש אוברול ירוק כהה אשר שכב בזרועותיה של הדמות הגבוהה.
"תנו לי אותו." קראה אליהם, "תנו לי אותו בבקשה, אל תפגעו בו.".
האדם הגבוה שלח מבט קצר אל בן לווייתו אשר הנהן לאישור והחל הולך לכיוונה של הנערה המפוחדת, בעוד היא מנסה לקום על רגליה כדי שתוכל לברוח משם.
להפתעתה הושיט לה אותו אדם את ידו כדי לעזור לה להתרומם מן האדמה ולאחר מכן הניח את התינוק בין זרועותיה. "בבקשה ילדונת, הנה הזאטוט שלך." אמר בחביבות ולמרבה תדהמתה חייך אליה.
הנערה שלחה עליו מבט חושש ולאחר מכן מהרה להביט בתינוק ששכב ברוגע בין זרועותיה ונראה רגוע ושלוו כאילו דבר לא קרה עכשיו.
"תודה." אמרה לבסוף.
למרות המראה המזעזע שנגלה לעיניה, היא הבינה כי שני הזרים האלו הצילו אותה ואילו לא היו מגיעים דבר נוראי היה קורה לה ולסייאן.
"יש לך מזל שעברנו בסביבה," החל האדם הגבוה "להבאה תשתדלי לא להסתבך בצרות.".
היא הנהנה לאישור מהססת , למרות הכול השניים האלו עדיין הפחידו אותה, "תודה רבה." חזרה.
"תסלחי לי ילדונת, אבל אולי תוכלי לעזור לנו?" נשמע קול השני, הוא היה קר ואפלולי והזכיר מאוד את הקול שנשמע לפני שהחל הערפל להופיע.
הנערה הביטה קדימה אל המקום בו עמדה דמותו הנמוכה של אדם בשכמיה שחורה, "עלינו להגיע לאכסניה של מאלין וורולד, 'אכסניית היער האפל' דומני שקוראים למקום." הוא עצר לרגע מוודא שהבינה את דבריו ולאחר שהנהנה לאישור המשיך, "בכל מקרה קיוונו שאולי תוכלי לומר לנו איך להגיע לשם?".
"האכסניה שאתם מחפשים נמצאת במרחק של יומיים הליכה בכיוון צפון." היא החלה מצביעה על הכיוון.
"איזה מזל, את מכירה את המקום." התלהב האדם גבהה הקומה.
"למעשה..." היא החלה בחשש, "אני גרה שם.".
"באמת?", "אם כך מה את עושה כל כך רחוק מהבית?" התעניין.
היא עצרה לרגע שוקלת האם עליה לומר להם את האמת, מצד אחד חששה מפניהם של השניים, אבל מצד שני לו באמת היו אנשים רעים הם היו הורגים גם אותה ואת סייאן. לעומת זאת הם הצילו אותם מהאנשים הרעים ההם.
"זה בגלל התינוק." נשמע קולו האפלולי של האדם הנמוך יותר, "היא במרוצה בגלל התינוק.".
הנערה הביטה בו מבעד לעיניה השחורות, נדהמת שגילה זאת, "איך אתה יודע?".
"אל תפחדי מפנינו ילדה, אנחנו לא מזיקים." מיהר האדם הגבוה להרגיעה, "למעשה אולי נוכל לעזור לך, אם רק תגידי לנו מדוע ברחת מהבית עם הזאטוט ולאן התכוננת ללכת?".
"הוא לא זאטוט." התריסה בפניו, "הוא... אחי הקטן ושמו סייאן, הסיבה שאני רוצה לברוח איתו היא..." הנערה השתתקה לרגע.
"יש אנשים שרוצים לפגע בכם, נכון?" שאל האדם בעל הקול האפלולי, בעוד הנערה הנהנה לאישור.
"סאיין שונה מאחרים ולכן יש אנשים שרוצים לפגוע בו, בגלל זה ברחתי להרים כדי –".
היא עצרה את עצמה, יכול להיות שהם אנשים טובים, אבל איך תדע אם הם עובדים עם אותם אנשים שניסו לפגוע באחיה או לא.
"החמישה." החל האיש הנמוך בבוז, "הם בהחלט יכולים להיות מטרד רציני.".
"איך ידעת שהם רודפים אחרינו?" היא התפלאה.
"אתם לא היחידים ילדונת." השיב האדם הגבוה בחיוך עצוב, "ולאן בדיוק חשבת ללכת?".
"להרים." שמעה את עצמה אומרת, מסיבה כלשהי הרגישה שתוכל לבטוח בהם, "מישהי ספרה לי על אדם שמתגורר שם אשר יכול לעזור לנו.".
שני האנשים נראו מסוקרנים מעט "ומיהו אותו אדם?" שאל האיש הגבוה רכות.
"איני זוכרת אבל אני מאמינה ששמו מתחיל בא.".
"אווריין?" התעניין הגבר הנמוך בעל הטון הקר.
הנערה הרהרה לרגע ולאחר מכן קראה בהתלהבות "כן. זהו זה, אוורין".
להפתעתה הרבה החלו שני הגברים לחייך, "אם כך ילדונת, יש לך מזל גדול." החל האיש הגבוה בחביבות "ידידי ואני מכירים אותו אישית.".
"באמת?".
"בהחלט, ואם תרצי נוכל לקחת אתכם אליו." המשיך האדם בעל הטון האפלולי, "אבל קודם יש לנו עניין לסדר 'באכסניית היער האפל'.".
"מדוע לא תצטרפי אלינו?" הציע האיש הגבוה, "נסיים את עניינינו ונחזור להרים, כך תוכלי לפגוש את אווריין.".
הנערה הביטה בשניים עדיין חוששת, היא למדה שאסור לבטוח בזרים, אבל עדיין היה הם משהו שונה מהגברים האחרים שבהם נתקלה.
"אל חשש ילדונת, אין לנו כל רצון לפגוע בך." לחשש האדם הנמוך כאילו הצליח לקרא את מחשבותיה, בעודו  מחייך קצרות.
"איך אדע שאתם באמת מכירים אותו וזאת אינה תחבולה כי לשטות בי?" שאלה שהיא אוספת את כל הכוח שנותר בה.
האיש הגבוה חייך ושלח מבט קצר אל בן לווייתו, זה הנהן באישור כאילו ידע מה הוא רוצה לעשות.
לאחר מכן ניגש האדם הגבוה אל הנערה " כי נשבענו שבועת אמת. " אמר שהוא חושף בפניה את מפרק ידו עליו הופיע ציור של עיגול אשר בתוכו היה יהלום. בתוך היהלום היה עיגול נוסף אך קטן יותר אשר בתוכו היו  מצוירים סמליהם של ארבעת היסודות מעליהם הופיע  ציור של חצי לבנה ובתוכה סימן של יסוד האדמה.
הנערה הביטה בקעקוע בפליאה, "ציידים." היא לחשה ונפלה על ברכיה מרכינה את ראשה כאות כבוד.

לאחר שהסביר את כללי המבחן שלף פיירו מגילה מגולגלת מכיס גלימתו ופתח אותה שהוא קורה בשמם של ארבעת התלמידים הראשונים, "מארק בנטון, ג'ק ביף, מרק מיילס ו'גימי אמילס.". 
לאחר שעלו הארבעה לזירה התבקש מארק, שהיה הראשון מביניהם, לשלוף פתק מהקופסה ולאחר שהתברר כי הבוחן שלהם יהיה –  ג'ין, התבקשו שלושת התלמידים האחרים לרדת מהזירה ולחכות בצד לתורם. בעוד מארק נשלח אל תיבת המתכת הגדולה שעמדה לצד רגליו של פיירו, לבחור כלי נשק מתוך חמשת הכלים שהיו שם, לאחר מכן המבחן התחיל.

שלושה צוותים עברו בזה אחר זה מתמודדים מול –  ג'ין, רוק, ופיירו.
הצוות הבא היה: מאי טרון, לי אנטון וצ'איי מרקורי.
מאי טרון, היה זה ששלף את הפתק, מראה אותו לפיירו. לורד האש נראה מאוד משועשע, "סירו." הוא קרא, בעוד השלושה מחכים שיגיע הבוחן שלהם.
תדהמה השתררה בקהל, כשאל הזירה עלתה אישה בשנות השלושים לחייה, שערה הארוך הגיע עד מעבר לכתפיה, צבעו כתכלת השמיים, עיניה הכחלחלות נראו כזוג אגמים בחורף. גלימתה של האישה הייתה כחולה כצבע גלימתו של קארל אשר עמד קרוב לפיירו מביט בה מוקסם, היא הייתה יפיפייה.
'בחיי, מיום ליום היא הופכת יפה יותר.' המחשבה עברה בראשו של פיירו שעה שעיניי הרובי שלו נעצו מבט בוחן באישה היפיפייה שעמדה מולו, סוקרות אותה מכף רגל ועד ראש עד אשר נתקלו בעיניה הקרות שהבהירו לו כי עליו להפסיק להסתכל עליה ולהתחיל את המבחן הבא.
"ברוכה הבאה סירו." החל פיירו שהוא מנער מראשו כל מחשבה הקשורה לליידי הכובשת שמולו, אם כי לא יכול היה שלא להיות משועשע מהמבטים המופתעים של שלושת הנערים  הנבחנים, אשר נדהמו לגלות כי  סירו, היא למעשה אישה.
לאחר שעבר ההלם, החל המבחן מה שהתברר כמשימה לא קלה בכלל כיוון  שסירו, למרות היותה אישה, התגלתה כחזקה יותר משלושת הלורדים האחרים.

* קוי וחבריו שישבו ביציע וצפו במבחנים הופתעו מאוד מהבוחנת החזקה והכה מוכשרת שלהם, "אז, זאת הליידי סירו?" התעניין קוי.
אלן הנהן לאישור.
"וואו, היא ממש חזקה." נדהם קייל והוסיף "למרות שהיא אישה.".
"אין שום קשר לעובדה שהיא אישה, היא אחת הלוחמים החזקים במבצר." השיב אלן קצרות, נראה היה שהגישה המפלה של קייל לא מצאה חן בעיניו.
"אתה צודק." מיהר קוי להתערב, "מעניין אם היא גם  תהייה הבוחנת שלי." קרא בהתלהבות.
"מי שלא יהיה הבוחן שלך תתפלל שזה לא יהיה פיירו." מלמל אלן.
"למה לא?" תהה קוי, הוא אומנם הכיר את אלן בקושי יום אחד אבל יכול היה לראות שהוא היה מוטרד מאוד מהרעיון.
"כן, למה לא?" תהה גם קייל, "הלורד פיירו  הוא אחד הלוחמים החזקים והאמיצים של בית הספר, זה יהיה כבוד גדול להבחן מולו.".
"אין לך מושג מה אתה אומר." פניו הנחמדים של אלן לבשו ארשת רצינית ולחוצה מעט כשפנה לקייל, "אם יש מישהו שאתה לא רוצה כבוחן הוא פיירו. תאמין לי, זה לא יהיה רעיון טוב. במיוחד לא בשבילך קוי." אמר שולח מבט מלא חשש אל הנער שחור השיער שהביט בו מופתע מעט. "לטובתך תתפלל שזה לא יהיה הוא.".
השניים הביטו בו המומים ומופתעים, זאת הייתה הפעם הראשונה בה ראו את אלן מוטרד כל כך לגבי משהו, לרגע הוא דיבר כאילו לא היה זה מבחן כאם מלכודת מסכנת חיים.
"שלושה."  נשמע אז קולו של אייבן אשר ישב עד כה בשקט ולא נראה כאילו התעניין בשיחה שלהם.
"מה שלושה?" תהה קוי.
אלן שלח מבט קצר באחיו ואז הפנה מבטו לזירה, כעת שם לב למשהו שחמק ממנו בהתחלה.
על הזירה עמדו שלושה נערים ולא ארבעה, "אתה צודק אייבי, הם שלושה.".
"מה קרה לרביעי?" התפלא קייל.
"לא היה רביעי הוא קרא רק לשלושה." החל אייבן בקולו האפלולי "ארבע, הוא מפלצת... חייה מהגיהינום.".
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" קרה קייל, הוא לא חיבב את אייבן עוד מאתמול כאשר הצהיר הנער המוזר כי קוי שייך לקבוצה של אנשים מקוללים ועכשיו הוא יושב שם עם ההבעה מנבאת השחורות שלו ושוב מקשקש שטויות.
"טוב, זה יהיה בסדר. אין לך מה לדאוג, אייבי." התערב אלן, מניח את ידו על זאת של תאומו ומחייך אליו את חיוכו האדיב.
"פסיכי עם תעודות." מלמל קייל, זוכה למבט נוקב מצידו של אלן.
"זה באמת מעניין למה פיירו קרא רק לשלושה, הרי אמרו שנבחנים בקבוצות של ארבעה אנשים." קרא קוי בהתרגשות, "אני כבר  לא יכול לחכות לתורי, מתי הם יעלו את הרביעי כדי שנתקדם כבר.".

* על הזירה נראה כי המבחן כבר  נגמר, "בסדר, תודה לכם." החל פיירו בעוד השלושה יורדים מן הזירה. "עכשיו, לרביעי." מלמל הגבר בעל רעמת השיער האדומה, שולח מבט מסתורי אל עבר סירו. "קינו אלוואנדר." אמר לבסוף. 
"קוי , תראה." קרא קייל הנדהם, מצביע על האדם אשר החל מתקרב לזירה.
" לא, זה לא יכול להיות." נדהם גם קוי למראהו של הנער אשר עלה אל הזירה לצד פיירו, קארל וסירו.
גובהו של הנער כמטר ושבעים וארבע סנטימטרים לערך, על גופו לבש גופיה שחורה צמודה ועליונית אדומה נטולת שרוולים, מכנסי שק שחורות היו זרוקות על רגליו. נעלי ההרים  שנעל היו שחורות אף הן והשלימו את המראה. קולר שחור עליו רקומים בצבע לבן סמלים לא מובנים היה קשור לצווארו של הנער, כאילו הוא דבוק לעורו, בנוסף היו לו שלושה עגילים בכל אוזן. אך מה שמשך את  תשומת הלב היה צבע שערו, אשר באופן מפתיע היה כחול.
"אולאן."  קרא הנער שחור השיער בתדהמה.
"מצטער, אבל קינו לא יכול היה להגיע," החל אולאן מחייך בעודו שולח מבט חם אל עבר  סירו. עיניה הכחלחלות שנראו כזוג אגמים קפואים היו נעוצות עתה בנער כחול השיער שעמד מולה, ניצוץ מיוחד עלה בהן.
במשך כמה דקות עמד פיירו במקומו מעביר מבטו בין השניים ולאחר מכן החל פורץ בצחוק מתגלגל. אולאן רק עמד במקומו, חיוך רחב נפרש על שפתיו של הנער כחול השיער, כאילו חיכה זמן רב לרגע הזה. 
"אז," פנה אל סירו "שנתחיל בכיף?".
סירו רק עמדה שם למספר דקות עיניה הקפואות נעוצות בנער כחול השיער שמולה, "בפעם אחרת."  אמרה לבסוף, חיוך קלוש עלה על שפתיה,עת מהרה לרדת מן הזירה.
"מה הולך כאן?" דרש אולאן לדעת.
פיירו חייך חיוך ערמומי, "מצטער אבל הבוחן שלך הוא מישהו אחר." אמר נוקש באצבעותיו.  
אל הזירה עלה בחור צעיר כבן שמונה עשרה, לגופו לבש גלימה חומה המייצגת את יסוד האדמה.
הוא היה גבוה באופן יחסי, שערו היה קצר, צבעו חום, עיניו בגוון הדבש נראו חביבות אך אם זאת פראיות.
הפעם היה זה תורו של קייל להיות מופתע, " לא יכול להיות." הוא לחש למראה הבוחן הצעיר של אולאן.
"אנג'ל...".

ההמשך יבוא ...

טוב , זה הכול בנתיים

                    אז , עד הפרק הבא

                                                שלכם ...