אנג'ל שלח מבט קצר אל עבר שותפו שנראה קצת מופתע, "אני אהיה הבוחן שלך." הוא קרא.
"אז, אולאן," פנה אליו פיירו, "אתה מוכן לאתגר, או שתפרוש?".
הנער כחול השיער לא הגיב, רק הביט אל עבר יציע הכבוד 'אז, זאת התוכנית שלך זקן?'  חשב בליבו, שולח מבט עוקצני אל מנהל בית הספר.
"אתה תצטרך הרבה יותר מזה, בכדי לעצור אותי." קרא לעברו.
לאחר מכן הפנה את מבטו אל פיירו מרים את ידיו באוויר "אם ככה, אני דורש מבחן בידיים חשופות.".
פיירו, שלא נראה כל כך מופתע מהעניין חייך קצרות ולאחר מכן שלח מבט אחד שואל אל אוגוסט – זה רק הנהן בראשו קלות לאישור.

"בקשתך התקבלה." אמר פיירו מרים גם הוא את ידיו באוויר, "תתחילו.".
באותו הרגע החל אנג'ל רץ לעברו של אולאן, בעוד זה עמד במקומו, כאילו מחכה לו. 
אך במקומם לנסות לתקוף אותו ישירות הרים אנג'ל את ידו באוויר וגרם לגל הלם בינוני להמשיך את דרכו.
"תצטרך להתאמץ קצת יותר." חייך אולאן שהוא מנטר באוויר ונוחת מאחורי אנג'ל. לפתע הרגיש פרץ אנרגיה נוחת על גבו, הוא איבד את שיווי המשקל מתגלגל על הרצפה.

"זה מספיק מאמץ בשבילך?" שאל אנג'ל בעוקצנות, בעוד זה קם מן הרצפה .
"הו, כן." החל אולאן שהוא מרים את ידיו  באוויר, "אבל, עדיין זה לא יעזור לך." שלח גל אנרגיה קטן אך מהיר אל עבר חברו חום הגלימה, אבל זה הספיק להתחמק.
"הפגנת הכוח הזאת שלך לא ממש מפחידה אותי אתה יודע." מלמל אנג'ל.
"עוד נראה." אמר אולאן שולח יד אחת קדימה בעוד השנייה הייתה מונחת לצד גופו גלים מוזרים וחזקים עלו ממנה, "קיוויתי שלא אצטרך לעשות את זה, אבל אתה לא משאיר לי ברירה אנג'ל." גל אנרגיה קטן וכמעט בלתי מורגש עף אל עבר הנער חום השער, מונע ממנו את היכולת לזוז. 
'השלב הראשון התחיל...' חשב פיירו, מביט אל עבר מנהל בית הספר כמחכה לאישור על מנת לעצור את הקרב אך המנהל סימן לו בידו שיחכה. 
אולאן מצידו נגש אל אנג'ל הקפוא, מלטף קלות את פניו,  "תודה רבה לך, חבר." הוא לחש באוזנו של הנער ולאחר מכן הכה בבטנו  בחוזקה בעזרת אגרופו, "אבל לא תודה."  מילותיו ריחפו באוויר בעוד אנג'ל  נחת על הרצפה חובק את בטנו הכואבת.

 * "אנג'ל..." קרא קייל בכאב למראה בן דודו המתגלגל על הרצפה, " למה הם לא עוצרים אותו, למה אף אחד לא עוזר לו?". 
"הם לא אמורים לעזור לו." שמע אז את אלן אומר, "אנג'ל התנדב בתור בוחן ועד שהמבחן לא יגמר אסור להם להתערב.". 
"אני לא הולך לחכות עד שהמנוול הזה יהרוג אותו," קטע אותו, הנער הממושקף קם על רגליו שלפתע הרגיש מישהו תופס את ידו.

שולח מבט קצר למטה הבחין בחברו שחור השיער "אל תעשה שטויות." אמר.
"קוי..."  מלמל קייל באי אמון.
"אני יודע שאתה מוטרד בגלל אנג'ל אבל, מה אתה כבר יכול לעשות, חוץ מזה, אנחנו נמצאים  בבית ספר ואני בטוח שהם לא יתנו לאחד התלמידים שלהם להיפגע  בצורה שתסכן את חיו." סיכם  מחייך קלות.
"כן, אני מקווה שאתה צודק." נאנח קייל שהוא מתיישב בחוסר רצון.      

* אולאן החל להתקרב בשקט אל המקום בו שכב אנג'ל, ידיו עדיין על בטנו הכואבת. עת שלושה נערים בני גילו של אנג'ל, לבושים גם הם גלימות חומות עלו אל הזירה וחצצו בין השניים, "תנו לי לעבור." דרש הנער כחול השיער.בעוד אנקות הכאב של אנג'ל רק התחזקו, אך השלושה לא זזו ממקומם.
"לא שמעתם אותי חבורת אידיוטים." קרא אולאן בשנית שהוא רותח מזעם.
"תנו לו לעבור." נשמע אז קול, הוא היה מוכר ובעל סמכות רבה. שלושת הנערים שלחו מבט מלא הדרת כבוד אל היציע האמצעי, שם ישב מנהל בית הספר, "תנו לו לעבור, מיד." פקד.  השלושה נדו בראשם ומהרו לפנות את הדרך.
אולאן ניגש אל אנג'ל ורכן לצידו, "אני מצטער, חבר." הוא לחש, משכיב את אנג'ל על גבו מזיז את ידיו ומרים מעט  את חולצתו, "לא התכוונתי להכות אותך חזק כל – כך, פשוט לא יכולתי להיכשל." הוא נאנח, מעביר את ידיו על בטנו של אנג'ל,אור לבנבן החל יוצא ממנה.

 "על מה אתה מצטער?" החל אנג'ל בעוד אולאן מעביר את ידיו  על בטנו  הפצועה.
"אם לא היית משתק אותי כבר מזמן הייתי גורם שתכשל."  סיכם מחייך בקושי אנחת כאב נמלטה מפיו.
"ברור." חייך גם אולאן שהוא עוזר לחברו לעמוד על רגליו ולאחר שפיירו הודיע שעבר את הבחינה, החל הנער כחול השיער יורד מהזירה שהוא עוזר לאנג'ל הפצוע.
'אז, התוכנית של המנהל נכשלה.' הרהר פיירו, שולח מבט עוקצני אל עבר הנער שחור העיניים, שירד מן הזירה יחד עם חברו חום הגלימה.
'אבל זה לא ימשך כך, בקרוב... מאוד בקרוב, האמת תתגלה... קינו.'.   

הנערה התרוממה על רגליה שהיא נועצת מבט מלא הדרת כבוד באיש הגבוה שמולה, "לא היה לי מושג שתהיו כאן אדונים נכבדים." החלה בזהירות ולחשוב שקודם  התייחסה אליהם בחוסר כבוד.  הציידים, היו ידועים כחבורה של לוחמים חזקים שנלחמו נגד אי הצדק ולמען שוויון זכויות.

אם כי לא הייתה להם בעיה להרוג אדם שעמד בדרכם גם אם בעבר הגדירו אותו 'חף מפשע'.
הגבר הגבוה החל מצחקק, "בחיי, אין צורך להתייחס אלינו בכזאת רשמיות, אנחנו רק עוד שני אנשים שלא אוהבים אלימות." אמר,שולח מבט מלא בוז אל גופותיהם המבותרות של שני גברים, האחד בעל שיער זהוב ואילו השני בעל שער ארוך שחור.
"זה, בהחלט לא היה יפה מצידם להתנכל לילדה חסרת הגנה," מלמל האיש בעל הקול האפל ולאחר מכן שלח מבט קצר לשותפו. "וובכן. אנחנו הולכים, הדרך ארוכה ויש לנו יום אחד להגיע לשם.".
הגבר הגבוה הנהן בראשו שהוא ניגש אל הנערה, "תצטרפי אלינו ילדונת?", "ידידי ואני נסיים את עיסוקינו ואז ניקח אותך ואת הילדון אל ההרים להיפגש עם אווריין.".
"האם נוכל?" שאלה בחשש, "לא הייתי רוצה להפריע לכם.".
"לו היית מפריעה לא היינו מציעים זאת." השיב הגבר הנמוך שהוא מאבד את סבלנותו.
"בדיוק כך, את יכולה לבוא איתנו בלי חשש." הגבר הגבוה עצר שואל את שמה.
"אן." ענתה הנערה בביישנות.
"נעים מאוד, אן." השיב האיש בחביבות, "אני בארקר וזה...".
"ככל שתדע פחות כך טוב יותר." קטע אותו שותפו הנמוך במהירות.
"בחיי, אתה לא יכול להיות מעט יותר מנומס?" גער בו בארקר.
"אני הרבה יותר מנומס מאשר 'הוא' יהיה אם יגלה שלא מילאנו את המשימה שלנו." השיב האיש הנמוך בעוקצנות.
"אתה ממש גוש קרח." החל בארקר, אך לפני שהספיק לסיים את המשפט השיב לו שותפו, "כמובן, אחרת לא הייתי אני. עכשיו, מהר בבקשה וקח את הציוד יש לנו עוד דרך ארוכה.".
"כן, כן, מה שתגיד." מלל בארקר באי רצון וניגש אל קבוצת העצים אשר עמדה מאחורי אן שולף משם זוג תרמילי עור שחור ולאחר מכן הגיש אחד מהם לשותפו. הגבר הנמוך לקח ממנו את התרמיל פותח אותו כדיי לוודא שכלום לא נפל ממנו, "טוב, הכול כאן. עכשיו נלך." אמר וסיבב אליהם את גבו.
"אחריך ילדונת." החל בארקר בעוד אן הנהן כאות תודה והחלה הולכת בעקבותיו של האיש הנמוך לבוש השחורים.
תחושה מוזרה בערה בה שעה שהלכה בשתיקה מאחורי אותו האיש, לרגעים מועטים נדמה היה לה שכבר פגשה אותו בעבר. דבר שכמובן היה בלתי אפשרי.

לאחר שנרגעו הרוחות חזר פיירו לקרוא בשמם של שאר הנערים, "ג'וני מרקס, בנג'מין ווי, אריק למנדייל  ואלן ברייט." אמר לבסוף, לא יכול  שלא לחייך.
"טוב, כנראה שזה תורי!"  קרא אלן בהתלהבות בשעה שהתרומם מן הכיסא שולח מבט קצר ואופטימי אל אחיו התאום, פניו הקרות נראו קודרות מתמיד, "אל תדאג כל – כך אני אהיה בסדר." הרגיע אותו.
"בהצלחה." מלמל קייל.
"תודה לך." השיב אלן בחביבות, הוא העריך את זה אם כי לא היו ממש יחסי קרבה בינו ובין קייל.
"לך כסח אותם!" קרא קוי מרים יד אחת באוויר, גופו רעד מהתרגשות ממש כאילו היה זה הקרב שלו.
"ברור." השיב הנער חום השיער בשעה שירד במדרגות אל הזירה.
לאחר שהגיעו כל הארבעה אל המקום ביקש פיירו מג'וני מרקס, שהיה הראשון ברשימה לגשת אל המקום בו עמד קארל ולשלוף את שמו של הבוחן שלהם.

* ביציע  ישבו השלושה מביטים בנעשה בהתרגשות, "אתה חושב שהוא יצליח לעבור?"  שאל קייל.
"ברור." השיב קוי שהוא פונה אל הנער שישב ברווח של כיסא אחד ממנו, עיניו נעוצות בזירה.
"אל תדאג, הוא יהיה בסדר גמור." אמר מניח יד אחת אל כתפו של אייבן אך זה אפילו לא טרח להסתכל עליו, עיניו עדיין נעוצות בזירה, ידיו קרובות אל פיו  כאילו ביקש להתפלל, "לא ג'ין, לא ג'ין, לא ג'ין..." הוא מלמל.

*  לורד האש לקח את הפתק מידיו של ג'וני, לרגע אחד נעלם החיוך מפניו וממש שנייה לאחר מן החל צוחק.
"ג'ין." אמר עיניו שלחו מבט עוקצני אל עבר אלן שעמד שם וחייך אליו.
 אייבן לעומת זאת נראה מודאג מאוד ולרגע נראה היה כאילו הוא עומד להתעלף, "הו, לא..." הוא לחש בלי קול למראה הגבר הגבוה לבוש גלימה בצבע תכלת בהיר, שערו הקצר היה הכלאה מעניינת בין שחור לכחול, עיניו שהיו כחולות גם הן חייכו בשובבות אל ארבעת התלמידים שנבחרו להבחן על ידיו.
אם כי נראה שחייכו יותר אל אלן, "שנתחיל?" שאל בקול חביב מפנה את מבטו אל פיירו.

ההמשך יבוא...

טוב , זה הכול בנתיים

                    אז , עד הפרק הבא

                                                שלכם ...