לון, המשיך להביט אל האכסניה עוד זמן מהמופתע ומוטרד מאשר גילה "קוי למברדג'." חזר שוב ושוב על שמו של הנער, אשר למרבה האירוניה דמה כשתי טיפות מים לאיש שהרס את חיו וחיי משפחתו.  בהלה רבה אחזה בליבו של לון, "בנו של רוברט למברדג'"  מלמל העגלון הזקן, מניח יד אחת על פיו כלא מאמין.

"אלוהים אדירים, אם האמת תתגלה 'אלוואנדר' כולה תישטף בנהר של דם.".
"עלי לדבר איתו." מלמל בקושי, ידיו רעדו ורגליו סרבו לשמוע בקולו אך הוא ידע שעליו לעשות משהו, "אסור שהוא ייסע ל'מבצר האור', אסור שהוא יפגוש את המפלצת ההיא.". לון, החל מתקרב לאכסניה בצעדים כבדים, הוא ידע שעליו לדבר עם קוי. מה התכוון לומר לו הוא לא היה בטוח, אבל דבר אחד הוא ידע. אסור בשום פנים שקוי ידע את האמת על משפחתו ועל האדם שהרס להם את החיים,אותה מפלצת חסרת הלב, שבאופן אירוני תווי פניהם היו זהים לחלוטין.
"הולך לאן שהוא, לון?" נשמע קול מאחוריו, העגלון הזקן קפא על מקומו בבהלה ממהר להסתובב לאחור. עומד כעת אל מול האדם שדיבר אליו.
גבר בשנות השלושים לחיו, שערו הקצר בוער כאש ועיניו האדומות כרובי נצצו בנוגה מוזר.
"אני רק ...רק רציתי ללגום מעט מהרום המצוין של מריאן." אמר לון לבסוף.

הוא ידע היטב שלשקר ללורד פיירו, היה מעשה טיפשי ומסוכן.  אבל, הרבה יותר מסוכן יהיה לומר לו את אשר תכנן לעשות.
"האומנם?" התעניין פיירו, אם חשד ששיקר לו, הוא ידע להסתיר זאת היטב, "בכל מקרה אני חושש שתאלץ לחכות. הערב האכסניה תהייה מלאה עד אפס מקום בעקבות הגעתם של התלמידים החדשים. כך שאני ממליץ לך לוותר." אמר לבסוף, חיוך רחב פרוש על שפתיו.
"כן , אדוני צודק." השיב לון בצייתנות.
"לא חשבתי אחרת." אמר הלורד הצעיר והחל הולך אל עבר האכסניה ששמע את קולו של העגלון קורא אליו, "סלח לי, אדוני הנכבד.".
"כן, לון?" התעניין פיירו שהוא פונה לאחור, עיניו נועצות מבט חוקר בזקן שלפניו .
"סלח לי, שאני מטריד אותך אבל רציתי לשאול." החל העגלון הזקן שהוא מחפש את המילים המתאמיות.
"האם אדוני, מודע לכך שאחד הנערים החדשים הוא בנו של מר למברדג' המנוח?".
חיוך רב משמעות עלה על שפתיו של פיירו, "בנו של רוברט?" צחוק קצר נפלט מבין שפתיו, עיניו נצצו בנוגה מוזר, מעט ממזרי, "הו, אתה בוודאי מתכוון לקוי." אמר ונראה משועשע מאוד. "כן, אני מניח שידעתי על זה. בכל מקרה, הוא הבן של רוברט, כך שבמוקדם או במאוחר הוא יצטרך לחזור.".
"אבל אדוני, מה איתו?" התעקש לון.
"איתו?" ניסה פיירו, להבין את כוונתו שלפתע ההבנה הכתה בו שהוא פורץ בצחוק מתגלגל  "הו, כן, הוא." פיירו עצר לרגע שהוא שב לצחוק.

" זה בהחלט הולך להיות משעשע אינך חושב כך, לון?". הוא החל עיניו נצצו בנוגה שטני ,

"היורש האחרון למשפחת אלוואנדר והיורש האחרון למשפחת למברדג', בהחלט מעניין אותי לדעת מי ינצח בקרב הזה.".
"האם אתה באמת מתכוון לכך, האם תפגישו את הנער הצעיר, עם המפלצת חסרת הנשמה?" נדהם לון .
"זה ידידי היקר, אינו ענייניך." החל פיירו, הוא אומנם חייך אך מטון הדיבור שלו ניתן היה להבין שלא היה חביב כלל.
"כבר מאוחר ומוטב שתלך לישון. מחכה לכולנו יום חדש ומעניין מחר." אמר לבסוף, ולאחר שסחט מלון הבטחה שישמור על פיו סגור, החל פיירו עושה את דרכו חזרה אל האכסניה בעוד לון נשאר לצד סוסו. "הוא אולי לורד גדול ומכובד, אבל גרוע יותר משד. ושאלוהים יסלח לי, אבל אני ממש מפחד על העיר שלנו." החל לון, בקול מריר, "אם משאלתו של הלורד פיירו, תתגשם וקוי יגלה את האמת על מות אביו, כל הממלכה שלנו תהייה בסכנה.".
"הו, ידידי הנאמן מכל, מה עלי לעשות?" נאנח העגלון הזקן בעודו מניח את ראשו על גב סוסו. לא מודע לעובדה שכל הזמן הזה עקבו אחריו.
זוג עיניי עורב נצצו בעורו הקלוש של הירח, בוחנות אותו במבטן "חה, היורש האחרון למשפחת אלוואנדר." החל בעליהן של אותן עיניי עורב, גבר צעיר, לבוש שכמיה שחורה כשהוא מצחקק למשמע הדברים אשר הגיעו לאוזניו בדקות האחרונות, "פיירו, הטיפש לו רק ידע כמה הוא טועה.".

למחרת בבוקר, יצאו העגלות  למסען אל עבר יעדן הסופי 'מבצר האור'. את לון, העגלון המוזר שפגש בלילה שעבר, קוי, לא חזר לראות.

 במקומו הופיע איש צעיר יותר העונה לשם אינק ומליאה את תפקידו. ששאל הנער את אינק, מדוע לון, לא הגיע לעבודה השיב לו זה 'כי הלורד פיירו, שבמקרה עבר במקום גילה שלון, לא חש בטוב ושלח אותו לנוח בביתו ולכן הוא נדרש להחליפו'.  דבר שנראה לקוי, מוזר כיוון שרק אתמול דיבר איתו, העגלון הזקן, למרות שנראה קצת מופתע הוא היה בכושר מעולה 'מעניין מה באמת קורה כאן.' חשב קוי לעצמו שעה שישב בעגלה.
עברה שעה בערך מאז עזבו את האכסניה, אבל האירועים של אתמול סרבו לעזוב אותו.
ראשית, נתקל בטיפוס המוזר הזה רוקי, שהיה מלא ביטחון עצמי כאילו היה בנו של ראש ההמשלה או משהו כזה. אחר כך פגש בלורד מאורו, למרות שנפגשו רק לכמה שניות קוי, הרגיש כוח מוזר שקשר אותו אל הלורד הזר. בנוסף הייתה גם אותה פגישה מוזרה, עם העגלון הזקן, לון, אשר טען כי הוא מזכיר לו משהו שפגש בעברו. קוי תהה מי היה אותו אדם ולמה לון נראה כל כך מפוחד כשראה אותו.
ואם לא דיי בכך, הוא החל לדמיין דברים, אמש באכסניה שניגש אל מיטתו אשר הייתה מתחת לחלון החדר, נדמה היה לו שראה צל שחור זז בין העצים ואנרגיה חזקה מאוד זרמה בכיוון הזה. 'מה לעזאזל קורה לי?' הוא נאנח עמוקות.
לפתע נעצרה העגלה שוב והנערים החלו יורדים ממנה נעמדים במקומם, קוי שירד אחרון מן העגלה, תהה מה גרם להם להעצר. בעודו מביט קדימה קופא גם הוא למראה הפלא שעמד אל מול עיניו. הייתה זאת מצודת אבן ענקית, בעלת ארבע צריחים ושערי ברזל עצומים, "האם זה?" החל הנער בלי קול.

שני נערים לבושים גלימות חומות נגשו אל השערים, דוחפים אותם לאחור. השערים החלו נפתחים אט – אט, חושפים מדשאה ענקית, מסביבה עמדו יציבים וזקופים ארבעה בניינים גבוהים ומרשימים, במרכזם עמד עוד בניין אחד, מעט נמוך מהאחרים, אך מרשים לא פחות. אל הפתח נגש אז, פיירו, שהוא שולח מבטו אל עבר הנערים המופתעים, "רבותי. ברוכים הבאים 'למבצר האור'."  אמר, מחייך בעוד מאורו וקארל הצטרפו אליו.
"עמיתיי ואני צריכים לסדר מספר דברים, מדוע לא תנצלו את הזמן כדי להסתובב סביב?, אני רק מבקש, שלא להיכנס אל הבניינים עצמם, נסו ליהנות משהייתכם כאן." אמר לבסוף והחל ללכת בחברת שני הלורדים האחרים.
שלושים וחמישה נערים, עשו את דרכם פנימה שהם שולחים מבטיהם סביב בפליאה .
קוי הביט סביב, הוא אומנם שמע על המקום בעבר ואף קרא עליו בספר שקבל מאימו, אבל דבר  לא הזכיר אפילו את 'מבצר האור' שהתגלה לנגד עיניו.

כמעט חצי שעה חלפה מאז הגיעו אל קותלי בית הספר. קוי המשיך להסתובב שהוא מהופנט מיופיו של המקום, ממש כמו ילד קטן בחנות צעצועים.

בעודו מסתובב באזור הנועד לאימונים, הבחין קוי בנער כבן ארבע עשרה לכל היותר, נמוך וממושקף זרוק על הרצפה. לידו עמד בחור בן חמש עשרה לערך, הוא היה גבוה באופן יחסי, בערך בגובהו של קוי. שיערו חום ועיניו בגוון הקפה, מעט מלא ולא ממש מפחיד, אם כי מלא ביטחון עצמי. הוא בלי כל ספק היה אחד מטיפוסים אותם שנא קוי יותר מכל.
היה זה מישהו שהוא זהה טוב מאוד, "רוקי." מלמל הנער שחור השיער ומבלי לבזבז זמן ניגש אל המקום.
"היי, מה בדיוק קורה כאן?" שאל.
רוקי, סובב את מבטו הצידה נתקל בעיניו הכחולות והחדות של קוי "תראו, תראו, מי פה, חביב הלורדים, מה קרה?, באת לחטוף עוד פעם?".
"אני חושש שהפעם זה יהיה אחרת," השיב קוי שהוא נזכר בשעשוע בהבעת הפנים שעשה רוקי כאשר רצה לתקוף אותו.
"אתה שוב מתגרה בי." החל רוקי, לרגע אחד שכח כבר מהנער ששכב תחת רגליו.
"לא, אני רק אומר לך איך הדברים יקרו."  השיב הנער במתיקות ארסית.
"בחיי, טיפש שכמוך." פניו של רוקי, האדימו מכעס, "אינך יודע מי אני?".
"כמה פעמים אני צריך לחזור על זה?" נאנח קוי, "לא אכפת לי.".
"נראה שבפעם הקודמת לא החטפתי לך חזק מספיק. אבל הפעם, זה יהיה אחרת.".
"בוא נראה אותך מנסה." השיב קוי בקול מתגרה.
הנער ששכב על הרצפה ניצל את הריב בין השניים, שהוא קם על רגליו וממהר לרוץ משם.
"היי, משקפופר, לאן נראה לך שאתה הולך." קרא רוקי.
"הנח לו, היריב שלך הוא אני.".
רוקי, שלח מבט קצר לעברו של קוי שהוא מחייך, "כן, בך אטפל עוד מעט." אמר, מפנה מבטו אל הנער הממושקף וקטן הקומה, "איתך עוד לא גמרתי." קרא, מניף את ידיו קדימה, גורם לרעידת אדמה תחת רגליו של הנער המסכן שנחת על הקרקע, פניו מכוסות בחול, בעוד רוקי עומד לא רחוק ממנו ומתפקע מצחוק.

" זה ילמד אותך לכבד את העליונים ממך ,חצוף" אמר לבסוף.
"תפסיק עם זה מייד!" קרא קוי, בזעם. 
"באמת ומי יכריח אותי?" התגרה בו רוקי.
קוי, לקח נשימה ארוכה ולאחר מכן רץ לכיוונו של רוקי וחבט בבטנו, מבלי שזה אפילו הצליח להבחין בו.
"אני חושב שקבלת את התשובה שלך.".
"בחיי, אתה עולה לי על העצבים מדקה לדקה." קרא רוקי בזעם, שהוא קם מהאדמה.
קוי אומנם היה זריז יותר ממנו, על כך לא היה וויכוח. אבל לו היה יתרון שדה. השניים נעמדו שוב בעמדות קרב, מוכנים לצאת לסיבוב שני. שלפתע משום מקום הופיע סלע גדול וחצץ ביניהם. "זה יספיק שניכם."  נשמע קול, השניים הסתובבו אל המקום ממנו הגיע, שם עמד בחור צעיר כבן שמונה עשר, לגופו לבש גלימה חומה המייצגת את יסוד האדמה, גובהו היה מטר שמונים בערך, רזה ובעל עיניי דבש בהירות. מאותו בחור, היה  מוכר עד מאוד לקוי אשר נזכר כי פגש בו לפני יומיים שהופיע בעיירת הולדתו יחד עם קארל.  נראה היה כאילו הנער הצעיר בעל המשקפיים זיהה אותו גם הוא "אנג'ל." הוא קרא בשמחה, אפשר היה לומר אפילו בהקלה.  "שלום לך, קייל." השיב אנג'ל בחיוך רחב, כשהבחין בפניו ובגדיו המלוכלכים של הנער "מה לעזאזל קרה לך?" שאל בכעס.

מעביר מבטו אל רוקי וקוי, "אתם שניכם אחראים לעניין?".
"למעשה  הנער בעל השיער השחור, הגן עלי." החל קייל לוקח נשימה  עמוקה, " זה היה הוא." אמר לבסוף שהוא, מגמגם ומצביע אל המקום בו עמד רוקי.
"הייתי צריך לנחש, זה שחושב שמגיע לו הכול." החל אנג'ל, בעודו צועד אל המקום בו עמד רוקי.
"תזהר מתלמד מלוקק איך שאתה מדבר אלי, או שתמצא את עצמך זרוק באיזה גשר." איים רוקי.
"תשמור את האיומים שלך לעצמך, גמד חצוף שכמותך." השיב אנג'ל אשר כבר לא נראה נחמד כלל.
"או שמה?" התגרה בו רוקי.
אנג'ל, שסבלנותו החלה לפקוע הניף את ידו האחת באוויר אך לפני שהנחית אותה על פניו של הנער שמע קול חד הקורא בשמו.
העלם בעל עייני הדבש הביט  לאחור. אל המקום הגיע גבר כבן שלושים, לגופו לבש גלימה חומה, אשר נראתה שונה במקצת מזו של אנג'ל, היא הייתה ארוכה ומרשימה יותר וצבעה היה כהה יותר,  "מעניין מה גרם לכך שאתה מתעסק עם בני משפחתי, אנג'ל." אמר, קולו היה אדיש ואפרורי.
"אלף סליחות אדוני הנכבד," החל אנג'ל בשקט שהוא קד בראשו קלות, "אבל, זה היה אחיך שהתעסק עם משפחתי."  אמר  מצביע על הנער הנמוך, בעל המשקפיים והבגדים המלוכלכים. הגבר לבוש הגלימה שלח גם הוא מבטו אל הנער המפויח ולאחר מכן פנה אל רוקי, "זה נכון?" שאל. 
"כן. אבל." החל רוקי מגמגם.
"שאלתי אם זה נכון?" שאל הגבר הבוגר בשנית, הפעם טון הדיבור שלו היה קר וחקרני, מה שהבהיר לרוקי שכדי יהיה לו לומר את האמת, אחת הוא יסבול עד מאוד.
"כן, אדוני." הוא השיב בצייתנות.
"אני מבין." אמר אותו האיש לבוש בחום, פונה אל הבחור הצעיר לפניו "קבל את התנצלותי הכנה, אנג'ל, אני מבטיח לך כי זה לא יקרה שוב." אמר, שולח מבט חודר אל פניו של רוקי שלשם שינוי נראה כי איבד את בטחונו העצמי והיה מבוהל עד מאוד. " נכון?".

"כ..כן" השיב רוקי לבסוף.
אנג'ל שנהנה היה לראות את רוקי מגמגם תחת מבטו החודר של אחיו הגדול עצר את עצמו מלחייך. פונה אל האדםהמבוגר שעמד מולו,

 "התנצלותך מתקבלת, אדוני וסלח לי שהטרדתי אותך בדבר כזה.".
"זה בסדר. עכשיו, למה שלא תמשיכו בסיור." אמר שהוא שולח מבט קצר אל אנג'ל משם אל קייל ולבסוף, אל קויי . מבטו משתהה מעט על פניו של הנער שחור השער בוחן אותו ביסודיות. לאחר מכן  הפנה להם את גבו והחל עוזב את המקום, רוקי ממהר ללכת אחריו.
"מי זה היה?" שאל קוי מביט אל האיש המתרחק.
"הלורד רוק." השיב אנג'ל והמשיך, "אחד מחמשת יועציו הבחירים של מנהל בית הספר וראש הבית של יסוד האבן.".
"וכמו שבטח כבר שמת לב, הוא גם האח הגדול של רוקי." מלמל קייל.
"עכשיו אני מבין, מדוע ראש האבן הזה – רוקי, היה כזה שחצן." מלמל גם קוי ולשבריר שניה של פיזור נפש חשב לעצמו כמה נחמד היה אם גם לו היה קרוב משפחה בדרגה גבהה. כזה שתמיד אפשר היה לסמוך שינקה אחריו את כל הבאלגן. שהוא מודע לגיחוך שבמחשבותיו החל קוי לצחקק.

"הכול בסדר ?" שמע את קייל אומר.

אז הוא נזכר שלא היה לבד, " הו , כן. סתם חשבתי על משהו ".

"על מה ?" הסתקרן קייל.

" שום דבר " השיב קוי שהוא מתחיל להרגיש מעט נבוך על שהעלה בראשו מחשבות מטופשות כאלו.

טוב אם כך , מוטב שנלך." החל אנג'ל להגיד, "למעשה הגעתי הנה כיוון שהלורד פיירו, ביקש ממני לקרא לכולכם.".
"אם זה כך, באמת כדי שנתחיל לזוז." השיב קייל והשניים החלו ללכת בעכבותיו.
פיירו, קארל ומאורו עמדו בכניסה לאחד הבניינים, שהם מחכים לכל הנערים.
מאורו שלח מבט קצר אל הקהל הצעיר שמולו, "כולם כאן." אמר פונה אל פיירו, זה חייך קצרות וכחכח בגרונו, "אני שמח שכולכם הגעתם ומקווה שנהניתם מהסיור, אני מאמין שעבור אלו שיישארו יהיה מספיק זמן כדי לחקור את המקום לעומק.".
"למה הכוונה אלו שיישארו " נשמע קול מבין הקהל.
חיוך מריר החל עולה על שפתיו של מאורו, " אמנם כולכם הגעתם הנה אבל רק ארבעים מכם יבחרו להישאר." הוא השיב.
רעש גדול החל להיווצר "אני מבקש מכם להירגע." החל קארל שהוא מבקש את ראשות הדיבור, "כמו שאתם יודעים, כולכם קבלתם הזמנה כדי לבוא ולהירשם לבית הספר הזה, אבל, כדי שזה יקרה עליכם לעבור מספר מבחנים, אשר יקבעו אם אתם מתאימים לכאן או לא.".
"כרגע נמצאים בבית הספר הזה שלושים וחמישה תלמידים אשר יכולים להיות חניכים כאן." המשיך  פיירו "ומחר יגיעו עוד ארבעים וחמישה כאלו. במהלך שלושת הימים הקרובים נערוך מבחנים אשר יקבעו, מי מכם יישאר ומי יהיה זה שיעזוב.".
"ומה יהיה עלינו בינתיים?" שאל אחד מהם .
"בינתיים, אתם תחולקו לקבוצות שבהן יבחנו אתכם." החל פיירו, "כיוון שחלקכם בוודאי עדיין עייפים או נדהמים מן המסע, נצלו את היום למנוחה וממחר, כמו שאמרתי, יתחילו המבחנים. אני מאחל לכולכם שהות נעימה כאן." אמר לבסוף שהוא עוזב את המקום.
בעוד אנג'ל ועוד מספר מורים מיינו את הנערים החדשים לקבוצות של חמש עשר איש, כל אחת.

 בשעה שבע בערב הוגשה ארוחת הערב באולם האירועים הגדול, אשר היה ממוקם בבניין האמצעי בעל צבע הכסף. האולם עצמו היה רחב ידיים, שלושה חלונות בעלי זכוכית כחולה ומעוטרת קישוטי זהב היו בכל אחד משלושת הקירות. בפינתו של כל אחד מארבעת הקירות  עמדו זוג פסלים, אשר ייצגו יסוד אחר –  מפל מים בשביל יסוד המים, פניקס בשביל האש, הר רחב מימדים בשביל יסוד האדמה וענן סורר עבור יסוד האוויר.
במרכזו של האולם ניצבו שישה שולחנות מסודרים בצורת ח'. סביב היו מונחים זה לצד זה כמאה שולחנות רחבים אשר הזכירו קצת את שולחנות הקפטריה בבית ספרו של קוי והיו ערוכים במיטב המאכלים. לאחר שקבלו אישור מתאים ישבו שלושים וחמישה נערים רעבים, ארבעה בכל שולחן, והחלו אוכלים מכל הבא ליד. כולם חוץ מאחד, בניגוד לשאר חבריו למסע, קוי היה עסוק בלהתרשם מהמקום שהוא שולח מבט קצר אל השולחן המרכזי, אשר היה ערוך לתשעה סועדים אבל כלל הנראה ישבו בו רק שישה אשר את רובם  הוא כבר הספיק להכיר. היו אלה; באן, פיירו, קארל, מאורו, הלורד רוק – אותו 'זכה' להכיר מוקדם יותר היום ועוד אדם נוסף לבוש גלימה בצבע תכלת. אך מה שנראה  היה לו מוזר הייתה עובדה ששלושת הכיסאות המרכזיים היו ריקים. 

לאחר הארוחה נשלחו שלושים וחמישה נערים, שבעים ועייפים אל ארבעת בתי היסוד. קוי, שלא יכול היה להתעלם משלושת הכיסאות הריקים ומהעדרו של מנהל בית הספר החליט לשאול את אנג'ל, שעה שזה ליווה אותו ואת חבריו לקבוצה אל הבית של יסוד האדמה שם הם יבלו את הלילה.
"אתה מתכוון בשולחן הראשי?" התעניין אנג'ל.
"כן, בדיוק כך." השיב קוי  "ומי היה אותו איש לבוש תכלת?".
"זה וודאי היה הלורד ג'ין, גם הוא אחד מחמשת יועציו של המנהל וראש הבית של יסוד האוויר.".
"אתה תמיד אומר חמישה, אבל היו  שמונה כיסאות סביב השולחן." העיר לו קוי, כבדרך אגב.
"צודק." החל אנג'ל, "בוא נתחיל מההתחלה, כמו שאתה יודע בית הספר הזה מנוהל על ידי המנהל הגדול שלנו – אוגוסט ווילרד. נוסף לו קיימים גם ראשיהם של ארבעת בתי היסוד: פיירו, הלורד של יסוד האש. רוק, הלורד של יסוד האדמה. ג'ין, הלורד של יסוד האוויר וסירו, הליידי של יסוד המים.".
"ליידי?".
"כן, עד כמה שידוע לי היא האישה היחידה בכל המבצר מלבד קיאנה המרפאה שלנו כמובן.".
"בסדר." מלמל קוי, אבל משהו עדיין לא נראה לו בסדר, "מה בדבר קארל, באן ומאורו?" , "ולמה היה עוד כיסא, נוסף לזה של המנהל?".
"קארל, מאורו ובאן הם שלושת המורים המנוסים והמוכשרים ביותר שלנו, גם הם מאנשי סודו של המנהל. הכיסא הנוסף, שייך ללורד ראו." אמר לבסוף כשהוא מנסה לשלוט על הפחד אשר אחז בגופו, פחד שקוי לא הבין מהו.
"ראו הזה, איך הוא קשור לכל העניין, מה התפקיד שלו?" התעניין קוי .
אנג'ל לא יכול היה להבין את הניצוץ המיוחד בעינו של הנער, כאשר דיבר על ראו, כאילו היה איזה גיבור מלחמה או משהו כזה והמצחיק הוא שהשניים מעולם לא נפגשו. "הלורד ראו, הוא האחראי לאבטחה במקום.".
"אתה מתכוון לכך שהוא אחראי על השומרים במקום?" התעניין  קייל – בן דודו של אנג'ל, אשר  היה גם הוא בקבוצתו של קוי.
"לא בדיוק," החל אנג'ל בחשש "הכוונה היא שהוא עצמו מאבטח את כל בית הספר.".
"הוא לבדו?" נדהמו השניים שכן  'מבצר האור'  לא היה בית ספר תיכון בקנה מידה רגיל, כאם מבצר ענקי.
"כן, אומרים שהלורד ראו, בעל יכולות בלתי ניתנות לריסון ואין אדם אחד בכל בית הספר הזה שיכול אפילו להתקרב אליו. מלבד המנהל, כמובן.".
"מה אתה אומר?" קרא קוי בהתלהבות, "ראו זה  נשמע מגניב נורא. מה הוא מלמד בדיוק?".
"אתה צוחק עלי" קרא אנג'ל בתדהמה, הוא נראה מזועזע " כבר אמרתי לך, אין אף אדם בבית הספר הזה שיכול להתקרב אליו מלבד המנהל , אסור לו להתקרב אל התלמידים.".
"כמה מבאס." נאנח קוי. הוא חשב שזה היה יכול להיות נחמד עם אדם בעל כוח גדול כל כך, כמו ראו. היה יכול ללמד אותו דבר או שניים.

"אתה חושב שנפגוש אותו מתישהו?" שאל לבסוף. לתדהמתם של אנג'ל וקייל, שלא הבינו את התלהבותו המוזרה. בן אדם זהיר היה מפחד אפילו לדבר על מישהו שכזה. אבל גם אחרי ששמע את דבריו של אנג'ל , קוי עדיין התלהב לפגוש אותו. 'איזה טיפוס מוזר ' חשב קייל לעצמו.

"אני מאמין שכן " השיב אנג'ל לבסוף מנסה להשתלט על הרעד שאחז בגופו כאשר חשב על ראו.

"מגניב" קרא קוי. התלהבותו רק גברה.

לאחר שהגיעו אל המעונות שם יבלו את הלילה וינוחו לקראת מבחני המיון שיתבצעו ביום למחרת. נגשו חברי קבוצתו של קוי לישון, כל אחד ממהר לחפש לעצמו מיטה נוחה אך בניגוד לשאר. קוי לא הצליח להירדם, הוא היה מוקסם ומוטרד כאחד.
כאשר הצליח בסופו של דבר להירדם כבר היה מאוחר מעוד ושנתו הופרעה בגלל אותו חלום בלהות שחלם, הוא היה שם,  ליד ביתו כילד בן ארבע, מחשק בחברתו של ג'ק, חבר ילדותו ועוד כמה ילדים אחרים שלפתע  ממולו הופיעה דמות מסתורית לבושת גלימה אפורה, הייתה זאת דמותו של גבר שחור שיער, אשר עמד עם גבו אליו. קוי הרגיש כי הוא מכיר אותו ורצה עד מאוד להתקרב אליו , לכן החל הולך לכיוונו, אך בכל פעם שניסה להתקרב יותר. הלכה דמותו של הגבר והתרחקה , וקול קודר התריע אותו "תתרחק ממני, אל תתקרב." אמר אותו הקול שהיה מבהיל ומהפנט כאחד.
עננים שחורים החלו מופעים בשמיים מכסים את השמש כמעט לחלוטין,  והשביל עליו עמד קוי הפך לפתע לכביש מצד אחד של המדרכה היה קוי, בעוד הגבר הזר עמד על מדרכה מעברו השני של הכביש  מתעקש שעל הילד להתרחק, "אל תתקרב אלי, לך מכאן." הוא קרא.
אך קוי היה מוקסם ומסוקרן מכדי להקשיב לו והמשיך ללכת לכוונו לא מתייחס כלל לעבודה שעמד על כביש.  שלפתע משום מקום הופיעה מכונית ודהרה לכוונו של הילד המבוהל אשר מסיבה כזאת או אחרת היה נעוץ במקומו כאילו כוח מסתורי כבל אותו. הוא ניסה להשתחרר ואף לקרא לעזרה אך לא נראה שמישהו שומע אותו " אמרתי לך להתרחק ממני " שמע את אותו אדם אומר. קוי מתחנן בפניו שיעזור לו אך זה מסרב  ובסופו של דבר המכונית העיצה את מהירותה והתנגשה בו.  קוי התעורר אחוז בהלה, זעה קרה ניגרה על מצחו ונשימתו הייתה כבדה, "לכל הרוחות זה היה כל כך אמיתי." הוא מלמל שהבחין בדמותו של נער צעיר ונמוך קומה שעמד לצד מיטתו זוג עיניים חומות הביטו בו בחשש מבעד לעדשות המשקפיים, "קייל מה קרה?".

ההמשך יבוא ...

טוב , זה הכול בנתיים 
 

כן , אני יודעת שהפרק היום יצא ארוך מהרגיל ועל כך אני מתנצלת .

אז , עד הפרק הבא ...

שלכם ...