לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  flay

בת: 39

MSN: 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .



שלום לכולם,הנה יצא לו עוד פרק :)

 

לפני שנתחיל, אני רוצה לשוב ולהודות ל ayano_chi  על כל  העזרה הרבה שלה, על הבטא, תמכיתה הרבה והעובדה שהיא תמיד מוצאת זמן כדי לעזור !!! 

 

ועכשיו הפרק.

 

תהנו ...

 

 

פרק שש עשרה - קריאת תיגר

 

השמש העירה בקרניה את יער העד שעה שדמות לבושה שכמייה לבנה רצה בין עצי היער,  פניה של הדמות היו מכוסות בברדס וגופה מוסתר כליל על ידי הגלימה.
ידיה אשר כמעט ולא נראו מבעד לשרוולים הארוכים של השכמייה אותה לבשה אחזו בכל הכוח חבילה עטופה עורות חומים. הדמות המשיכה במרוצתה, מפלסת את דרכה בין עצי היער, מידי פעם הביטה לאחור כדי לוודא שלא עוקבים אחריה. עד אשר נתקלה רגלה בשורשיו של אחד העצים ונפלה ארצה, ידיה עדיין אוחזות בחוזקה בחבילה.
"הנה את." נשמע קול לעגני מאחור. הדמות לבושה בשכמיה הביטה במהירות לאחור מבוהלת למראה שני הגברים שעמדו מאחוריה, לבושים בבגדי איכרים. שניהם גבוהים ממנה כפליים ובעלי כתפיים רחבות.
אחד היה מנומש ובעל שיער זהוב ואילו השני נראה רזה מעט ממנו ובעל שיער שחור ארוך ואף סולד.
"חשבת שתברחי מאיתנו." קרא הגבר זהוב השיער בעודו ממהר לתפוס בגב שכמיתה והקים אותה על רגליה שהוא מעיף את הברדס מפני, חושף נערה, ספק אישה, כבת עשרים עיניה שחורות כלילה ושערה אדום כאש, פניה לבנות ובהירות כלבנה ושפתיה אדומות כדם.
אותה נערה ניסתה להיחלץ מאחיזתו של הגבר אשר היה גדול ממנה בהרבה אך ללא הצלחה מרובה.
"הנח לי מפלצת!" היא צרחה.
אך זה בתגובה משך בשערה וקרב אותה אליו, "אמרתי לך שלא תברחי ממני תכשיט קטן." אמר בבוז, נותן מבט מלא גועל בחבילה עטופת הבדים שבידה.
האיש שלח את ידו כדי לקחת ממנה את החבילה אך היא אחזה בה בחוזקה וסירבה לעזוב.
"בבקשה לא, תניח לזה, בבקשה." היא קראה אך הוא היה חזק ממנה והצליח לקחת אותה מידיה של הנערה המייבבת.
"בבקשה אל תפגע בו..." היא  התחננה, "עשה בי מה שתרצה, אבל אל תפגע בו.".
הגבר המוגדל החל מגחך, בעודו זורק את החבילה לידיו של שותפו בעל השיער הארוך.
"אין לי שום צורך ברפש הזה." אמר שהוא מקרב את פניה לשלו, "אבל את לעומת זאת יכולה להועיל לי מאוד." אמר וזרק אותה על האדמה בכוח והחל מסיר את חולצתו.
עטיפת העורות החלה להתנועע ובכי של תינוק נשמע ממנה להפתעתו של הגבר בעל מחלפות השיער השחורות.
"תשתיק את המפלצת הקטנה." קרא אליו שותפו זהוב השיער שהוא מתעלם מתחנותיה של הנערה אשר זחלה למרגלותיו מתפללת לרחמיו,  ומיהר להשתיק אותה, בועט בבטנה.
שותפו שחור השיער חייך ברשעות והרים יד אחת בכוונה להנחיתה על הפעוט העטוף בבדים בעוד זה המשיך לצרוח בכל כוחו כאילו ידע מה עומד לקראת לו.
לפתע פתאום החלו השמיים הבהירים להשחיר וברקים הופיעו בכל מקום.
"מה לכל הרוחות קורה כאן?" החל זהוב השיער שהוא מביט בשמים הקודרים, הרי היום היה יפה ובהיר ולא נראה ענן אחד בשמיים.
"סאנטו מאן לאו, מקיירה נס." קול אפלולי נשמע מבעד לעצים.
"מה זה היה?" שאל אחד הגברים את חברו, אך לפני שאחד מהם הספיק להבין מה קורה שם החל ערפל כבד מתפזר על היער והשניים לא הצליחו לראות דבר.
הנערה פקחה את עיניה, אבל מלבד ערפל כבד לא ראתה דבר, היא החלה זוחלת על האדמה חשש מילאה את ליבה התינוק עדיין היה בידיהם של הבריונים ואין לדעת מה יעשו בו.
זוג צרחות בודדות קרעו את הדממה ולאחריהן נשמע בכי של תינוק אשר הושתק במהרה הנערה הבינה שדבר מה נוראה בוודאי קרה לתינוקה, "סייאן"  היא קראה, מנסה לעמוד על רגליה.
"סייאן." קריאותיה הפכו נואשות, אך בגלל הערפל לא הצליחה לראות דבר. דמעות החלו זולגות מעיינה שחשבה על מה שוודאי עוללו הארורים לפעוט האומלל שלא עשה כל רע לאיש.
שהבחינה כי הערפל החל מתפזר היא הצליחה לעמוד על ברכיה בקושי, בעודה רואה שתי דמויות אשר החלו מתגבשות אל מול עיניה, לרגע היא נבהלה לחשוב שהיו אלה זוג הנבלים אשר התאכזרו אליה ואל סייאן, אבל אז הבחינה כי הם היו שונים מאוד. בתור התחלה השניים היו מכוסים מכף רגל ועד ראש ברדס שחור, נוסף על כך גובהם היה שונה. אחד הדמויות לבושה שחור הייתה גבוהה עד מאוד כמעט שני מטרים ובעלת כתפיים רחבות.
ואילו הדמות השנייה הייתה נמוכה ממנה בחצי ומעט יותר רזה. כל שניתן לראות מפניהן של הדמויות היו שפתותיהם.
הנערה הביטה בהם מרותקת, "מי אתם?" שאלה בחשש.
פניה של הדמות הנמוכה יותר שלחו מבט קצר הצידה בעוד הנערה עוקבת אחר מבטו, מבחינה בזוג דמויות זרוקות לא רחוק משם שכובות בשלוליות דם.
"אלוהים אדירים." קראה שהיא מניחה יד אחת על פיה למראה גופותיהם המרוטשות של הגברים אשר זמן לא רב לפני כן ניסו לפגוע בה ובתינוקה.
עד אשר קול ציוץ מוכר נשמע באוויר, "סייאן" היא קראה בבהלה למראה תינוק לבוש אוברול ירוק כהה אשר שכב בזרועותיה של הדמות הגבוהה.
"תנו לי אותו." קראה אליהם, "תנו לי אותו בבקשה, אל תפגעו בו.".
האדם הגבוה שלח מבט קצר אל בן לווייתו אשר הנהן לאישור והחל הולך לכיוונה של הנערה המפוחדת, בעוד היא מנסה לקום על רגליה כדי שתוכל לברוח משם.
להפתעתה הושיט לה אותו אדם את ידו כדי לעזור לה להתרומם מן האדמה ולאחר מכן הניח את התינוק בין זרועותיה. "בבקשה ילדונת, הנה הזאטוט שלך." אמר בחביבות ולמרבה תדהמתה חייך אליה.
הנערה שלחה עליו מבט חושש ולאחר מכן מהרה להביט בתינוק ששכב ברוגע בין זרועותיה ונראה רגוע ושלוו כאילו דבר לא קרה עכשיו.
"תודה." אמרה לבסוף.
למרות המראה המזעזע שנגלה לעיניה, היא הבינה כי שני הזרים האלו הצילו אותה ואילו לא היו מגיעים דבר נוראי היה קורה לה ולסייאן.
"יש לך מזל שעברנו בסביבה," החל האדם הגבוה "להבאה תשתדלי לא להסתבך בצרות.".
היא הנהנה לאישור מהססת , למרות הכול השניים האלו עדיין הפחידו אותה, "תודה רבה." חזרה.
"תסלחי לי ילדונת, אבל אולי תוכלי לעזור לנו?" נשמע קול השני, הוא היה קר ואפלולי והזכיר מאוד את הקול שנשמע לפני שהחל הערפל להופיע.
הנערה הביטה קדימה אל המקום בו עמדה דמותו הנמוכה של אדם בשכמיה שחורה, "עלינו להגיע לאכסניה של מאלין וורולד, 'אכסניית היער האפל' דומני שקוראים למקום." הוא עצר לרגע מוודא שהבינה את דבריו ולאחר שהנהנה לאישור המשיך, "בכל מקרה קיוונו שאולי תוכלי לומר לנו איך להגיע לשם?".
"האכסניה שאתם מחפשים נמצאת במרחק של יומיים הליכה בכיוון צפון." היא החלה מצביעה על הכיוון.
"איזה מזל, את מכירה את המקום." התלהב האדם גבהה הקומה.
"למעשה..." היא החלה בחשש, "אני גרה שם.".
"באמת?", "אם כך מה את עושה כל כך רחוק מהבית?" התעניין.
היא עצרה לרגע שוקלת האם עליה לומר להם את האמת, מצד אחד חששה מפניהם של השניים, אבל מצד שני לו באמת היו אנשים רעים הם היו הורגים גם אותה ואת סייאן. לעומת זאת הם הצילו אותם מהאנשים הרעים ההם.
"זה בגלל התינוק." נשמע קולו האפלולי של האדם הנמוך יותר, "היא במרוצה בגלל התינוק.".
הנערה הביטה בו מבעד לעיניה השחורות, נדהמת שגילה זאת, "איך אתה יודע?".
"אל תפחדי מפנינו ילדה, אנחנו לא מזיקים." מיהר האדם הגבוה להרגיעה, "למעשה אולי נוכל לעזור לך, אם רק תגידי לנו מדוע ברחת מהבית עם הזאטוט ולאן התכוננת ללכת?".
"הוא לא זאטוט." התריסה בפניו, "הוא... אחי הקטן ושמו סייאן, הסיבה שאני רוצה לברוח איתו היא..." הנערה השתתקה לרגע.
"יש אנשים שרוצים לפגע בכם, נכון?" שאל האדם בעל הקול האפלולי, בעוד הנערה הנהנה לאישור.
"סאיין שונה מאחרים ולכן יש אנשים שרוצים לפגוע בו, בגלל זה ברחתי להרים כדי –".
היא עצרה את עצמה, יכול להיות שהם אנשים טובים, אבל איך תדע אם הם עובדים עם אותם אנשים שניסו לפגוע באחיה או לא.
"החמישה." החל האיש הנמוך בבוז, "הם בהחלט יכולים להיות מטרד רציני.".
"איך ידעת שהם רודפים אחרינו?" היא התפלאה.
"אתם לא היחידים ילדונת." השיב האדם הגבוה בחיוך עצוב, "ולאן בדיוק חשבת ללכת?".
"להרים." שמעה את עצמה אומרת, מסיבה כלשהי הרגישה שתוכל לבטוח בהם, "מישהי ספרה לי על אדם שמתגורר שם אשר יכול לעזור לנו.".
שני האנשים נראו מסוקרנים מעט "ומיהו אותו אדם?" שאל האיש הגבוה רכות.
"איני זוכרת אבל אני מאמינה ששמו מתחיל בא.".
"אווריין?" התעניין הגבר הנמוך בעל הטון הקר.
הנערה הרהרה לרגע ולאחר מכן קראה בהתלהבות "כן. זהו זה, אוורין".
להפתעתה הרבה החלו שני הגברים לחייך, "אם כך ילדונת, יש לך מזל גדול." החל האיש הגבוה בחביבות "ידידי ואני מכירים אותו אישית.".
"באמת?".
"בהחלט, ואם תרצי נוכל לקחת אתכם אליו." המשיך האדם בעל הטון האפלולי, "אבל קודם יש לנו עניין לסדר 'באכסניית היער האפל'.".
"מדוע לא תצטרפי אלינו?" הציע האיש הגבוה, "נסיים את עניינינו ונחזור להרים, כך תוכלי לפגוש את אווריין.".
הנערה הביטה בשניים עדיין חוששת, היא למדה שאסור לבטוח בזרים, אבל עדיין היה הם משהו שונה מהגברים האחרים שבהם נתקלה.
"אל חשש ילדונת, אין לנו כל רצון לפגוע בך." לחשש האדם הנמוך כאילו הצליח לקרא את מחשבותיה, בעודו  מחייך קצרות.
"איך אדע שאתם באמת מכירים אותו וזאת אינה תחבולה כי לשטות בי?" שאלה שהיא אוספת את כל הכוח שנותר בה.
האיש הגבוה חייך ושלח מבט קצר אל בן לווייתו, זה הנהן באישור כאילו ידע מה הוא רוצה לעשות.
לאחר מכן ניגש האדם הגבוה אל הנערה " כי נשבענו שבועת אמת. " אמר שהוא חושף בפניה את מפרק ידו עליו הופיע ציור של עיגול אשר בתוכו היה יהלום. בתוך היהלום היה עיגול נוסף אך קטן יותר אשר בתוכו היו  מצוירים סמליהם של ארבעת היסודות מעליהם הופיע  ציור של חצי לבנה ובתוכה סימן של יסוד האדמה.
הנערה הביטה בקעקוע בפליאה, "ציידים." היא לחשה ונפלה על ברכיה מרכינה את ראשה כאות כבוד.

 

 

 

לאחר שהסביר את כללי המבחן שלף פיירו מגילה מגולגלת מכיס גלימתו ופתח אותה שהוא קורה בשמם של ארבעת התלמידים הראשונים, "מארק בנטון, ג'ק ביף, מרק מיילס ו'גימי אמילס.". 
לאחר שעלו הארבעה לזירה התבקש מארק, שהיה הראשון מביניהם, לשלוף פתק מהקופסה ולאחר שהתברר כי הבוחן שלהם יהיה –  ג'ין, התבקשו שלושת התלמידים האחרים לרדת מהזירה ולחכות בצד לתורם. בעוד מארק נשלח אל תיבת המתכת הגדולה שעמדה לצד רגליו של פיירו, לבחור כלי נשק מתוך חמשת הכלים שהיו שם, לאחר מכן המבחן התחיל.

שלושה צוותים עברו בזה אחר זה מתמודדים מול –  ג'ין, רוק, ופיירו.
הצוות הבא היה: מאי טרון, לי אנטון וצ'איי מרקורי.
מאי טרון, היה זה ששלף את הפתק, מראה אותו לפיירו. לורד האש נראה מאוד משועשע, "סירו." הוא קרא, בעוד השלושה מחכים שיגיע הבוחן שלהם.
תדהמה השתררה בקהל, כשאל הזירה עלתה אישה בשנות השלושים לחייה, שערה הארוך הגיע עד מעבר לכתפיה, צבעו כתכלת השמיים, עיניה הכחלחלות נראו כזוג אגמים בחורף. גלימתה של האישה הייתה כחולה כצבע גלימתו של קארל אשר עמד קרוב לפיירו מביט בה מוקסם, היא הייתה יפיפייה.
'בחיי, מיום ליום היא הופכת יפה יותר.' המחשבה עברה בראשו של פיירו שעה שעיניי הרובי שלו נעצו מבט בוחן באישה היפיפייה שעמדה מולו, סוקרות אותה מכף רגל ועד ראש עד אשר נתקלו בעיניה הקרות שהבהירו לו כי עליו להפסיק להסתכל עליה ולהתחיל את המבחן הבא.
"ברוכה הבאה סירו." החל פיירו שהוא מנער מראשו כל מחשבה הקשורה לליידי הכובשת שמולו, אם כי לא יכול היה שלא להיות משועשע מהמבטים המופתעים של שלושת הנערים  הנבחנים, אשר נדהמו לגלות כי  סירו, היא למעשה אישה.
לאחר שעבר ההלם, החל המבחן מה שהתברר כמשימה לא קלה בכלל כיוון  שסירו, למרות היותה אישה, התגלתה כחזקה יותר משלושת הלורדים האחרים.

 

* קוי וחבריו שישבו ביציע וצפו במבחנים הופתעו מאוד מהבוחנת החזקה והכה מוכשרת שלהם, "אז, זאת הליידי סירו?" התעניין קוי.
אלן הנהן לאישור.
"וואו, היא ממש חזקה." נדהם קייל והוסיף "למרות שהיא אישה.".
"אין שום קשר לעובדה שהיא אישה, היא אחת הלוחמים החזקים במבצר." השיב אלן קצרות, נראה היה שהגישה המפלה של קייל לא מצאה חן בעיניו.
"אתה צודק." מיהר קוי להתערב, "מעניין אם היא גם  תהייה הבוחנת שלי." קרא בהתלהבות.
"מי שלא יהיה הבוחן שלך תתפלל שזה לא יהיה פיירו." מלמל אלן.
"למה לא?" תהה קוי, הוא אומנם הכיר את אלן בקושי יום אחד אבל יכול היה לראות שהוא היה מוטרד מאוד מהרעיון.
"כן, למה לא?" תהה גם קייל, "הלורד פיירו  הוא אחד הלוחמים החזקים והאמיצים של בית הספר, זה יהיה כבוד גדול להבחן מולו.".
"אין לך מושג מה אתה אומר." פניו הנחמדים של אלן לבשו ארשת רצינית ולחוצה מעט כשפנה לקייל, "אם יש מישהו שאתה לא רוצה כבוחן הוא פיירו. תאמין לי, זה לא יהיה רעיון טוב. במיוחד לא בשבילך קוי." אמר שולח מבט מלא חשש אל הנער שחור השיער שהביט בו מופתע מעט. "לטובתך תתפלל שזה לא יהיה הוא.".
השניים הביטו בו המומים ומופתעים, זאת הייתה הפעם הראשונה בה ראו את אלן מוטרד כל כך לגבי משהו, לרגע הוא דיבר כאילו לא היה זה מבחן כאם מלכודת מסכנת חיים.
"שלושה."  נשמע אז קולו של אייבן אשר ישב עד כה בשקט ולא נראה כאילו התעניין בשיחה שלהם.
"מה שלושה?" תהה קוי.
אלן שלח מבט קצר באחיו ואז הפנה מבטו לזירה, כעת שם לב למשהו שחמק ממנו בהתחלה.
על הזירה עמדו שלושה נערים ולא ארבעה, "אתה צודק אייבי, הם שלושה.".
"מה קרה לרביעי?" התפלא קייל.
"לא היה רביעי הוא קרא רק לשלושה." החל אייבן בקולו האפלולי "ארבע, הוא מפלצת... חייה מהגיהינום.".
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" קרה קייל, הוא לא חיבב את אייבן עוד מאתמול כאשר הצהיר הנער המוזר כי קוי שייך לקבוצה של אנשים מקוללים ועכשיו הוא יושב שם עם ההבעה מנבאת השחורות שלו ושוב מקשקש שטויות.
"טוב, זה יהיה בסדר. אין לך מה לדאוג, אייבי." התערב אלן, מניח את ידו על זאת של תאומו ומחייך אליו את חיוכו האדיב.
"פסיכי עם תעודות." מלמל קייל, זוכה למבט נוקב מצידו של אלן.
"זה באמת מעניין למה פיירו קרא רק לשלושה, הרי אמרו שנבחנים בקבוצות של ארבעה אנשים." קרא קוי בהתרגשות, "אני כבר  לא יכול לחכות לתורי, מתי הם יעלו את הרביעי כדי שנתקדם כבר.".

 

 

* על הזירה נראה כי המבחן כבר  נגמר, "בסדר, תודה לכם." החל פיירו בעוד השלושה יורדים מן הזירה. "עכשיו, לרביעי." מלמל הגבר בעל רעמת השיער האדומה, שולח מבט מסתורי אל עבר סירו. "קינו אלוואנדר." אמר לבסוף. 
"קוי , תראה." קרא קייל הנדהם, מצביע על האדם אשר החל מתקרב לזירה.
" לא, זה לא יכול להיות." נדהם גם קוי למראהו של הנער אשר עלה אל הזירה לצד פיירו, קארל וסירו.
גובהו של הנער כמטר ושבעים וארבע סנטימטרים לערך, על גופו לבש גופיה שחורה צמודה ועליונית אדומה נטולת שרוולים, מכנסי שק שחורות היו זרוקות על רגליו. נעלי ההרים  שנעל היו שחורות אף הן והשלימו את המראה. קולר שחור עליו רקומים בצבע לבן סמלים לא מובנים היה קשור לצווארו של הנער, כאילו הוא דבוק לעורו, בנוסף היו לו שלושה עגילים בכל אוזן. אך מה שמשך את  תשומת הלב היה צבע שערו, אשר באופן מפתיע היה כחול.
"אולאן."  קרא הנער שחור השיער בתדהמה.
"מצטער, אבל קינו לא יכול היה להגיע," החל אולאן מחייך בעודו שולח מבט חם אל עבר  סירו. עיניה הכחלחלות שנראו כזוג אגמים קפואים היו נעוצות עתה בנער כחול השיער שעמד מולה, ניצוץ מיוחד עלה בהן.
במשך כמה דקות עמד פיירו במקומו מעביר מבטו בין השניים ולאחר מכן החל פורץ בצחוק מתגלגל. אולאן רק עמד במקומו, חיוך רחב נפרש על שפתיו של הנער כחול השיער, כאילו חיכה זמן רב לרגע הזה. 
"אז," פנה אל סירו "שנתחיל בכיף?".
סירו רק עמדה שם למספר דקות עיניה הקפואות נעוצות בנער כחול השיער שמולה, "בפעם אחרת."  אמרה לבסוף, חיוך קלוש עלה על שפתיה,עת מהרה לרדת מן הזירה.
"מה הולך כאן?" דרש אולאן לדעת.
פיירו חייך חיוך ערמומי, "מצטער אבל הבוחן שלך הוא מישהו אחר." אמר נוקש באצבעותיו.  
אל הזירה עלה בחור צעיר כבן שמונה עשרה, לגופו לבש גלימה חומה המייצגת את יסוד האדמה.
הוא היה גבוה באופן יחסי, שערו היה קצר, צבעו חום, עיניו בגוון הדבש נראו חביבות אך אם זאת פראיות.
הפעם היה זה תורו של קייל להיות מופתע, " לא יכול להיות." הוא לחש למראה הבוחן הצעיר של אולאן.
"אנג'ל...".

 

 

ההמשך יבוא ...

 

 

 

 

 

ikki-anime-guys-3037410-499-789.jpg

 

 

 

 

 

טוב , זה הכול בנתיים

 

                    אז , עד הפרק הבא

 

                                                שלכם ...

 

                                                       

                                                           


נכתב על ידי flay , 11/6/2010 13:28   בקטגוריות ארבעת היסודות בטבע, דרמה, מדע בדיוני ופנטזיה, מקורי, מתח, בית ספר  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של flay ב-25/6/2010 20:13
 




לפני שנתחיל, אני רוצה לשוב ולהודות ל ayano_chi  על כל  העזרה הרבה שלה, על הבטא ועל תמכיתה הרבה והעובדה שהיא תמיד מוצאת זמן כדי לעזור !!!

 

 

הערה : לגבי המשפט שנאמר בפרק הקודם, ומשפטים נוספים שיאמרו בפרק זה והמשך הסיפור.

מדובר בשפה שלפני כמאה שנים דוברה ע"י כולם אך עם הזמן יחסו אותה רק לשימוש בזמן כשפים אפלים.

לכן בימים אלו של הסיפור - שנת 2009 , אין הרבה אנשים שמבינים את משמעות השפה הזאת או יודעים על קיומה . 

בכל פעם שתגיעו למשפט לא מובן שמסומן בכוכביות, למשל *" איימרס ווארי נאס"*  סימן שמדובר במשפט מן השפה העתיקה.

 ויופיע לכך תרגום בסוף הפרק.

 

מקווה שהכול מובן , אם עדיין יש משהו לא ברור אתם מוזמנים לשאול.

 

 

ועכשיו בלי עוד הרבה קישקושים, הפרק.

 

תהנו ...

 

 

פרק שתיים עשרה- אולאן וראו

 

"קלנדייל." החל אנג'ל קורא אל עבר הנער הזר.  

זה  עמד במקומו גבו עדיין מופנה אל השלושה, "מה העניין אנג'י?" שאל ולא בעניין רב.

"קח לך יום חופשי, אתה לא נבחן עד מחר בבוקר." השיב אנג'ל.

קלנדייל נראה מעט מופתע מכך, "באמת?" שאל בטון עוקצני ומבלי שחיכה בכלל לתשובה החל הולך משם.

"מי הבחור המוזר הזה?" מלמל קוי.

"הוא מפחיד אותי." הוסיף קייל.

"לא ממש ברור לי," החל אנג'ל בעוד הוא נועץ את מבטו בנער המתרחק, עיניו נראו מעט מוטרדות "אני רק יודע ששם משפחתו הוא קלנדייל ועד

 כמה שידוע לי הוא נבחן לשנה הראשונה ממש כמו כולכם." סיכם, אם כי על פניו ניתן היה לראות שידע יותר ממה שסיפר.

"כן, רק שהוא מתנהג כמו מטורלל עם תעודות." נאנח קייל ופנה לבן דודו במטרה לשנות מעט את הנושא, "למה התכוונת בזה שהוא לא נבחן עד מחר?" שאל.

"באופן עקרוני, כל מי שעבר את ששת המקומות הראשונים בקבוצה שלו לא אמור להבחן עד מחר, כך שגם אתם לא.".

"אבל, מה בקשר למבחן השני, אמרו לנו שנבחן גם עליו היום." התעניין קייל.

"אכן. אבל כמו שאמרתי אין בכך כל צורך, אתם מבינים, המבחן השני נועד לכל הנבחנים שדורגו במקום השביעי ומעלה. כל אלו יבחנו שוב אחד נגד השני והחמישה בעלי הציונים הנמוכים ביותר יעזבו את המקום ולא יעברו לשלב הבא." הבהיר אנג'ל. 

"אז, אתה אומר שיש לנו יום חופשי?" התעניין קוי, משום מה העניין קסם לו עד מאוד.

"כן, רק תשדלו שלא להיקלע לצרות." נאנח אנג'ל.

 "לצערי הרב, הצרות הן אלו שמוצאות אותנו..." מלמל קייל.

"אל תדאג, יהיה בסדר, אני מבטיח לנסות ולהתרחק מהצרות." גיחך קוי, מושך את ידו של קייל וממהר למצוא משהו מעניין לעשות.

"אלוהים, לא רק במראה הם דומים." מלמל אנג'ל מביט בשניים הנעלמים להם בריצה.

בעוד הם מטיילים להם להנאתם הבחין קוי, בנער כחול השיער יושב לו בצלו של עץ עבה, בעוד חבורה של חמישה נערים מתקדמים לעברו, אחד

מהם היה מוכר מאוד לשניים.

"תראה זה רוקי." מלמל קייל בפחד.

 "כן, וגם הנער ההוא ממקודם, קלנדייל." השיב, בעוד הוא מתחיל ללכת לכיוונם.

"לאן נראה לך שאתה הולך?" עצר אותו קייל "תזכור שהבטחת לאנג'ל שלא נסתבך בצרות.".

"לא זכור לי דבר כזה, ומלבד זאת אני בסך הכול רוצה לראות מה הולך שם, זה הכול." אמר משתחרר מידו של חברו וממהר אל המקום.

הנער כחול השיער העונה לשם קלנדייל, ישב לו בשקט לצלו של עץ כאשר חבורה של חמישה נערים מהשנה הראשונה הופיעו מולו צוחקים ומגחכים ביניהם. "תראו – תראו מה יש לנו כאן,"  החל רוקי בטון מזלזל "אז, פריקלנד, החלטת להצטרף אלינו השנה, אתה באמת חושב תצליח להתקבל לבית הספר הזה?".

"כן , למה לא?" השיב קלנדייל בשקט עיניו נעוצות בשמיים. 

"באמת נראה לך שתתקבל?" צחוקו של רוקי גבר.

"ולמה שלא אתקבל?" השיב קלנדייל באדישות.

"תסתכל איך אתה נראה. זה בית ספר ברמה גבוהה ולא קרקס למוזרים." השיב רוקי, בעוד הארבעה מאחוריו החלו לצחקק.

"באמת, אם כך זה דיי מפתיע, הרי אם המקום הזה הוא אכן על רמה. איך ייתכן שאתה חושב להתקבל." השיב קלנדייל באותה נימת טון.

"איך אתה מעז, אתה יודע מי אני בכלל?" קרא רוקי בזעם.

"למה, זה אמור לעניין אותי?".

"חצוף!" קרא רוקי בכעס.

"אני יודע מי אתה, רוקי," נשמע אז קולו של קוי "אתה סתם פוץ קטן ונפוח, שחושב שהוא משהו רק בגלל אחיו הגדול.".

"אה. זה אתה, למברדג'." קרא אליו רוקי עיניו בוערות בכעס, "עדיין לא שחכתי את המכות שאני חייב לך, אבל קודם, אצטרך לטפל בו." אמר מצביע על קלנדייל, בעוד זה נעמד על רגליו והחל פורץ בצחוק מתגלגל .

 "אתה, אתה תטפל בי?" שאל, עיניו השחורות נראו משועשעות למדי.

"מה כל כך מצחיק בזה, יש לך בכלל מושג מי אני שאתה צוחק?" התרעם רוקי.

"רוקי, אחיו הקטן והשחצן של לורד האבן רוק. אני יודע הכול עליך ועל אחיך הגדול 'והמוצלח'." השיב קלנדייל, החיוך על שפתיו רק גדל,

"כמה מעניין שבימים אלה, כל סנוב בעל ראש נפוח ומנת משכל של צרצר יכול להגיע לדרגה גבוהה כזאת." אמר לבסוף.

"איך אתה מעז... חצוף שכמוך, עמוד מולי!" קרא רוקי, נראה כי היה על סף פיצוץ.

אך קלנדייל רק גיחך, "אשמח לעשות זאת, בעוד כמה שנים, מאה אולי. עד אז כנראה ותהיה חזק מספיק, כדי לנסות ולעמוד מולי." אמר בעוד הוא מפנה לו את גבו והחל ללכת משם.

רוקי הכועס החל יוצר רעידת אדמה מתחת לרגליו של הנער כחול השיער, קלנדייל, אם כי לא נראה כאילו הדבר ממש הזיז לו.

"אתה כנראה ממש רוצה למות, אם אתה מתחיל איתי." אמר שהוא מסובב את פניו אל רוקי עיניו החלו משנות את צבען משחור לאדום עז כדם.

"מה אתה כבר יכול לעשות לי..." החל הנער אך לפני שסיים את המשפט מצא עצמו רוקי מוצמד אל אותו העץ לצילו ישב הזר כמה דקות קודם לכן. קלנדייל עמד עדיין במקומו וזרועו מושטת לפנים, שהוא סוגר את כף ידו. מבלי כל אזהרה החלו כאבים אדירים להכות בבטנו של רוקי שעדיין היה מוצמד אל העץ.

"מה, מה אתה לעזאזל?" שאל בקושי רב.

"אני." השיב הנער כחול השיער, "אני, אולאן קלנדייל, הסיוט הכי גדול שלך.".

קוי שעמד לא רחוק משם, לא יכול היה לשבת בצד ורק להביט בשעה שהבחור המוזר הזה מענה את רוקי. נכון שאחיו השחצן של לורד האבן לא היה בדיוק 'אהבת חיו', אבל עדיין הוא לא אהב אנשים הנטפלים לחלשים מהם.

"אז, אתה עדיין מאמין לכך שהינך חזק ממני?" שאל אולאן, קולו היה פראי וחסר רחמים. רוקי לא אמר דבר, מלבד העובדה שסבל כאבים איומים, הוא היה מבהול עד מאוד. "האמ... אתה לא עונה לי, למה?" המשיך אולאן בחיוך מרושע.

"הנח לו." נשמע אז קול.

אולאן קלנדייל, הביט הצידה כדי לבדוק מי היה טיפש כל כך לפנות אליו, במיוחד שהוא לא במצב רוח מי יודע מה.

מבטו נתקל אז בנער כבן שש עשרה נמוך ממנו רק במעט, בעל שיער שחור ועיניים כחולות כים, שעמד לא רחוק מהם ולא נראה היה  שממש התרגש ממה שקרה שם, "מה אמרת?"

 "לא ידעתי שאתה גם סנילי." החל קוי בעוקצנות "הנח לו מיד." פקד.

 "ואם לא, מה תעשה לי?" שאל אולאן, משועשע מניסיונו של קוי להציל את רוקי.

"אל תתערב בזה למברדג'." קרא רוקי, נאנח בקושי .

"למברדג'... ?" לחש אולאן ולרגע אחד פניו התבהרו בהקלה, כאילו זה עתה קיבל בשורה לה חיכה במשך זמן רב, "קוי למברדג'?" שאל בעודו שולח מבט מהורהר לעברו של קוי.

"ואם כן, אז מה?" השיב קוי בגאווה, קצת מופתע שהבחור המוזר הזה ידע את שמו.

"כן, בהחלט אפשר לראות את הדמיון." מלמל אולאן, בעודו פונה אל הנער שעמד מולו בגבורה "ובכן ילדוני, לטובתך הייתי מציע לך פשוט לא להתערב.".

 "אולי תפסיק להשתחצן?" התרגז קוי "ובכלל אני לא ילדון בין שנינו מפרידה אולי שנה אחת.".

"בחיי, נראה שגם הפיוזים שלך משתנים בקצב המתאים." מלמל אולאן ונראה שהיה יותר ויותר מרוצה מעצמו "אז, מה תעשה עם אסרב לשחרר אותו?".

"למה הכוונה 'בפיוזים שמשתנים בקצב מתאים'?" התפרץ קוי "על מה אתה מדבר לעזאזל?".

 "לא ענית לי," החל אולאן, בכוונה מתעלם משאלתו של קוי, "מה תעשה אם אסרב לשחרר אותו?".

"זה לא ברור, אפסיק אותך בעצמי.".

 אולאן הביט בו בפליאה, "אתה, אתה תלחם בי?" השיב בעודו כובש את חיוכו.

"ברור, אולי תפסיק להשתחצן." התרגז קוי, משהו באולאן הזה לא מצא חן בעיניו, הוא הרגיש אליו משיכה מוזרה אבל גם דחייה עזה, רגש שהיה בלתי מובן עבורו.

 'דבר אחד בטוח, הוא יודע לפתוח את הפה.' חשב אולאן לעצמו שהוא החל נהנה מהפגישה המקרית ביניהם.

"כן, בלי כל ספק, אתה שייך למשפחת למברדג' האגדית." החל מגחך ושלח מבט משועשע אל קוי. "ואני מניח שזה מסביר את האומץ הבלתי נדלה," אמר בעוקצנות "בכל זאת, אני מציע לך ללכת עכשיו ולא להתערב בעניינים שלי.".

"תודה על ההצעה אבל, אני מעדיף להישאר." השיב קוי באותה נימת קול.

 "שיהיה, אבל אל תגיד שלא הזהרתי אותך." נאנח קלנדייל, מפנה את ידו השנייה אל עבר קוי, עיניו החלו שוב לזהור באור אדום כאש בעוד הוא מלמל מספר מילים מכווץ את ידו. קוי, שלא היה כל כך רחוק יכול היה להרגיש בכוח האדיר שהסתתר בכל טיפת אנרגיה קטנה אשר כוונה אליו ובשלב מסוים החל לחשוש, שהבין כי הסתבך עם משהוא שגדול עליו. 'בבקשה תסלח לי אבא, הוא לא השאיר לי ברירה.' חשב אולאן בכאב שהוא פונה אל קוי, מבטו הקר השתנה ולרגע נדמה היה כאילו הוא דואג מהעובדה שקוי עלול היה להיפגע.

"תזכור, אתה רצית להלחם בי." אמר לבסוף בעודו מניף את ידו קדימה. גל האנרגיה החל מתקרב וקוי הרגיש כאילו כל כוחותיו אזלו.

שולח מבט אחד מהיר אל רוקי אשר כוח מסתורי כבל אותו לעץ בעוד הוא מתפתל מכאבים. אם לא יעשה משהו מהר סופו שלו יהיה דומה.

 אם כי לא נראה שיש ביכולתו לעשות משהו. קוי עצם את עיניו ופילל לנס בשעה שחיכה כי גלי האנרגיה יפגעו בו. אבל הרגע מעולם לא הגיע, במקום זה נשמעו קריאות תדהמה מפיהם של מספר נערים אשר עמדו קרוב והביטו במתרחש. קוי פקח את עיניו ונדהם גם הוא לגלות דמות גבוהה לבושה גלימה בצבע אפור כהה אשר עמדה בינו לבין גלי האנרגיה.

"לורד ראו." נשמע אז קול שקוי זיהה כקולו של אנג'ל.

"אתה." מלמל קוי אל גבו של האיש שזה עתה פגש, עדיין לא מבין מה בדיוק קרה שם אבל בכל מקרה הוא שמח לראותו.

 "מפתיע לראות אותך פה, ראו..." החל אולאן, מחייך אליו.

מסתבר שראו הצליח להסיט את גלי האנרגיה ללא כל מאמץ ובכך מנע מהם לפגוע בקוי.

"שחרר אותו." לחש ראו, מביט אל הנער השעון כנגד העץ כמעט מחוסר הכרה.

"בוודאי." השיב אולאן בחיוך רחב והניף את ידו לאחור בעוד רוקי נחת על האדמה.

ראו שלח מבט אחד חודר אל עבר אנג'ל וזה על אף שהיה המום מהמתרחש מיהר לבדוק את הנער הפצוע.

 "הוא יהיה בסדר, אדוני." מלמל אנג'ל שהוא מרכין את ראשו בהדרת כבוד, מכל חמשת יועציו של המנהל היה ראו הגדול והמבהיל מבין כולם.

 "אל תדאג בקשר אליו," פנה אליו קלנדייל "השתמשתי רק בחלקיק קטנטן ממה שאני יודע." הרגיע אותו שהוא פונה ללכת משם.

 "אולאן." קרא אליו ראו ועל פי קולו ניתן היה לשמוע שלא היה מאושר במיוחד.

זה רק סובב את פניו לאחור, שולח אליו חיוך לבבי *"טאי נאס נאם מנקוי לאם מאן לייס"* אמר שהוא שולח מבט עוקצני אל ראו ומשם אל קוי והמשיך בדרכו הרחק משם.

 "מה לעזאזל כל זה היה?" מלמל קוי שמרגע לרגע תהה האם צדק שהחליט לנסות ולהתקבל למקום המוזר הזה.

 

ההמשך יבוא ...

 

 

 

 

*תרגום למשפט -'טאי נאס נאם מנקוי לאם מאן לייס.' -  'יש כאן מישהו אחר שדורש את טיפולך'.*

 

 

 

 

 

 

 

טוב , זה הכול בנתיים

 

                    אז , עד הפרק הבא

 

                                                שלכם ...

 

                                                       

                                                           

 

 

נכתב על ידי flay , 6/4/2010 08:12   בקטגוריות ארבעת היסודות בטבע, דרמה, מדע בדיוני ופנטזיה, מקורי, מתח  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של flay ב-20/4/2010 03:20
 




דפים:  
11,454
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מדע בדיוני ופנטזיה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לflay אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על flay ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)