היה זה ערב נעים בעיר 'אלוואנדר'.
אלייסאס וואן, המשיך לשבת בכורסתו פניו מלאי הפתעה למראה האורחת שעמדה כעת במרכז חנותו.
הוא  מיהר לקום מן הכסא כדי לקבל את פניה של סירו, אך היא סמנה לו בידה לעצור "אין בזה צורך" אמרה קצרות והוסיפה, "אחרי הכול רמתך גדולה גם משלי".
הזקן הנהן בראשו מצביע על הכורסא שמולו מסמן לה לשבת, "אני חייב לציין שזאת הפתעה גדלה לראותך כאן," החל לומר "משמחת, אבל עדיין הפתעה.".
סירו התיישבה מחייכת מעט לעומתו "אני מניחה שכן, אם כי זה לא מפתיע שארצה לבקר אצלך מידי פעם.".
"איך מתקדמים העניינים?" התעניין אלייסאס.
"כרגיל, אתה יודע שראשות העיר היא כמו שעון שוויצרי, אין טעות אחת והכול תמיד קורה כמתוכנן.".
הזקן הרים גבה אחת כלא מאמין "הכול?" שאל בעוקצנות.
"ישנן כמה בעיות קטנות אבל הן בטיפול." השיבה קולה היה מתון ורגוע.
"כן, ישנן כמה בעיות, שבע ליתר דיוק." החל אלייסאס בחדות, "אם כי לא הייתי אומר שהן קטנות.".
"כפי שאמרתי, הן בעיות קטנות שבקרוב מאוד יטופלו בהתאם." השיבה, קולה היה שקט אך עם זאת חד "מלבד זאת לא הגעתי הנה כדי לדון בכך.".
"אני מתאר לעצמי." נאנח הזקן, הוא לא אהב שאנשים סביבו התעלמו מבעיה רצינית שכזאת, עבור רוב האנשים הייתה הנבואה רק שטות שמישהו המציא, אבל הוא ידע היטב שהיא הייתה נכונה.  מצד שני כיבד את החלטתם, מלבד זאת, הוא ידע שסירו הגיעה לחנותו כדי לדבר על משהו חשוב אחרת לא הייתה מגיעה.
"אז, במה אני יכול לעזור לך?".
עייני הקרח שלה התרככו מעט "זה נכון 'שהוא' נרשם 'למצבר האור'?" שאלה.
"כן." מלמל אלייסאס בשקט, "אני עצמי נתתי לו את המסמכים.".
"ואני לא מניחה שאמר לך מה בכוונתו לעשות.".
"נכון. הילד הזה כבר שנים לא אומר לי מה הוא עושה, למעשה אני לא חושב שמתישהו הוא ממש נתן לי דין וחשבון, לא לי ולא לאף אחד.".
"תיארתי לעצמי." היא החלה לומר שולחת מבט הצידה, אל המדף שמעל האח, שם עמדו מספר תמונות ישנות.
עיניה נחו על תמונתו של גבר, כבן שלושים לבוש שכמיה שחורה, שערו הכחול שהיה ארוך נאסף לאחור ברישול, פניו היו בהירות וצלקת ארוכה סימנה את הצד הימני של פניו מקו הגבה ועד לשפתו. עיניו  הכחולות נראו כזוג אגמים קפואים בליל חורף קר, אך עם זאת היה מבטן מהפנט למדי, שפתיו הדקות מחייכות.
"העתק מושלם." אמרה לבסוף חיוך עצוב פרוש על שפתיה.
אלייסאס החל לצחוק "הו, כן. לפעמים נראה לי שהוא יצא יותר מידי דומה." הוא התרומם ממקומו "עכשיו, מה דעתך על ספל תה טוב?" שאל בעודו לוקח את הספר שהיה על רגליו ומניח אותו על שרפרף קרוב.

אנג'ל סובב את מבטו אל המקום אליו הביט אולאן וגילה כי לא היה שם אף אחד. 
אולאן מצידו נראה מבודח מאוד ופרץ בצחוק מתגלגל, בעוד זה רק הביט בו במבט מרוגז "מצחיק מאוד." רטן.
"בחיי, אתה כזה רציני." נאנח כחול השיער שהוא מוטרד מעט מחוסר ההומור של חברו "בכל מקרה, כדי שתלך  לישון, אתה צריך לקום מוקדם מחר." אמר שולח מבט עוקצני אל עבר הנער חום השיער שישב לצידו. "אחרי הכול, מחר הוא היום הגדול." סיכם עיניו נצצו בנוגה מוזר.
"כן, אתה צודק." השיב אנג'ל שהוא מתרומם מן הדשא "אז, נדבר מחר לילה טוב." אמר ממהר  להיפרד מאולאן ועזב את המקום.
"בחיי, אני ממש מרחם עליו." נאנח אולאן שהוא מביט בירח עיניו היו רציניות יותר מבדרך כלל.
"עליו ועל כל אידיוט אחר שיעמוד בדרכי מחר...".

סירו לקחה לגימה ארוכה מן ספל התה שבידה, "כמה זמן אתה יודע על זה?" שאלה כזכר לשיחה קודמת.
"זמן רב, אל תשכחי שגילי כפול משלך, עוד בימי היה איילאן אלוואנדר, שם שאנשים לא אהבו לחזור עליו, ממש כמו השפה העתיקה שלנו, הוא הפך לקללה בקרב הרבה מאוד אנשים.".
"ואתה מאמין שהקללה שלו אמיתית?".
אלייסאס עיקם את שפתיו בעוקצנות "גם אתם מאמינם בזה אחרת לא הייתם שולחים את קלאן למשימת חיפוש אחר ילדים בסימן ירח.".
"עשינו את מה שהיה נחוץ למען שלום העיר." השיבה קצרות.
"כן, וגם אלוואנדר התחתית נוצרה למען שלום העיר?" גער בה.
סירו השפילה את עיניה "זאת אינה החלטה שלנו, הם בחרו בחיים כאלו." אמרה לבסוף.
אלייסאס נאנח, "אני יודע, מלבד זאת כבר שנים שאיני שייך לשום מקום כך שאני האחרון שעליו לומר מילה בעניין." הוא החל עיינו נעצו בה במט רך "אבל כל ענייני הוא שלומך ושלומם של אנשי העיר לא משנה מה מוצאם.".
היא הנידה בראשה לאישור "גם שלי.". 
"בכל מקרה ילדתי, אני מניח שמחר תשתתפי גם את בבחינות.".
"כבכל שנה." היא חייכה לעברו, "ואולי מוטב שאלך יש לי עוד דרך ארוכה.".
"כמובן." השיב הזקן מחייך חזרה.
סירו התרומה ממקומה מניחה את הספל על השרפרף הקרוב ונגשה אל הכורסא עליה ישב אלייסאס, מתיישבת על ברכיה ראשה נפול וידיה מושטות לפנים "*קארו, נאס מאן ליי, סאו אלייסאס*.".
אלייסאס אחז בידיה המושטות "* סאו, מאי נאלס אייקה מאיילסנטוס אורו, סירו סאיינסאס*." אמר רכות.
סירו התרוממה על רגליה, קדה קצרות "אלך עכשיו." החלה בעודה עושה את דרכה לעבר דלת הכניסה. "אחרי הכול, מחר הוא היום הגדול." אמרה לבסוף מחייכת קצרות.
"בהחלט." צחק אלייסאס "שיהיה לך לילה טוב ובהצלחה בתי.".
"לילה טוב גם לך, נוח היטב, מאסטר.".

למחרת בבוקר עשו שבעים הנערים הנותרים את דרכם אל אצטדיון האבן הגדול שעמד הרחק משטחי האימונים והיה מוקף כולו עצים גדולים ועתיקים.

שערי האבן הגדולים היו פתוחים לרווחה וגילו את יופיו של המקום.

פנים האצטדיון היה גדולה ורחב, במרכזו עמדה זירת קרב ענקית, במרחק רב מזירת הקרב עצמה היו פרוסים להם יציעים בעלי חמישה קומות כל אחד.
מוחלקים היו למקצות – ארבעה צבועים באדום, ארבעה בחום, ארבעה בתכלת וארבעה בכחול כהה יותר.
אך מה שמשך את תשומת הלב יותר מכל היה היציע שעמד בין שניים מהם שהוא פונה אל שער הכניסה, צבעו של היציע זהוב והיו בו רק עשרה מושבים;

אחד צבוע בחום, השני באדום, השלישי בכחול, הרביעי בתכלת, החמישי שהיה  גבהה מהאחרים היה צבוע בזהב,  השישי היה בצבע אפור כהה, השביעי היה גם הוא אדום, השמיני חום, התשיעי  כחול  והעשירי שנראה היה כאילו צורף ברגע האחרון היה זהוב גם הוא.
כולם נכנסו פנימה והתיישבו בארבעת היציעים האחרים.
"וואו, איזה מקום מדליק!" התלהב קוי בעודו מחפש מקום לשבת.
"כן, המקום הזה באמת מרשים ביותר." הסכים גם קייל.
"תהנה מהמקום הזה כל עוד אתה יכול." נשמע קול  מתגרה מאחוריו.
קוי הפנה את מבטו לאחור, מבחין בנער שהתקדם לעברו, הוא היה גבהה באופן יחסי, בערך בגובהו של קוי. שערו חום ועיניו בגוון הקפה, מעט מלא ולא ממש מפחיד, אבל מלא ביטחון עצמי.
"רוקי..." מלמל הנער שחור השיער, עיניו מלאות בבוז. בעוד קייל עמד לצד חברו מביט בנער המתקרב בחשש. 
"לא נראה לי שתחזיק כאן עוד הרבה  זמן למברדג'.".
"באמת, ולמה אתה חושב ככה?" השיב קוי בטון עוקצני.
"אני רק אומר את האמת, אחד כמוך לא יחזיק במקום הזה אפילו חמש דקות." אמר רוקי מתעלם מהעוקץ בקולו של הנער. 
"ומי אמר שאתה תתקבל." נשמע קול קורא. רוקי הביט סביב כדי לחפש את הדובר ונבהל כהוגן כאשר נפל מבטו על נער בן גילם, גבהה באופן יחסי ובעל שיער קצר בצבע כחול אשר התקדם לכיוונם.
"אולאן." קרא קוי, היה משהו מוזר באולאן, משהו מושך וממכר מאוד שקוי לא הבין.  
"אתה..." מלמל רוקי בקול רועד, נזכר במה שעשה לו אותו הנער רק יום לפניכן. 
"למה אתה לא עונה?"  המשיך אולאן, עתה עמד ממש לידם נותן מבט עוקצני ברוקי, "מה גורם לך לחשוב שאתה תתקבל?".
"הנה אתם." נשמע קול נוסף, לשם שינוי היה זה קול שקייל שמח מאוד לשמוע, "אנג'ל." הוא קרא בהקלה למראה בן דודו אשר הצטרף גם הוא.
"מה אתם עושים פה?" פנה אל קייל וקוי, "עליכם להיות במקומותיכם הם כבר רוצים להתחיל במבחן.".
"אתה צודק בהחלט, אנג'ל." הסכים איתו קייל ששמח להיות רחוק משני הנערים האחרים. הוא משך בידו של קוי וסחב אותו אל בין השורות כדי לחפש מקום לשבת בו. רוקי מיהר גם הוא לעזוב ורק אולאן המשיך לעמוד במקומו, משקיף על הנער שחור השיער שמיהר לעזוב את המקום יחד עם חברו הממושקף. 
"תשכח ממנו." החל אנג'ל מניח יד אחת על כתף חברו, "במקום זה תתרכז במבחן היום.".
"אתה דואג יותר מידי." השיב אולאן שהוא מנתק בכוח את עיניו מקוי ושלח מבט קצר ולא מעוניין במיוחד אל חברו חום הגלימה.   
"אני רק מקווה שתתנהג כראוי." מלמל אנג'ל, הבעת פניו הייתה כשל הורה כועס שבנו הקטן שוב עולל מעשה קונדס כלשהו.  
"לא אאכזב אותך אבא'לה." התבדח אולאן, פורש את ידיו באוויר כנכנע, "ועכשיו ברצינות, אני מבטיח להתנהג יפה." אמר  מניח יד אחת על ליבו  כנשבע. 
"לו רק היה לי מטבע זהב בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה ממך..."  נאנח אנג'ל, בתוך תוכו הוא  ידע שיום ללא צרות מאולאן יהיה ממש כמו גשם במהלך בצורת (שניהם בלתי אפשריים).  "לפחות תשתדל לא להסתבך יותר מידי." הוא  התחנן. 
"אני מבטיח... לנסות." השיב אולאן בבדיחות, "עכשיו אם תסלח לי, יש לי פגישה חשובה עם התסבוכת הכי גדולה בחיי." הוא צחק ממהר לעזוב את המקום.

קוי שחרר את עצמו מאחיזתו של קייל והחל הולך אחריו בחיפוש מקום לשבת, שהבחין ביד מנופפת לעברו,  "אלן." קרא קוי והשניים מהרו אל עבר השורה השלישית, שם ישב לו אלן ברייט, אותו פגשו ביום שעבר.
משמאלו של אלן ישב נער הדומה לו כשתי טיפות מים ומימינו שני מושבים ריקים, "יושבים כאן?" שאל קייל בהיסוס, אלן בתגובה חייך "כן, אתם.".

אל זירת הקרב עלו להם קארל ופיירו. לורד האש פרס את ידיו באוויר כמבקש שקט, "בוקר טוב לכולם." קרא בקול.
"כידוע לכם, כדי להתקבל לבית הספר שלנו ישנם שלושה מבחנים שעליכם לעבור." הוא חייך, "ברכות לכל מי שהגיע עד לכאן, עברתם את שני המבחנים הראשונים." פיירו עצר לרגע שולח מבט מלא כבוד אל עבר היציע שמולו, שם בין ארבעת היועצים ושני המורים הנאמנים ישב  אדם כבן שישים,  גבהו מטר ושבעים ושבע סנטימטרים. שכמיה ארוכה בצבע זהב כיסתה את גופו המלא במקצת, מלא חיים היה ונראה צעיר מאוד לגילו. שמו של האיש – אוגוסט וולידר, המנהל והמייסד של בית הספר  'מבצר הואר'. 

"ברשותך אדוני, היית רוצה להתחיל במבחן.".
אוגוסט בתגובה קם ממקומו ופרס את ידיו לצדדים "אתם רשאים להתחיל, בהצלחה לכולם."  קרא. 
פיירו הנהן בראשו לאישור, שולח מבט קצר אל ארבעה נערים כבני שמונה עשרה שעמדו קרוב לזירה, שלושה מהם עמדו לצד תיבת מתכת גדולה, בעוד אחד אחר מהם אחז בידיו קופסת פח קטנה.  לורד האש סימן להם לעלות. הארבעה  פעלו לבקשתו, שלושה מניחים את התיבה לצד רגליו, עת הרביעי מוסר את קופסת המתכת הקטנה לידיו של קארל אשר עמד גם הוא על הזירה.
"בקופסה הזאת, נמצאים שמותיהם של ארבעת היועצים הבכירים: רוק, ג'ין, סירו, ואנוכי." החל פיירו מצביע על הקופסה הקטנה בידו של קארל,

"בכל פעם נקרא בשמם של ארבעה תלמידים, אחד מהם ישלוף מתוך הקופסה את שמו של אחד מארבעת היועצים. אותו אחד יהיה זה שיבחן אותם." הבהיר פיירו מחייך חיוך רחב, "לאחר מכן, כל אחד מהארבעה בתורו יתבקש לבחור כלי נשק מתוך ארבעת התאים שכאן." לורד האש הצביע על תיבת המתכת הגדולה שעמדה למרגלותיו."וובכן, אחרי שהכול ברור הבה נתחיל במבחן.".

ההמשך יבוא ...

*תרגום למשפטים בשפה העתיקה:

סירו- *' קארו, נאס מאן ליי, סאו אלייסאס'*-*' האם תתן לי את הכבוד שבברכתך, מאסטר אלייסאס'.*

אלייסאס-'*סאו, מאי נאלס אייקה מאיילסנטוס אורו, סירו סאיינסאס*-*'מי יתן והכוכבים ישמרו עליך, סירו הפקחית שלי '*

טוב , זה הכול בנתיים

                    אז , עד הפרק הבא

                                                שלכם ...

שלום לכולם, מצטערת על העיכוב אבל הנה יצא לו עוד פרק :)

לפני שנתחיל, אני רוצה לשוב ולהודות ל ayano_chi  על כל  העזרה הרבה שלה, על הבטא, תמכיתה הרבה והעובדה שהיא תמיד מוצאת זמן כדי לעזור !!! 

ועכשיו בלי עוד הרבה קישקושים, הפרק.

תהנו ...

פרק ארבע עשרה- אלן ואייבן ברייט

קייל ההמום לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו הנער המשוגע הזה הצביע על החבר שלו "אתה מתכוון להגיד, שקוי הוא אחד מהשניים המקוללים?".  
"הוא לא אחד מהשניים המקוללים," מלמל הנער חום השיער "אלה הסכנה הכי גדולה של בית הספר.".
"על מה אתה מדבר?" התפרץ הנער הממושקף, מגן על חברו שהיה המום מכדי להגיב "אין מצב שקוי, שייך לחבורה שהזכרת קודם, חוץ מזה הוא כושף מים ממש כמוני.".
"כשף מים, לא אומר כלום. גם הגדול שבהם יכול לעשות כשף מים ועדיין, דם מקולל זורם בעורקיו.".
"איך אתה מעז..." התרגז קייל.
"אני רק מספק את העובדות." מלמל אותו נער זר, נועץ מבט קודר בקייל ולא נראה שממש התרגש מהתפרצות הזעם שלו.
"זה יספיק." נשמע קול נוסף ואדם רביעי נעמד לצד השולחן. למרבה הפתעתם של קוי וקייל,  הוא נראה כמו העתק מדויק של הנער המריר שישב יחד איתם, אלה שצבע עורו היה נורמאלי והבעת פניו הייתה אדיבה ומלאת חיים.
ידו הייתה מונחת על ראשו של תאומו בעל ההבעה הקפואה "כמה פעמים אמרתי לך שלא לעשות דברים כאלו." הוא נאנח.
"אני רק  אמרתי את האמת ואתה יודע את זה, כולם יודעים את זה." השיב הנער הזר והעגמומי.
"כבר אמרתי לך בעבר אייבן, אם אין לך משהו נחמד לומר לאנשים, אז פשוט אל תגיד שום דבר."  החל גוער בו, בעודו מעביר יד אחת בשערו שהיה ארוך יותר משערו של הנער העגמומי וגלש עד כתפיו. 
אייבן בתגובה נאנח מתרומם מכיסאו ועזב את המקום להפתעתם של השניים.
"מצטער על זה," החל אז הנער בעל הבעת הפנים החביבה, שהוא פונה אל קוי "אני בטוח שהוא לא התכוון לפגוע בך, זאת הייתה רק  אי הבנה מצערת." אמר עוצר לרגע  ואז המשיך   "אחי הוא לא טיפוס רע, רק שהוא נוהג לומר שטויות לפעמים.".
"אחיך?" התעניין קוי, נראה היה ששכח לגמרי את התקרית הקטנה ההיא.
"כן." הוא חייך שולח את ידו ללחיצה, "נעים מאוד, אני אלן, אלן ברייט. ולמרות שדיי קשה להאמין בכך, הטיפוס המריר ההוא, זה אחי התאום, אייבן.".
"נעים מאוד." השיב הנער שחור השיער לוחץ את ידו, "אני קוי, קוי למברדג'.".
לרגע אחד נראה היה שאלן קפא על מקומו לתדהמתו הרבה של קוי "למברדג', אמרת?".
"כן, למברדג', למה?".
"לא סתם, תסלח לי. בכל מקרה רציתי להתנצל בשם אייבן.".
"זה בסדר." השיב קוי בחיוך.
"לא, זה לא בסדר." התפרץ קייל, מופתע מהתנהגותו של קוי "איך אתה יכול לחייך ככה ולהתנהג כאילו כלום לא קרה, אחרי שמישהו אמר לך דברים כאלו נוראים ופוגעים?".
"זה לא היה נורא כל כך." המשיך קוי לתדהמת חברו.
"מה זאת אומרת לא נורא?", התפרץ קייל "הטיפוס המוזר הזה הרגע קרא לך הסכנה הכי גדול של בית הספר."
"אז," השיב הנער מושך בכתפיו "אולי אני באמת כזה." אמר קורץ אל קייל והחל פורץ בצחוק גדול, אלן הצטרף גם הוא ורק קייל ישב בשקט והביט בהם המום. 
השלושה ישבו יחד עוד זמן מה, מדברים וצוחקים ביניהם, נראה היה שאלן וקוי מסתדרים די טוב אחד עם השני.
"אני אזוז." החל אלן מתרומם מהכיסא עליו ישב.
"אתה הולך?" שאל קוי קצת מאוכזב, הוא דווקא נהנה בחברת מכרו החדש.
"כן, כדאי שאצא לחפש את אחי, לפני שיספיק לזרוק את הנבואות השחורות שלו על עוד מישהו.".
"אולי באמת כדאי..." החל קייל, שלוח אליו מבט עקום.
"כן." מלמל אלן, מחייך קצרות הוא כבר הבין מה דעתו של קייל עליו ועל אחיו "בכל מקרה, אני מאמין שנפגש כבר בהזדמנות, היה נעים להכיר אתכם." אמר והחל מתרחק מהשולחן.
"בהצלחה במבחנים!" שמעו אותו צועק מרחוק.
"גם לך!" קרא אחריו קוי, "בחור נחמד." הוא חייך, נשען על הכיסא ידיו מאחורי ראשו. 
"הממ, קשה לי להאמין שהוא באמת אחיו התאום של היצור הקודר ההוא." מלמל קייל.
"כן, באמת קשה להאמין." הסכים הנער שחור השיער מצחקק קלות. שלפתע עצר, מבחין בגבר לבוש בגלימות שצבען אפור כהה, אשר הלך לו בין עדר הנערים הממהרים לעזוב  את המקום. 
אך בניגוד אליהם הלך בכיוון ההפוך, ניגש אל השולחן הגדול בו ישבו הלורדים, מניח את ידו על כתפו של מאורו. זה בתגובה קם ממקומו ויצא יחד איתו מהאולם.
"ראו." החל קוי, הוא מעולם לא הבין את רגשותיו בנושא. היה משהו בלורד האופל, משהו מיוחד, משהו שמשך אותו ויחד עם זאת גרם לו לבהלה עזה.
"קוי." שמע קול מדבר אליו.
"מה? אמרת משהו?" שאל שהבחין כי קייל הוא הדובר.
"שאלתי אם אתה בסדר?" התעניין הנער הממושקף עיניו נצצו בדאגה.
"אני בסדר, רק חלמתי לי, אין סיבה לדאגה." השיב קוי בחיוך רחב שנועד להסיר כל דאגה מלב חברו החדש. אומנם הכירו יום אחד בלבד, אבל מסיבה כלשהי השניים הסתדרו טוב כל כך שאפשר היה לטעות ולחשוב שהם חברים מילדות.
"טוב. כדי שנלך." קייל קם ממקומו, "כל האחרים כבר עוזבים ומלבד זאת הייתי רוצה לחפש, את בן הדוד שלי.".
"כן, אתה צודק, באמת לא ראינו את אנג'ל מאז לקח את רוקי למרפאה מוקדם יותר היום." השיב קוי והשניים מיהרו לעזוב את המקום יחד עם השאר.

השמש החלה שוקעת, כאשר שבעים הנערים אשר עברו בהצלחה את הבחינות המוקדמות עשו את דרכם אל המעונות, שם ינוחו לקראת המבחן האחרון שיערך ביום שלמחרת.  כולם, מלבד אחד – אשר ישב לו לצל אגם קטן שהיה בחלק המרוחק יותר של המבצר. סביבו לא היה דבר מלבד עצים גבוהים ומגדל אחד ישן, בעל שלוש קומות, או לפחות כך נראה לעין, שמרחוק נראה נטוש. 
גובהו של  אותו הנער מטר ושבעים וארבעה סנטימטרים, לגופו לבש גופיה שחורה צמודה ועליונית אדומה נטולת שרוולים, מכנסי שק שחורות היו זרוקות על רגליו, נעלי ההרים שנעל היו שחורות אף הן והשלימו את המראה. קולר שחור עליו רקומים בצבע לבן סמלים לא מובנים היה קשור לצווארו של הנער (כאילו היה ודבק לעור), בנוסף היו לו שלושה עגילים בכל אוזן. אך מה שמשך את  תשומת לב כל היה צבע שערו, אשר באופן מפתיע היה כחול. שמו של הנער, אולאן קלנדייל.
אולאן, שכבר הוכחה העובדה כי היה שונה מהשאר ישב לו בשקט לצל האגם הקטן מביט בירח.
"בחיי, אחרי ארבע שנים הייתי מצפה ליותר, במיוחד מבן טיפוחיו של הלורד רוק." אמר, פניו עדיין משקיפות אל הירח שהיה כמעט מלא. אך נראה שאיש לא היה שם כיוון שלא הייתה  כל תשובה.
"לא נראה לך שהגיע הזמן לצאת, במילא אין טעם להתחבא יותר." המשיך עדיין יושב ופניו מופנים אל הירח.
מבין אחד העצים יצאה דמותו של בחור צעיר כבן שמונה עשרה, לגופו לבש גלימה חומה המייצגת את יסוד האדמה, הוא היה גבהה באופן יחסי, עיניו בגוון הדבש נראו חביבות אך אם זאת פראיות. אולאן שלח מבט אחד  לאחור, חיוך רחב פרוש על שפתיו "אז, אני רואה שהחלטת להצטרף אלי, אנג'ל.".

היה זה ערב מקסים ונעים בעיר 'אלוואנדר'.
אלייסאס וואן, ישב לו לצד האח החמימה אשר בחנות העתיקות הישנה שלו, קורא להנאתו מספר עב כרס המגולל את חייהם של כושפי היסודות במאה התשע עשרה.
שלפתע נשמע פעמון הרוח שהיה תלוי מעל דלת חנותו והוא ידע שמישהו נכנס פנימה. הזקן שלח מבט מהורהר ומעט מסוקרן אל דלת הכניסה, שכן מעט מאוד אנשים נהגו לבקר בחנות העתיקות הישנה שלו ובוודאי לא בשעות הערב.
עיניו התרחבו בהפתעה למראה אדם שעמד בפתח, הייתה זאת אישה בשנות השלושים לחיה, לבושה שכמיה כחולה עשויה בד יקר, חוטי כסף היו רקומים בשרווליה ובקצותיה של הגלימה. שערה היה ארוך עד מותניה וצבעו תכלת בהיר כשמיים נקיים מעננים, זוג עייני בדולח נעצו בו מבט בוחן. 
אלייסאס הביט בה נדהם, "סירו?" הוא החל בלי קול, נראה כאילו הייתה האדם האחרון אותו ציפה לראות.
*"סאיי מאנן לארק, מאיירס נאוי לאיי מאט איי קוריו, סאו אלייסאס."* אמרה בקול שקט וחסר רשמיות.

אנג'ל  חייך  והתקרב אל המקום בו ישב אולאן "הבאתי לך את זה." אמר, מצביע על סל קטן שאחז בידו.
"ארוחת ערב, כמה נחמד מצדך, אנג'י." קרא אולאן, בעוד הנער לבוש הגלימות ניגש לשבת לצידו, והוציא מותך הסל בקבוקון זכוכית קטן ועגול, צבעו סגול, ופשטידה אשר נראתה מוזר, עלים ירוקים שחורים היו פרוסים עליה.
אולאן אכל את אורחת הערב בשקט, ושתה מן הנוזל השקוף אשר היה בתוך הבקבוק. במשך כמה רגעים עיניו השחורות הפכו אדומות, זכר למה שקרה מוקדם יותר, לאחר שסיים את ארוחתו, הודה לאנג'ל.
"זה מפתיע שבאת לכאן הערב, אני כמעט ולא רואה אותך לאחרונה." אמר.
"העבודה שלי חשובה עד מאוד, הלורדים והמנהל סומכים עלי ואיני מתכוון לאכזב אותם.".
"מובן, הרי ברור שהדבר כל כך חשוב עד שתהיה מוכן לוותר גם על נשמתך." השיב אולאן בקול עוקצני.
"לא אבדתי את נשמתי ולא אאבד אותה." החל אנג'ל בטון גאה "אבל, אתה לעומת זאת  ממשיך לעשות את אותן הטעויות שעשית בעבר." הוא סיכם, שולח מבט מוטרד לעברו של הנער כחול השיער.
"אני שומע גערה בקולך? ובכלל מה מעצבן אותך כל כך?".
"אני לא עצבני, אבל המעשים שעשית היום." נאנח אנג'ל.
אולאן החל לצחוק "אתה מתנהג כאילו רצחתי מישהו".
"היית ממש קורב לעשות זאת, אם הלורד ראו לא היה עוצר אותך.".
"אני אומנם לא משתגע אחרי משפחת האבן של 'הלורד רוק'. אבל גם לא אפגע באחיו הקטן רק בגלל זה. פשוט רציתי ללמד את השרץ הקטן לקח או שניים זה הכול.".
"אלוהים יודע שאיני מחבב את הפרחח הזה, רוקי, במיוחד אחרי מה שעשה לקייל." נאנח אנג'ל, נזכר במראה בן דודו הממושקף, מחוסה בוץ וכל בגדיו קרועים ומלוכלכים, הוא היה מסוגל להרוג את רוקי על מה שעשה לולא הגיע הלורד רוק באותו הרגע.
הוא  לקח נשימה עמוקה והמשיך "אבל, 'מאן קאן'?" שאל מהסס, רק המחשבה על כך גרמה לו צמרמורת.
"ובכלל, אתה אמור להסתיר את הכוח שלך ולא לחשוף אותו בפני כול. האדון לא יהיה מרוצה כלל." אמר לבסוף.
אולאן נשכב על הדשא, במשך זמן מה לא אמר דבר ורק הביט בירח, שלפתע פתאום פרץ בצחוק מתגלגל "בחיי, אני רק נזכר בפרצוף שעשה הממזר הזה רוקי, בשעה שהיה דבוק לעץ." הוא קרא.
"אני שמח שזה משעשע אותך, אבל האדון ממש יתרגז הפעם." מלמל אנג'ל בחשש גדול.
אולאן צחק בשנית, "אל תדאג בקשר אליו."  אמר, שולח מבט מרגיע אל עבר אנג'ל.
"'קשישל'ה' היקר, תמיד היה מרוגז, מהיום בו נולדתי, וכנראה יהיה כך עד היום בו אמות.".
"איך אתה מדבר על האדון שלנו." התרעם אנג'ל ונאנח "בכל מקרה, אני רוצה לבקש ממך שתשמור על פרופיל נמוך, לפחות עד אחרי שתתקבל לבית הספר.".
"אני לא מבין למה אתה כל כך נלחץ." נאנח גם אולאן, "אבל בסדר, אני מבטיח לא להסתבך בצרות.".
"קשה לי להאמין לזה," עקץ אנג'ל, נזכר כי קוי הבטיח לו את אותו הדבר אחר הצהריים הזה ממש וכבר הספיק להסתבך עם אולאן.
"אתה חושב על הבן של למברדג'?" נשמע קולו של הנער כחול השיער, אנג'ל שכח כי הוא יכול לקרא מחשבות.
"כן, משומה אתה והוא ממש דומים זה לזה, ממש זוג משמיים." השיב אנג'ל ביובש.
"כן, גם אני חושב ככה," החל אולאן, חיוך מממזרי נח על שפתיו שהוא מתיישב, ראשו פונה לאחור אל עבר עץ גדול שעמד לו לא רחוק מהמקום בו ישבו השניים.
"אתה לא חושב כך קוי..." הוא לחש.

ההמשך יבוא...

*תרגום למשפט -'סאיי מאנן לארק, מאיירס נאוי לאיי מאט איי קוריו, סאו אלייסאס' -' עבר הרבה זמן, טוב לראותך שוב ובמצב טוב, מאסטר אלייסאס'.*

טוב , זה הכול בנתיים

                    אז , עד הפרק הבא

                                                שלכם ...