אבל קודם   אני רוצה לשוב ולהודות ל ayano_chi המדהימה על העיצוב החדש והמקסים !!!!!!

ועל כל  העזרה הרבה שלה על חיפוש התמונות, על הבטא ועל תמכיתה הרבה והעובדה שהיא תמיד מוצאת זמן כדי לעזור !!!

בנסוף , רק רצית להזכיר לכם כי אתם מוזמנים בחום לבלוג הסיפור המושתף שלנו   Call Of The Heart בו התפרסם כבר הפרק השני .

ועכשיו בלי עוד הרבה קישקושים , הפרק ;

תהנו ...

  פרק שמיני- 'פיילו'

רביעי לאוקטובר 2009 –  7:00 בבוקר.

לאחר שנפרד ממשפחתו החל קוי את דרכו אל התחנה המרכזית של העיירה הסמוכה פיילו, שם לפי ההסבר שקיבל נמצא אמצעי

התחבורה שייקח אותו אל בית הספר החדש שלו.

דבריו של קארל הדהדו בראשו 'תדאג שתזכור זאת, אתה לא היחידי שנאסף באזור הזה ואם תאחר הם יעזבו בלעדייך'.
"בטח בי, זה לא יקרה." השיב קוי שהוא מגחך. 
אבל עכשיו, בעודו עולה על האוטובוס שייקח אותו אל התחנה המרכזית של העיירה פיילו, הוא התחיל לחשוב האם באמת כדאי היה לו לעשות את הצעד הזה. אימו וסבתו חזרו כבר מספר פעמים ש'מבצר האור' אליו הוא כל – כך מתעקש ללכת הוא מקום מסוכן.

אך, קוי היה נחוש בדעתו, הוא רצה לגלות עוד על אותו המקום שכולם פחדו ממנו ויחד עם זאת הוא רצה לדעת את האמת מאחורי היעלמותו המסתורית של דודו.
כעבור שלושים דקות בערך, הגיע האוטובוס לייעדו האחרון – התחנה המרכזית של העיירה פיילו.
קוי ירד ממנו והסתכל סביב, לא היה לו מושג מה הוא אמור לחפש. כשלפתע הבחין במחזה מוזר: כעשרים עגלות מסע לערך, רתומות לשני סוסים כל אחת, אליהן החלו עולים עוד ועוד נערים אשר נראו פחות או יותר כבני גילו .
'אם הייתי צריך להגיע למקום נסתר שכמעט אף אחד לא מודע לקיומו, איך הייתי עושה את זה?' חשב, בסופו של דבר הגיע למסקנה כי עליו לגשת אל אותו המקום בו עלו הנערים על העגלות. קוי החל הולך אל העגלה הראשונה, הקרובה ביותר למקומו.

 כאשר משום מקום הופיע נער מוזר ונתקע בו . 

רביעי לאוקטובר 2009 –  7:50 בבוקר.

העיר 'אלוואנדר' שכנה לה במעמקי 'היער האסור', מוקפת בחומה גבוהה ובלתי ניתנת לחדירה.

 עיר כה יפה הייתה עד שכל המילים בעולם לא הספיקו כדי לתאר אותה; בניינים גבוהים עשויים כסף וזהב נצצו באורו הכסוף של הירח.

 שבילים ודרכי אספלט רחבים קושטו בפרחים וצמחים בכל צבע וצורה. במרכזה של העיר ניצבה כיכר גדולה מכוסה כרי דשא אשר במרכזה עמד לו זקוף עץ 'ערבה בוכייה', אך לא היה זה עץ רגיל כאם עץ קסום, בעל עלים מוכספים וגזע בצבע נחושת. 'הערבה הבוכייה', נחשב לזן נדיר באזורים נידחים אלו של היער וסיפק לאנשי העיר את התקווה והאמונה במעשיהם ובדרך בה בחרו ללכת. באור השמש נצצו הבניינים ודרכיה של העיר כאלפי יהלומים קטנים ואבני חן בחוזקה.  במרכזה של העיר שכנה לה חנות עתיקות מיוחדת במינה מלאה בנפלאות אשר הגיעו מכל רחבי העולם.

בעברה הייתה המקום המבוקש ביותר בעיר אך כיום הפכה למקום נטוש בו ביקרו מידי פעם נוודים מארצות רחוקות וגם זה היה לעיתים רחוקות. אותה חנות עתיקות שפעם התהדרה והתפרסמה במבחר שבה. כיום הייתה חנות מאובקת ששמשה משכנו של בעליה, גבר בשנות השבעים לחייו, פניו מלאי הקמטים הראו עייפות שבאה עם הגיל, אפו היה נשרי וגאה ועיניו החכמות היו חומות כשקד, זקן ארוך ולבן הסתלסל מפניו ועד חזהו.

 פיג'מה גדולה ולבנה כיסתה את גופו הצנום במקצת. אותו אדם אשר בקרב אנשי העיר היה מוכר בשם אלייסאס, היה שקוע בשינה עד אשר רעש מוזר של מתכת העיר אותו משנתו. הוא פקח את עיניו, שולח מבט מעורער אל צידו השני של החדרון שם ניצבה דלת עץ קטנה.

אלייסאס, קם במהירות וניגש אל דלת העץ שהפרידה בין החדרון בו היה וחנותו.

מופתע לגלות שם את אותו גבר צעיר לבוש שכמיה שחורה שביקר אצלו אמש בעודו רוכן אל מול האח מוסיף עצים לבערה.

 האיש לבוש שחורים הבחין בו גם הוא "הו, אני  רואה  שהתעוררת סבאל'ה."  החל בעודו מתיישב על אחת הכורסאות שניצבו  קרוב אל האח.
"כן. כפי הנראה אני לא היחיד. ממש השכמת קום היום." החל אלייסאס, נאנח בעודו מתיישב בכורסא שעמדה לה מול הגבר הזר.
זוג עייני עורב גדולות חייכו אליו, "מובן, הרי היום הוא היום הגדול, לו חיכיתי הרבה זמן.".
"גם היום אינך מתכוונן לספר לי מה היא תוכניתך?" החל הזקן, שהוא מסוקרן "מדוע בקשת את המסמכים האלו של 'מבצר האור'?".
"צר לי סבא, אבל, כרגע תצטרך להסתפק במה שידוע לך.".
"לא חשבתי אחרת." מלמל  אלייסאס, בעוקצנות "בחיי, מיום ליום אתה דומה לו יותר." הוא גיחך שולח מבט מלא חום אל הצעיר מולו.
"וזאת בדיוק הסיבה בגללה לא אוכל לומר לך דבר." השיב האדם לבוש שחור, בטון האופייני לו.
"בכל מקרה, אינך צריך ללכת?" שאל הזקן.
"אתה כבר מסלק אותי, סבא." צחקק הזר,  "יש לי מעט זמן, בינתיים מה דעתך שאכין לנו כוס תה?".
"כן, העתק מושלם." מלמל אלייסאס בינו לבין עצמו.

קוי מישש את כתפו הכואבת, בעוד הנער שנתקע בו לא נראה מאושר כל כך.
"תסתכל לאן שאתה הולך, לעזאזל."  קרא .
"אתה זה שנתקע בי, לעזאזל." השיב קוי בטון עוקצני .
"יש לך בכלל מושג מי אני?" שאל הנער הזר, עיניו בצבע הקפה כבר החלו לרשוף גיצים.
"למה נראה לך שזה מעניין אותי?" תשובתו הקרה האדישה של קוי הרגיזה אותו.
"אז מה, ילד פלא. רוצה להתחיל איתי.".
"אתה זה שמתחיל." מלמל קוי.
"אתה ממש עולה לי על העצבים עם כל הציניות הזאת שלך, תאמין לי, זה הדבר האחרון שתרצה לעשות.".
קוי נתן מבט אחד נוסף בנער שמולו – הוא היה גבוה באופן יחסי, בערך בגובהו של קוי. שיערו חום ועיניו בגוון הקפה, מעט מלא ולא ממש מפחיד, אבל אם כי מלא ביטחון עצמי. הוא בלי כל ספק היה אחד מטיפוסים אותם שנא יותר מכל, "תראה איך אני רועד, אני כנראה נורא מפחד." השיב לבסוף.
הנער חום השיער ממש התרגז "ממזר שכמוך." סינן, בעודו תופס בצווארון חולצתו של קוי בידו האחת, לוקח תנופה ביד השנייה .

ויצר גל אנרגיה קטן ובקושי נראה לעין, אך אם זאת חזק מספיק כדי לגרום לקוי לעוף מספר מטרים אחורנית, כשהוא נוחת על הרצפה מחזיק בבטנו הכואבת. מסביב אנשים החלו להתאסף מבחינים בנער המוזר שעומד מתנשף בכעס, בעוד על הרצפה לא רחוק ממנו שכב נער בן גילו שחור שיער ותכול עיניים שהוא מחזיק בבטנו ומתנשף גם הוא, מכאב ללא כל ספק.
"אז אני ממזר מה?" אמר קוי שהוא קם מן הרצפה "תאמין לי שלא רציתי לעשות את זה." הוא החל פניו השתנו לפתע ונראו מאיימות, עיניו הכחולות החלו נוצצות באור אדום ומוזר עד כדי כך שהנער מולו נראה מבוהל, "ממש לא רציתי לפגוע בך אבל, נראה שעכשיו אתה לא משאיר לי ברירה, טמבל." קוי הרים את שתי ידיו באוויר, לתדהמת הנער חום העיניים שקפא על מקומו בפחד.

מסביב החלו נאספים עוד ועוד נערים מבטים במתרחש.
קוי משך את ידיו לאחור, מה הוא התכוון לעשות לא היה ידוע. כיוון שבדיוק אז, אדם נוסף נכנס אל המעגל אוחז בכתפיו של הנער, "זה יספיק." שמע קול אומר. הוא היה מוכר, אך אם זאת מרוחק עד מאוד. קוי סיבב את מבטו והבחין באדם שעמד מאחוריו – הוא היה גבוה ומרשים, בעל שיער חום ועיניים כחולות, על גופו לבש גלימה אדומה ונראה רציני יותר משאר הגברים לובשי הגלימות שפגש עד כה.
"מי אתה לעזאזל?" שאל הנער שחור השיער, פונה אל הזר שהוא עדיין מרוגז מאוד מהמכה שקיבל.
האיש לבוש הגלימה שלח בו מבט קצר ושתק.

אך נראה שהנער מולו נלחם קוי מיהר לזהותו  "לורד, מאורו." אמר בהדרת כבוד מהולה בפחד.
"לורד, או לא לורד, נמאס לי מכולכם." קרא קוי בזעם, שהוא מסתובב לאחור ומכוון את ידו אל בטנו של הזר לבוש הגלימה.

 אך זה תפס בידו של קוי מעקם אותה.
"מדהים." החל הנער השני, כיוון שהלורד מאורו, הצליח לתפוס את ידו של הנער לפני שפגעה בבטנו ויצא ללא פגע מכוח הרסני שכזה.
"אמרתי שזה, מספיק." הוא לחש, משחרר את אחיזתו בנער ומגיש לו מן בקבוקון זכוכית שצבעו סגול, "שתה את זה." פקד.
"למה לי?" התעקש קוי, הוא כבר היה רגוע יותר, אבל עדיין לא הסכים לקבל פקודות מכל אחד.
"כי אני אמרתי, עכשיו תשתה." התעקש גם מאורו.
קוי לא ידע מה היה בו ששכנע אותו כך. לבסוף הוא נכנע, לוקח את הבקבוקון ושתה ממנו.
כשהוא מרגיש איך כל האנרגיה הרעה שהשתלטה עליו פשוט נעלמה.
"מרגיש יותר טוב?".
"כן, אני חושב, וואו, מה זה היה לעזאזל?".
"משהו שחשבתי שתצטרך.".
"טוב, תודה... אני מניח.".
"בסדר חברים, אין מה לראות כאן." נשמע לפתע קול אשר הגיח מבין הקהל, "חזרה לקרונות אין לנו זמן לבזבז." להפתעתו הרבה של קוי, החלו הנערים חוזרים אל העגלות כאילו כלום לא קרה ומהר מאוד נעלמה כל ההתקהלות, אז הוא יכול היה להבחין באדם נוסף, לבוש גם הוא גלימה אדומה. שערו האדמוני זהר באור השמש ועיניו בגוון האודם שלחו מבט משועשע בשלושה שנשארו לעמוד במקום "איזה בלגן עשיתם פה," הוא חייך,

"אני רואה שעדיין לא למדת לשלוט במזגך הסוער, רוקי." אמר, בעודו פונה אל הנער מולו נלחם קוי.
"הלו...הלורד פיירו." גמגם רוקי, קד קלות בראשו. נראה מבוהל אפילו יותר ממה שהיה בתקרית הקטנה מול קוי.
"פיירו." מלמל קוי, נזכר באותה הפעם לפני שלושה ימים בערך בה הגיעו שלושת הגברים לבושי הגלימות אל ביתו כדי לצרף אותו אל 'מבצר האור', הוא היה אחד מהם, האדם שהתעקש לדבר אם אימו בפרטיות.
"אני מניח שאחיך ירצה לשמוע על התקרית הקטנה הזאת." אמר בקול שליו, אך למרות זאת נראה היה שרוקי לא ממש מרוצה מהעניין.

"בבקשה, אל תערב את אחי, כבוד הלורד. אני מבטיח לך שזה לא יקרה שנית.".
"אני אשקול את זה." אמר, פונה אל הנער תכול העיניים שעמד לצד מאורו, "קוי, אני רואה שבסוף החלטת להצטרף אלינו, אני שמח מאוד על כך." הוא חייך, חיוך רחב, "בכל מקרה כדי שתמהרו אם אינכם רוצים להישאר כאן.".
השניים נתנו מבט קר זה בזה ולאחר מכן בפיירו, הוא צדק נראה היה שהעגלות עומדות לעזוב בלעדיהם. 
"לורד מאורו, כבוד הלורד פיירו." אמר רוקי, בהדרת כבוד שהוא קד בראשו.
"זה בסדר, לך." השיב לו פיירו וזה מיהר אל עבר העגלות.
"טוב, כדי שגם אני אמהר ללכת." השיב קוי, שולח מבט אחרון אל עבר מאורו "תודה לך." אמר ומיהר לעזוב. שהוא מקווה כי יפגוש בו שוב. 

פיירו הביט בשניים המתרחקים אשר הצליחו למצוא עגלה בדקה התשעים.
"זה היה קרוב, מזל גדול שאתה הייתה פה, מאורו." אמר לבסוף שולח מבט עוקצני אל הגבר שמולו.
"כן, מזל." השיב מאורו קצרות.
"בכל מקרה, זאת הייתה רק ההתחלה. הבלגן האמיתי עדיין לא התחיל, בוא רק נקווה שתהיה שם בזמן כדי לעצור את זה." אמר בטון עוקצני שהוא עוזב את המקום .
"אני אהיה, נשבעתי שאהיה." מלמל מאורו אל הרוח. 

"טוב,כדי שהתחיל לצאת." החל האדם לבוש שחור, כשהוא מתרומם מן הכורסא, מניח את ספל התה שלו על השולחן.
"מתי תחזור?" שאל אלייסאס, עיניי השקד החכמות שלו נראו מודאגות.
"בקרוב, אני מניח .זאת כמובן אחרי שאשלים את משימתי." השיב הזר שהוא מחייך קצרות , "מוטב שאלך עכשיו, להתראות, עוד נדבר סבאל'ה."  אמר עיניי העורב שלו הבריקו.
"כן נתראה." השיב אלייסאס, שהוא כופה על עצמו לחייך, מביט באדם הלבוש בשחור עוזב את חנותו, סוגר אחריו את הדלת.

"שמור על עצמך, בני." מלמל בעצב.

עברו כבר כמעט אחת עשרה שעות מאז יצאו העגלות מן התחנה המרכזית של העיירה, פיילו.
קוי, ישב בשקט על מצע הקש. מצדדיו ישבו עוד חמש עשרה נערים שנראו פחות או יותר כבני גילו, אם כי לא היו חביבים במיוחד.

קוי, לא ראה את הנער המוזר ההוא, רוקי, מאז הפעם האחרונה בה תקף אותו. אבל , חיכה לרגע בו יפגשו שוב. הוא נשען לאחור ועצם את עיניו

שלפתע הרגיש כי העגלה עצרה.
"בסדר מזיקים שכמותכם, תתחילו לרדת." נשמע אז קולו של העגלון – איש מבוגר כבן חמישים לפחות, ממש כמו האחרים חסר כל סבלנות או אדיבות.

'לא יכול להיות שכבר הגענו.' חשב קוי, לעצמו בעוד הוא יורד מן העגלה יחד עם הנערים האחרים. נדהם לגלות שהם נמצאים באמצע שום מקום, עצים ושיחים היו בכל עבר המקום היה נטוש לגמרי אם לא הייתה שם אותה אכסניה ישנה.
"מה לעזאזל המקום הזה?" שאל אחד הנערים.
"יער האבדון." השיב העגלון ונראה היה שהוא מרגיש שם דווקא דיי בנוח, "זה אחד המקומות האהובים עלי." אמר לבסוף.
"איזה טיפוס מפחיד, הייתי אומר אפילו משוגע." מלמל קוי, שהוא עומד עם גבו אל העגלה ומביט סביב .
"היי אתה שם!" קרא העגלון לעברו הנער, זה הסתובב ועמד מולו, "כן?" שאל בחוסר עניין.

העגלון הזקן קפא מייד על מקומו בתדהמה, הכעס שלו נשכח לחלוטין שהוא מביט כלא מאמין בנער שעמד לפניו, "אתה?!" הוא קרא.

התגובה של האיש הזקן באמת כבר התחילה להלחיץ את קוי וזה החליט שהדבר הטוב ביותר יהיה ללכת משם שהוא מפנה לעגלון את גבו, "חכה רגע." נשמע קול מאחוריו, באופן עקרוני כל אדם זהיר היה מתעלם ממנו והולך אבל קוי היה סקרן.
"מה העניין עכשיו?" שאל.
"מה שמך, ילד?".
"אני לא מבין מה זה חשוב אבל, השם הוא קוי.".
"קוי." הוא מלמל בינו לבין עצמו,  "משומה השם הזה מוכר לי עד מאוד, יש לך שם משפחה, ילד?".
"מה זה כל כך מעניין אותך מי אני?" החל הנער להתרגז.
"אתה צודק, זה לא ענייני זה רק ש..." השיב העגלון בקול רועד, " אתה דיי מזכיר לי מישהו שפעם הכרתי.".
"מישהו שהכרת?" הרהר קוי.
"בדיוק, השם שלו היה."  החל העגלון כאשר נקטעו דבריו על ידי קול חביב ומוכר שנשמע מאחוריהם, "הנה אתה קוי." אמר קארל.

"חיפשתי אותך, כולם נכנסו כבר אל האכסניה, נישאר כאן הלילה ונמשיך מחר בבוקר." .
"דברתי עם האדון." השיב קוי קצרות, שהוא ער לעובדה שאין לו מושג מה שמו של העגלון המוזר.
"הכול בסדר, לון?" החל קארל, שהוא פונה אל העגלון.
"כן, אדוני." השיב לון, בצייתנות.
"כבר מאוחר קוי, כדי שתיכנס פנימה עם האחרים.".
"כן, מייד קארל, להתראות אדוני." אמר שהוא פונה אל העגלון והחל הולך לכיוון האכסניה .
"אדוני, אני יכול לשאול אותך שאלה?" החל לון, צופה בנער המתרחק.
"כמובן, מה העניין ידידי?".
"הנער הזה, קוי, האם אתה יודע את שם המשפחה שלו?".
"שם המשפחה שלו?" התפלא קארל, תוהה מדוע זה עניין אותו, "שם משפחתו של הנער הוא למברדג'." אמר לבסוף מופתע עוד יותר לראות את ההלם על פניו של לון "למברדג'?".
"כן, למה אתה שואל?" התעניין קארל.
"לא, סתם. בלי סיבה." השיב לון, שהוא רועד במקצת.
"האם הכול כשורה?" התעניין הלורד החביב, למראה האדם הרועד מולו.
"הכול כשורה." השיב לון מאלץ את עצמו לחייך.
"אם כך מוטב שאכנס יחד איתם, לא הייתי רוצה שיתחיל כאן בלגן. ערב טוב לך.".
"כן, ערב טוב גם לך אדוני."  אמר בעודו מביט בקארל המתרחק.
"קוי למברדג' " חזר על השם שזה עתה שמע,  "ידעתי שהוא מוכר לי ועכשיו, אני יודע גם למה..."

ההמשך יבוא ...

טוב , זה הכול בנתיים 
 

כן , אני יודעת שהפרק היום יצא ארוך מהרגיל ועל כך אני מתנצלת .

אז , עד הפרק הבא ...

שלכם ...