2/2010
היי אנשים,אני ממש מצטערת על האיחור בפירסום הפרק.
לפני שנתחיל, אני רוצה לשוב ולהודות ל ayano_chi על כל העזרה הרבה שלה, על הבטא ועל תמכיתה הרבה והעובדה שהיא תמיד מוצאת זמן כדי לעזור !!!
בנסוף , רק רצית להזכיר לכם כי אתם מוזמנים בחום לבלוג הסיפור המושתף שלנו Call Of The Heart בו התפרסם כבר הפרק השני .
ועכשיו בלי עוד הרבה קישקושים,הפרק.
תהנו ...
פרק עשירי - יום במבצר
קוי התעורר אחוז בהלה, זיעה קרה ניגרה על מצחו ונשימתו הייתה כבדה, "לכל הרוחות זה היה כל כך אמיתי." הוא מלמל שהבחין בדמותו של נער צעיר ונמוך קומה שעמד לצד מיטתו. זוג עיניים חומות הביטו בו בחשש מבעד לעדשות המשקפיים, "קייל מה קרה?". "הכול בסדר איתך?" שאל קייל ולרגע נראה די מוטרד. "ברור, הכול בסדר גמור." השיב קוי בחיוך, קצת מופתע מתגובתו של הנער השני. "בטוח, תרצה אולי שאקרה למישהו?" התעקש קייל, אך קוי הניד בראשו "אני בטוח, תודה." אמר עדיין מעוניין לדעת מדוע התנהג חברו לחדר בצורה כזאת."הכול בסדר איתך?" שאל הנער כחול העיניים בעניין רב. "הו, אני בסדר, זה פשוט ש –" קייל עצר לרגע הוא נראה דיי נבוך, "שמעתי אותך צועק וחשבתי שאתה זקוק לעזרה או משהו." אמר בעודו משפיל את עיניו. "אה זה, אני מצטער, בסך הכול היה לי חלום רע." השיב קוי נבוך מכך שהטריח את קייל אם כי מצד שני, זה היה נחמד לדעת שלפחות אדם אחד במקום האדיש הזה דואג לו "אגב, איפה האחרים?" שאל הנער שחור השער מבחין שהיו לבדם. "כולם יצאו כבר אל האולם הגדול לארוחת הבוקר." הייתה התשובה. "אז למה אתה עדיין פה?" שאל קוי בתמיהה. "טוב, התכוונתי ללכת עם האחרים אבל, אז שמעתי אותך צועק ו..." מלמל הנער הממושקף, עיניו היו מושפלות ופניו האדימו מבושה ככל הנראה הוא עשה פיל מנמלה והביך את שותפו לחדר גם מבלי שרצה בכך. "אני מבין. תודה בכל מקרה." השיב קוי בחביבות בעודו קם מן המיטה, "בכל מקרה כדי שנזוז." אמר. קייל הסכים איתו והשניים מיהרו לצאת החוצה.
לאחר שאכלו את ארוחת הבוקר, קיבלו ארבעים וחמישה הנערים תדרוך קצר לגבי המבחן שיעברו ונתבקשו להיות בעוד עשרים דקות במתקני האימונים שבחצר האחורית כדי להבחן. קוי הביט בשעון היד שלו, היה לו עוד קצת זמן עד תחילת המבחן, לכן החליט לחזור למעונות בטענה ששכח משהו חושב מאוד שם.
קייל שעדיין היה נבוך מהתקרית הקטנה שלהם אותו הבוקר נלווה אליו "קוי." החל הנער נמוך הקומה ידו האחת הדביקה את משקפיו למקומם. "כן, מה העניין?". "אני רק, טוב..."החל קייל מגמגם, "אני מצטער לגבי מה שהיה מקודם, לא התכוונתי להביך אותך.". קוי עצר לרגע והביט בו מעט מופתע לאחר מכן חייך כשאמר "מה פתאום אם כבר מישהו צריך להתנצל זה אני, שצעקתי ככל הנראה בקולי קולות והדאגתי אותך.". קייל הסמיק קלות "בכל זאת אני מרגיש לא טוב בקשר לזה.". "אז אל תרגיש ככה, למען האמת אני דיי שמחתי שאכפת לך, נחמד לדעת שיש כמה טיפוסים אנושיים במקום הזה.". "אם כך," החל קייל, לא בטוח איך לומר את מה שרצה אבל לבסוף החליט להוציא את זה,"אתה רוצה להיות חבר שלי?". "אנחנו כבר חברים לא?" הייתה התשובה. קייל לא ידע את נפשו מרוב אושר, "באמת?" הוא קרא בהתלהבות ולאחר מכן עצר "מצטער על זה, פשוט," החל לומר ועיניו החומות נראו עצובות מעט "מעולם לא היו לי הרבה חברים. כשהגעתי לכאן אתמול וניסתי להתחבר אל הנערים האחרים הם לעגו לי והכו אותי." אמר משפיל את פניו כדי שלא יבחין ידידו החדש בדמעות שאימו לזלוג מעיניו.
לפתע הרגיש הנער ביד שנחה על כתפו הוא הרים את מבטו מבחין בזוג עיניים כחולות ששלחו אליו מבט חביב, "אני מבין אותך." לחש קוי. "למרות שאולי לא תאמין לזה, גם לי לא היו הרבה חברים. למעשה אם מסתכלים על זה כך כל חיי היו לי רק שניים.". "שניים?" קייל נראה דיי מופתע. "כן." הודה קוי, "ג'ק חבר ילדותי ואתה.". לאחר שסיפרו אחד לשני מעט על חיי החברה שלהם, קייל התחיל להרגיש קצת יותר בנוח לצדו של ידידו החדש, אשר בערב הקודם ראה אותו כשונה ומעט מופרע. בכל זאת, לא הרבה אנשים שפגש בעברו השתוקקו כל כך לפגוש את הלורד ראו, שנחשב לאדם מסוכן וחסר גבולות.
כאשר הגיעו אל מעונות בית האבן נזכר קייל שקוי למעשה לא סיפר לו בשביל מה הם חזרו לשם, "קוי, מה בדיוק הדבר ששכחת?". "משהו חשוב מאוד עבורי." השיב הנער והחל פורץ בריצה מהירה אל תוך הפרוזדור המוביל אל מגורי התלמידים. קייל רץ אחריו תוהה מה יכול להיות בעל ערך עד כדי כך. שהגיע אל החדר בו שהו, הבחין כי קוי התכופף אל מתחת למיטתו בחיפושים אחר דבר מה. "איפה זה לכל הרוחות? איפה זה?" מלמל הנער ונראה מוטרד מרגע לרגע. "איפה מה?" התעניין קייל. "משהו יקר לי." השיב קוי בעודו ממשיך בחיפושיו, " אם לא אמצא אותו אני נשבע שאתאבד.". 'עד כדי כך זה חשוב לו' התפלא קייל, הוא מעולם לא פגש מישהו שהיה מוכן לקחת את חיו עבור חפץ, יקר ככל שיהיה. "תגיד לי איך זה נראה, אולי אוכל לעזור לך לחפש." הציע הנער הממושקף. קוי פתח את פיו כדי לומר משהו שלפתע הבחין בחפץ דוקרני מעט מתחת לכרית שלו, הוא הרים את הכרית זורק אותה לרצפה, פניו נאורו בהקלה "הנה אתה." קרא באושר. קייל שהיה מסוקרן עד מאוד לגבי אותו חפץ מסתורי התקרב מעט, מבחין כי אותו הדבר אותו חיפש קוי בבהלה רבה כל כך הייתה למעשה שרשרת כסף בעלת תליון בצורת גריפון שגודלו כגודל ביצה. בבטנו של הגריפון הייתה משובצת אבן כסופה שגודלה כגודל כפתור. "בגלל זה נלחצת כל כך?" השתומם קייל, אך קוי לא טרח להתייחס אליו ממהר לענוד את השרשרת על צווארו.
זו בתגובה החלה לזהור באור כחול, קייל הביט במחזה בתדהמה. לאחר שהאור נעלם שלח הנער הממושקף מבט נוסף בתליון שהיה מונח על צוואר חברו מבחין כי לא היה מדובר כלל באבן כסף רגיל;
"לא יכול להיות." פניו של קייל נאורו בהפתעה. "האבן הזאת... זאת, אבן ירח כסופה." החל הצעיר חום השיער בולע את רוקו, "לא פלא שהתחרפנת כל כך, היא מאוד נדירה.". "כן, זה דיי נכון." מלמל קוי. "אפשר?" שאל קייל בהיסוס, זה רק הנהן בראשו לאישור, אך כשהניח הנער הממושקף את ידו על האבן כלום לא קרה. "מוזר לפני כמה רגעים הייתי בטוח שהיא זרחה." אמר קוי. "נסה לגעת בה שוב." הציע קייל. ואכן ברגע שהניח קוי את ידו על התליון החלה האבן לזהור שוב. "כמו שחשבתי," מלמל קייל "אתה עונד אותה במשך תקופה ארוכה נכון?". "כן. בערך מגיל ארבע.". "אז זה מובן למה היא לא עבדה אצלי." החל קייל שהוא מחמיץ את פניו מעט "אני מניח שכבר ידעת את זה אבל, אבן חלומות מתמזגת עם כוחו של האדם אשר מחזיק בה. לכן זה דיי ברור שאחרי שנים רבות מאוד היא תגיב רק אליך.". "זאת אומרת שרק האדם שמחזיק בה יכול להפעיל אותה נכון?" התעניין קוי. "בדיוק, חשבתי שידעת את זה.". "כן, ידעתי, אבל." החל הנער כחול העיניים, לרגע אחד נראה שמחשבותיו נדדו למקום אחר " נניח ששני אנשים נגעו באבן הזאת בו זמנית, זאת אומרת שניהם הפעילו אותה לראשונה היא תגיב לשניהם?". קייל נראה מעורער "אני לא ממש יודע, אתה מדבר על האדם שנתן ל ך אותה?" קוי רק הנהן לאישור וזה המשיך, "טוב זה תלוי, אומנם שניכם הפעלתם אותה באותו הזמן אבל, אלא אם כן האדם השני שהפעיל אותה, הוא בעל כוח חזק למדי או שהוא נוגע בה לעיתים קרובות. אני מניח שהשפעתו על האבן תעלם עם הזמן ורק זה שאחזיק בה במשך השנים, כלומר אתה תהייה היחיד שיכול להפעיל אותה.". "הבנתי..." השיב שחור השיער בחיוך מהוסס. קייל חייך גם הוא אך עדיין היה דבר אחד שהפתיע אותו, יכול להיות שאדם כמו קוי, אשר חיי במשך שנים בחברת בני האדם הרגילים מחזיק באבן שכזאת
"קוי, אפשר לשאול אותך משהו?". "בטח, מה העניין?". "רק רציתי לדעת מאיפה השגת אותה? כלומר מדובר באבן נדירה מאוד.". "אני מניח שהיא אכן נדירה." מלמל קוי אוחז בחוזקה בתליון שעל צווארו, "קבלתי אותה ממישהו יקר מאוד עבורי.". "באמת, אני לא מניח שאותו אדם יכול להשיג גם לי אחת?" שאל קייל ברגע אחד של חמדנות. "אני חושש שזה בלתי אפשרי." לחש הנער שחור השיער, עיניו הכחולות נראו עצובות, "כיוון שהאדם הזה כבר אינו בין החיים.". "הו, אני מצטער." לחש גם קייל, שהוא מתחרט על חמדנותו ברגעים שכאלה, "הכרת אותו טוב?" שאל, נזכר כי היה מדובר באדם יקר עבורו. "יחסית טוב." נאנח הנער, עיניו נראו עצובות יותר מרגע לרגע, "הוא היה אבא שלי.". "קוי, אני ממש מצטער.". הבעת פניו של קוי השתנתה מעט, עתה נראה חביב ומאושר כמו קודם, "לא יכולת לדעת.". אך קייל עדיין התעקש "לא, התנהגתי לא יפה ואני מצטער.". "שטויות, זה לא כאילו אתה הרגת אותו או משהו כזה." החל קוי מצחקק קלות. "בכל זאת, לא הייתי צריך להגיד את זה סליחה.". " תפסיק כבר להתנצל, לפני שאחבוט בך." החל הנער שחור השיער בטון משועשע ידו האחת התנופפה באוויר כאזהרה.
בקצה המרוחק של המבצר, לא רחוק מהאגם הגדול ומאצטדיון הלחימה השתרע לו יער רחב ידיים ששימש ברובו לאימונם של כושפי האדמה ואחרים. בליבו של היער הרחק מעין אדם עמדה לה גדר אבן גבוהה, אשר מאחוריה הסתתרה לה חצר בה היו מפוזרות עשרות מצבות אבן מרובעות בעלות חריטות כאלו ואחרות. בקצה הדרומי של החצר קרוב מאוד אל הקיר הפנימי של החומה נחה לה מצבת אבן שצבעה לבן, ציור בודד היה חרוט במרכזה, גריפון אשר בבטנו הייתה משובצת חתיכת אבן חלומות מוכספת. לצידה של המצבה עמד כעת גבר בשנות הארבעים לחייו. בעל שיער שחור וכתפיים רחבות, גופו היה מכוסה כמעט כולו על ידי שכמיה שצבעה אפור כהה, חוטי כסף בהירים היו רקומים בשרווליה ובקצוותיה של הגלימה. עיניו היו סגורות ושפתיו ממלמלות דבר מה בשפה לא מובנת. "תיארתי לעצמי שתהיה כאן." נשמע אז קול. הגבר לבוש אפור המשיך במלמוליו מתעלם מן ההפרעה המכוונת ומזוג עיניי הרובי שננעצו בגבו. לאחר שסיים פקח את עיניו שהיו שחורות כשמי הלילה,
"מה העניין?" שאל ולפי קולו אפשר היה לראות שהוא לא ממש מעוניין לדעת. עיניו היו נעוצות קדימה, אל מצבת האבן. "וובכן, נתקלתי באוגוסט, אשר היה בדרך ללשכתו וזה נראה לי דיי מוזר שלא נלוות אליו, כי הרי כולם יודעים עד כמה אתה קשור לאיש החביב." הסביר אותו אדם, שפתיו התעקלו בחיוך מעט ממזרי,"לכן, תיארתי לעצמי שתהיה כאן.". "אני כאן ו...". "הו, שום דבר חשוב, רק רציתי לדבר מעט, אם יש לך זמן.". האיש לבוש אפור נעץ את עיניו במצבת האבן במשך מספר דקות נוספות ולאחר מכן הסתובב אל האדם אשר דיבר אליו. היה זה גבר באמצע שנות השלושים לחייו לבוש שכמיה עשויה בד יקר אשר צבעה אדום כאש, פניו נאים, עיניו הרובי שלו ננעצו באדם לבוש הגלימה האפורה אשר עמד מולו זוהרות בזדוניות.
"נפלא לראות אותך שוב, ראו." הוא החל בטון מתקתק. "אז, איך היה הביקור אצל קרלה למברדג'?" . הגבר שחור השיער עמד מולו ושתק, הבעת פניו קרה ואדישה. "אני מניח שזה היה מעורר זכרונות לא?" שאל אדום העיניים מחייך את מה שאמור היה להיות חיוך חביב. "אתה מניח לא נכון, פיירו." הייתה התשובה. "הו באמת?" החל פיירו, על פניו הבעת צער מזויפת, "כמה חבל. אתם שניכם הייתם יכולים להיות זוג כל כך יפה, זאת אומרת לו לא היית..." הוא עצר את עצמו כאילו נזכר כי אמר משהו לא במקום. "לא משנה, בכל מקרה אני שמח שיכולת לחזור הנה גם השנה, משהו אומר לי שיהיה מעניין מאוד.". "כמו בכול שנה." מלמל ראו ופנה ללכת משם. "אני מניח שכבר שמעת על כך, אבל השנה דווקא קבלנו כמה תלמידים דיי מעניינים, עדכנתי את אוגוסט בכך ורציתי לספר גם לך.". "כפי שאתה יודע, אין לי כל קשר לתלמידים, כך שזה לא ממש מעניין אותי." השיב ראו בשקט קולו קר כרוח המלחשת. גבו עדיין מופנה אל לורד האש. "אני יודע אבל בכל זאת, מספר שמות מהרשימה נחקקו בראשי וחשבתי שאולי תהייה מעוניין לשמוע אותם,בלי כל ספק ישנם כמה שמות מעוררי סקרנות כמו למשל; קייל אלוורז, מרק מאולינר, קינו אלוואנדר והיה עוד אחד שאני מתקשה לזכור." פיירו עצר לרגע מעמיד פני חושב, "מה היה שמו שוב?" הוא החל ממלמל, "הו, כן, נזכרתי, קוי, קוי למברדג'." אמר לבסוף עיניו נעצו מבט חד בגבו של הגבר שחור השיער נוצצות ברשעות. ראו קפא על מקומו, לו יכול היה פיירו לראות את הבעת פניו היה מבחין כי עיניו התרחבו בבהלה אבל רק למספר שניות. לאחר מכן חזרה הבעתו
להיות נוקשה וקרה כתמיד,"קוי למברדג' אמרת?" שאל כדרך אגב. "בדיוק, קוי, אתה בוודאי כבר הבנת שמדובר בבנו של רוברט, אינך חושב שזה מעניין?". "לא. כפי שאמרתי לך בעבר אין לי כל קשר לתלמידים.". "בכל מקרה, תאלצו לחיות יחד שנה באותו המקום ולמרות גודלו של 'מבצר האור' מי יודע, אולי תתקלו זה בזה." השיב פיירו בחביבות. "זאת כמובן אם הוא יעבור את המבחן האחרון." הוסיף מצחקק קצרות. "תמיד אפשר לסמוך עליך שתטפל בזה." השיב ראו בעוקצנות, למרות שרוב המורים והלורדים ב'מבצר האור' כיבדו את פיירו והתייחסו עליו תמיד כאל עליון מהם. ראו לא טרח לתת לו חשיבות מיוחדת וראה בו כעוד אדם בעל סמכות שחושב את עצמו אלוהים, לא יותר.
האדם היחידי לו ציית ראו מבלי לחשוב פעמיים היה כאמור - אוגוסט ווילרד - מנהל בית הספר. "אני מניח." החל פיירו, אם פגעה בו הערתו של ראו הוא לא הראה זאת "ובמידה שלא אצליח, תוכל אתה לסדר את העניין בכך 'שתדאג' לנער הצעיר כפי שדאגת 'לטפל' באביו." אמר לבסוף במתיקות ארסית. ראו בתגובה החל הולך לכיוון שער הכניסה ונעצר מולו שולח מבט אחד חד לעברו של פיירו *"סאיי מרקור, אימצנוטסי יאורי מונטרס נום לוק ארייס"* אמר לבסוף בקול קר וחד כפלדה, עוזב את המקום. "הו כן." החל פיירו צוחק לעצמו "השאלה היא ידידי, למי מאיתנו הוא יקרא קודם.".
לאחר שמצאו את השרשרת וקייל התנצל קרוב לעשר פעמים על דבריו בנוגע לאביו של קוי. מהרו השניים לצאת מהמעונות כיוון שהמבחן הראשון עמד להתחיל, הם הגיעו אל החצר האחורית והתכוונו להצטרף לשאר הנבחנים שלפתע
שמעו קול מאחוריהם,"אתם שניכם! מה מעשיכם כאן?". השניים הסתובבו לאחור והבחינו באדם מבוגר ונמוך באופן יחסי, לבוש בגלימה חומה עיניו היו חומות גם הן, שעל ראשו התנוססה קרחת נוצצת.
היה זה באן - אחד מהמורים במבצר ואדם שקוי לא חיבב כל כך ולהפך," מנסים להשתמט?". "זה ממש לא ככה, אדוני..." החל קייל בצייתנות. "ואם אנחנו כן, אז מה?" קטע אותו קוי שולח מבט עוקצני אל עבר באן. זה בתגובה חייך חיוך מריר, "כן, הפה הגדול כנראה עובר בירושה. בלי כל ספק אתה בן למשפחת למברדג'."
הוא מלמל עוצר לרגע כאילו חושב על צעדיו הבאים "אבל אצלי אתה תלמד להתנהג." קרא אוחז בצווארון חולצתו של קוי ביד אחת בעוד השנייה הייתה מורמת באוויר, אך לפני שהספיק לתקוף את הנער הרגיש באן כי משהו עצר אותו. היה זה אדם גבוהה ומרשים למדי לבוש בגלימה שצבעה כצבע האש. שערו חום ועיניו כחולות כשל קוי, "הלורד מאורו." מיהר קייל לזהותו. אומנם הוא לא נמנה עם חמשת יועציו של המנהל, אך היה חזק ומוערך כמו כל אחד מהם.
קוי מצידו, זכר אותו כאדם שמנע ממנו לכסח את רוקי בתקרית הקטנה שהראתה בעיירה 'פיילו'. "אתה..." מלמל באן משחרר את ידו מאחיזתו של מאורו, "מה בדיוק אתה עושה, לא זכור לי שבקשתי כי תתערב." קרא המורה הנמוך בכעס רב. "ולי לא זכור שהמנהל הורה לך על דבר נוסף מלבד לסיים את עבודת הניירת שלו." השיב מאורו שהוא מתעלם ממלמוליו של באן ופנה אל הנערים
אשר עמדו לא רחוק ממנו, "ואתם שניכם, כדי שתמהרו וגשו אל המבחנים, אם בכוונתכם להתקבל לבית הספר הזה." הוא עצר לרגע שולח מבט
קצר לעברו של באן, "אך אם תעדיפו להתבטל אני מניח שאוכל למצוא לכם את המורה המתאים."אמר לבסוף.
באן עמד לצידו עיניו החלו יורות גיצים, ולא נראה כאילו התכוונן לשתוק לו על כך.
קייל שהבחין בכך גם הוא הנהן בראשו לאישור, "כן, אדוני ברשותכם." אמר ממהר לתפוס את ידו של קוי וללכת משם.
מאורו הביט בשניים ולא אמר דבר.
"אם רצית להצטייר בתור גיבור בפני הפרחח. עשית זאת טוב מאוד." החל באן, מביט בנערים המתרחקים. "לא זכור לי שבקשתי את הערותיך.". "ולי לא זוכר שאיזשהו מורה או לורד בבית הספר הזיל ריר כלפי תלמיד, כפי שאתה מזיל על הפרחח הזה של למברדג'. מה קרה מאורו הילדון הזה באמת מוצא חן בעיניך?" שאל המורה הנמוך בטון מתגרה. מאורו בתגובה תפס בצווארון גלימתו "תתרחק ממנו חתיכת תרוץ עלוב לבן אדם, אחרת באמת תכיר אותי." אמר שהוא משחרר את באן ועוזב את המקום. "יום אחד, יום אחד אני הוריד אותך מהעץ שלך, ממזר מלוקק." מלמל באן אל עבר הגבר המתרחק.
"מה אתה עושה?" קרא קוי, משתחרר מאחיזתו של קייל. "מה נראה לך שאני עושה? הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה להיקלע לריב בן שני מורים.". "חבל, דווקא שנהיה מעניין." מלמל קוי באכזבה. "בחיי, אולי במקום זה תחשוב על מה שאמר הלורד מאורו, אנחנו מאחרים למבחנים, הרי בגלל זה באתה לפה לא?" קוי עצר לרגע, לא רק בגלל זה בא הנה.
הוא באמת האמין כי עם יצטרף אל מבצר האור, הוא יוכל לגלות מה קרה לדודו הנעדר ואולי גם לפגוש כמה יריבם מעניינים.
"כן, אתה צודק." השיב לבסוף, רץ אחרי קייל לעבר המתקנים. שם, כבר היו ארבעים ושלושה נערים מסודרים בקבוצות, כולם מלבד שניים. "הנה אתם." פנה אליהם אנג'ל, שלא נראה מאושר במיוחד שולח מבט כועס אל בן דודו "לאן לעזאזל נעלמת, קייל?". "אני מצטער, אנג'ל, זה פשוט שאני..." החל קייל מגמגם, הוא לא ידע מה לומר באותו הרגע. "לא הרגשתי טוב כל - כך הבוקר וקייל ניגש לעזור לי." התערב קוי. "זה נכון?" דרש אנג'ל לדעת, קייל רק הנהן בראשו לאישור. "טוב, אם ככה," אמר כשהוא ניגש אל קבוצת הנערים שעמדה שם, "רבותי אבקש את תשומת ליבכם. עכשיו, שכולכם כאן..." אמר מעקם את מבטו אל השניים, "אני מאמין שאפשר להתחיל במבחן הראשון...".
ההמשך יבוא ...
הערה : לגבי המשפט שאמר ראו, מדובר בשפה שלפני כמאה שנים דוברה ע"י כולם אך עם הזמן יחסו אותה לשימוש בזמן כשפים אפלים. לכן בימים אלו של הסיפור - שנת 2009, אין הרבה אנשים שמבינים את משמעות השפה הזאת.
פרוש המשפט - "סאיי מרקור, אימצנוטסי יאורי מונטרס נום לוק ארייס", הוא - " יום יבוא והשטן יחזור לקחת את הנשמה שנתן לך".
מקווה שהכול מובן , אם עדיין יש משהו לא ברור אתם מוזמנים לשאול.
טוב , זה הכול בנתיים.
כן , אני יודעת שהפרק היום יצא ארוך מהרגיל ועל כך אני מתנצלת .
אז , עד הפרק הבא
שלכם ...
|