פיירו המשיך לעמוד במקומו בשקט למספר דקות, "כמובן." השיב לורד האש לבסוף, שהוא מבקש רק מג'וני להישאר בעוד שלושת הנערים האחרים ירדו מן הזירה. לאחר שבחר ג'וני  את הנשק שלו הקרב החל. אחד – אחד, ניצח אותם ג'ין ולא נראה כאילו הוא באמת התאמץ.
"ועכשיו אלן." הכריז פיירו פניו נעשו מתוחים יותר ויותר.
אלן עלה בשקט אל הזירה וניגש אל תיבת המתכת שהייתה מונחת למרגלות רגליו של לורד האש.
"תבחר את הנשק שלך."  נשמע קולו המוכר של פיירו, אלן  עמד מול התיבה בוחן את ארבעת התאים שהיו שם, עת החמישי לא בא בחשבון.
לבסוף בחר את נשקו –  זוג פגיונות מוכספים בעלי להב מעוקל כל אחד, אבן אדומה הייתה במרכזו של כול ניצב העשויים גם הם מתכת יקרה.
"בחירה צפויה." חייך ג'ין, עיניו פונות אל  פיירו, "אהיה עדין איתו." אמר בהבנה.
פיירו עצר לרגע מביט בג'ין ולאחר מכן באלן, "תתחילו." קרא לבסוף, אך אף אחד מהשניים לא זז.
"בזמנך החופשי." חייך ג'ין, אך לא נראה כאילו אלן מעוניין לזוז.
"אני לוקח את הזמן." השיב בעוקצנות.
"טוב, אם כך אני אבוא אליך." קרא הלורד, עיניי כולם הביטו בו בפליאה מאמינים כי עכשיו  יפרוץ בריצה לעברו של הנער. אך הוא רק עמד שם במשך זמן מה ולא אמר דבר שלפתע פתאום נעלם.

שנייה לאחר מכן התגלגל הנער על הזירה לעיניהם של הצופים הנדהמים, "אלן!" צעק אייבן, למראה אחיו שנזרק על הזירה במהירות מדהימה, כאב חד הופיע בזרועו הימנית.

קייל וקוי מביטים במתרחש המומים מכדי לדבר. פיירו עצמו לא אמר דבר אם כי לשבריר שנייה אפשר היה לראות את פניו מתעוותות בכאב.
"נגמר כל כך מהר?" שאל ג'ין, מופיע במקום בו לפני כמה דקות עמד אלן שהוא מביט בדאגה אל הנער ששכב עתה על הרצפה.
"לא נראה לי." מלמל אלן, בעודו נעמד על רגליו בגדיו מפויחים ושרוטים, פניו מלאות אבק ושפתיו שוטטות דם, אך עיניו לא היו כבויות כעיניו של מפסיד, להפך הופיע בהן ברק, נעוצות בקרע שבלט עתה על שרוולו של לורד האוויר.
ג'ין העביר את ידו על זרועו השמאלית, מבחין כי בטיפות הדם הזעירות שהחלו זולגות ממנה. "עבודה יפה קטנטן, בהחלט היה לך מורה טוב." מלמל, מחייך אל פיירו נראה היה שהוא שבע רצון מכך.
"טוב, מבחנתי הקרב נסגר." קרא ג'ין ולהפתעת כולם הניף את ידיו באוויר כנכנע, "אתה טוב יותר משחשבתי ואני תמיד עומד בהבטחותיי." החל הלורד פניו קרנו מאושר, "נראה שיהיה מעניין השנה,ברכותיי ילדון, עברת." אמר בעוד ממהר לרדת מן הזירה.
"כל הכבוד."  אמר פיירו, מסמן לנער לגשת חזרה אל מקומו לאחר שווידא כי הפציעה בידו אינה מסוכנת.
"אלן..." קרא אייבן, למראה אחיו שחזר להתיישב לצידם ולראשונה פניו היו רחוקות מלהיות קרות.
"אני בסדר, אח קטן, זאת רק שריטה." הרגיע אותו.
אך אייבן לא נראה משוכנע במיוחד, "אתה בטוח?", "כי אני יכול...".
"כן, אני בהחלט בטוח." אלן מיהר לקטוע אותו, ככל הנראה כדי למנוע ממנו להגיד משהו שעדיף היה שלא יאמר.
"ומה שלום הזרוע שלך?" שאל, שהוא מלטף את זרועו הימנית של אחיו, למראה פניהם המופתעים של קוי וקייל הסביר, "בין אייבן וביני קיים קשר חזק ובלתי שביר, כאשר אחד מאיתנו נפגע אז גם השני מרגיש זאת כאילו נפצע בעצמו.".
"זה מדהים!" התלהב קוי ולאחר מכן נזכר בשאלה שהטרידה אותו מאוד, "מה לכל הרוחות קרה בינך ובין ג'ין?".
אלן המופתע החל מצחקק, "אני מצטער, פשוט." הוא עצר לרגע, מרגיע את עצמו, "השאלה שלך די הפתיעה אותי.".
"אז, אתה מוכן להגיד לי מה קרה שם כי אני לא מבין כלום." התפרץ קוי.
"טוב." החל אלן על פניו הבעה רצינית של מספר סיפורים, "ג'ין כידוע לכם הוא הלורד של יסוד האוויר, לכן מן הסתם הוא גם יכול לזוז כמו הרוח ואף מהר יותר ממנה, ככה יצא שהוא הצליח להתגנב מאחורי ולפצוע אותי.".
"אבל הוא רק חתך אותך ביד הימנית, איך הצלחת להתחמק ממנו ושלא לדבר על לפצוע אותו?" קטע אותו קייל שהתלהב גם הוא מהעניין.
"בחיי אתם שניכם באמת  דומים מה?" צחק אלן, מביט בקייל ולאחר מכן בקוי, נראה היה שלמרות השוני הרב שהיה בניהם, היו בשניים גם כמה דברים דומים כמו למשל לא לתת לבן אדם לסיים את הסיפור שלו.
"כמו שאמרתי," הוא חזר להסביר, מעביר יד אחת בשערו הארוך שהתפרע במהלך הקרב האחרון. "ג'ין זז מהר כמו הרוח, אבל למזלי גם אני התאמנתי." חייך אלן, "כך שהספקתי להסתובב אליו ולחתוך את הזרוע השמאלית שלו, מובן שנפגעתי, אבל המכה הייתה חלשה יותר מאשר אם לא הייתי מבחין בו מאחורי." הסביר לא יכול שלא לחייך למראה פניהם המופתעים של חבריו.

פיירו שעמד על הזירה שלח מבט קצר אל היציע בו ישבו מנהל בית הספר וארבעת יועציו, עיניו נעוצות בגבר לבוש בגלימה שצבעה תכלת, עיניו מביעות התרגשות אשר אי אפשר היה לתארה במילים.
"תודה רבה לך חבר." לחש לורד האש, מפנה את מבטו אל היציע בו  ישבו ארבעה נערים צוחקים ביניהם כאילו לא היה במקום אף אחד מלבדם, עיניו נחו על אלן בהקלה, "תודה ששמרת על אלן שלי.".

השמש כבר החלה לשקוע בין העננים כאשר עוד ועוד קבוצות עלו בזו אחר זו להבחן.
פיירו הביט על הרשימה שבידו והחל מחייך, "נראה שנשארו רק ארבע קבוצות." פנה אל קארל בעוד זה הנהן בראשו לאישור.
"זה נהיה מעניין.".
"בהחלט." הסכים פיירו, שולח מבט קצר אל יציע הכבוד, שם לא רחוק ממנהל בית הספר ישב לו, גבר בשנות הארבעים לחייו. בעל שיער שחור וכתפיים רחבות, גופו היה מכוסה כמעט כולו על ידי שכמיה שצבעה אפור כהה, חוטי כסף בהירים היו רקומים בשרווליה ובקצותיה של הגלימה. שמו היה ראו, אחד מחמשת יועציו של המנהל ואדם שכולם חששו מפניו.
"והטוב ביותר נשמר לסוף." הוסיף בעוקצנות. לאחר מכן הפנה את עיניו אל רשימת השמות אשר בידו וחזר לקרא ממנה :

"ג'וסף מייל, ניקולס אלורן, רוקי מאק וקייל אלוורז.".
"שמעת את זה חבר, הם קראו לך סוף סוף." פנה אליו קוי, מצד אחד הוא התרגש בשביל קייל, אבל מצד אחר נמאס לו כבר לחכות לתורו.
"אתה... בטוח שהם קראו לי?" שמע אותו מגמגם, להפתעתם הרבה של אלן וקוי, קייל נראה מבוהל מאוד ואחז בכוח במשענות הכיסא,

"אולי הם קראו למישהו אחר.".
"ממה אתה כל כך מפחד?" התפלא קוי.
"פניי האבן."  שלף אייבן.
קוי שלח אליו מבט חטוף ואז חזר להביט בקייל שפניו הלבינו לחלוטין כששמע את השם 'פניי אבן'.
"אל תגיד לי שאתה מפחד מרוקי?" נאנח קוי, "הוא לא יכול לעשות לך כלום.".
"איך אתה יכול להיות בטוח?" מלמל קייל, בעיניו נצצו דמעות לאחר שנזכר 'בקבלת הפנים החמה' שזכה לה מרוקי ביום הראשון.
"הוא לא יעז, בטח לא לפני כל בית הספר. גם אל תשכח שהוא מפחד מוות מאחיו הגדול." קוי עצר רגע מניח יד אחת מנחמת על כתף חברו המבוהל, "ואם הוא בכל זאת יעז אני אקרע לו את הצורה." אמר לבסוף שהוא מטיח את אגרופו בכף ידיו ומחייך.
קייל הנהן וחייך גם הוא.
"כדי שתלך קייל," נשמע אז קולו של אלן "אם הם יקראו בשם שלך שלוש פעמים אתה לא תבחן.".
"באמת?" קרא, הנער המבוהל מיהר לרוץ במדרגות אל הזירה.
לאחר שהגיעו כולם ביקש פיירו מג'וסף מייל לבחור את הבוחן שלהם, זה ניגש אל הקופסה בידו של קארל, שלף מתוכו פתק ונתן אותו לפיירו.
לורד האש נראה משועשע למדיי שקרא "רוק." לבהלתם הרבה של רוקי וקייל. כיוון שהלורד רוק היה ידוע בקשיחותו הרבה.
לאחר שירדו שלושת האחרים, התחיל המבחן של ג'וסף, אחריו נבחן  ניקולס ואז, הגיע תורו של רוקי אשר לשם שינוי נראה פחות בטוח בעצמו.
"בחר את הנשק שלך." קרא פיירו, בעוד שזה ניגש אל התיבה ושלף ממנה זוג אגרופנים חומים בעלי להבים מחודדים בקצותיהם. לאחר שהניח אותם על ידיו נעמד בעמידת מוצא אל מול הבוחן שלו.
"בחירה יפה." החל רוק, שולף מגלימתו זוג אגרופנים זהים בעלי להבים מחודדים יותר.
"תודה אדוני." השיב רוקי בשקט.
"אני לא הולך לרחם עליך." הבהיר לורד האבן בפנים קרות.
"אני יודע, אדוני." הייתה התשובה, רוקי ידע היטב שלמרות היותו אחיו הגדול, רוק לא הולך להקל עליו את המבחן.
"לוחם טוב, נמדד ביכולתו לעמוד אל מול הקשיים." אמר לבסוף.
"נכון מאוד." השיב רוק בשביעות רצון, חיוך קטן ריצד בזווית פיו ואז הבעת פניו התקשחה בשנית שפנה אל פיירו, "אנחנו מוכנים להתחיל.".
לורד האש הנהן וקרא "התחילו.".
בהישמע האות פרץ רוקי בריצה מהירה אל עבר אחיו, בעוד זה המשיך לעמוד במקומו. רוקי התקדם לעבר לורד האבן שהוא מניף את ידו במטרה להכות את אחיו בבטנו, אך ידו נבלמה על ידי התקפת הנגד של רוק.
אשר ביד אחת תפס את ידו של אחיו וביד השנייה הכה אותו בבטנו. רוקי עף לאחור אוחז בבטנו הכואבת.
"כבר הובסת?" שאל רוק בקול קר.
למשמע דבריו התרומם רוקי במהירות הבעת פניו המבוהלת השתנתה, עתה נראה שחצן כרגיל, "אין מצב שחבטה קטנה כזאת תפיל אותי.".
"זה מה שרציתי לשמוע, עכשיו תתקוף אותי ברצינות.".
רוקי צחקק ורץ אל עבר אחיו הגדול בשנית אלה שהפעם במקום להכות אותו, קפץ מעליו  ובעט בגבו.
רוק הסתובב במטרה להכות אותו אך רוקי הצליח להתחמק בזמן שהוא נשרט בקושי מהלהבים בקצה האגרופן של אחיו.
ובתגובה שרט את רוק ברגלו.
"עבודה טובה, השתפרת יותר ממה שחשבתי." החל רוק שהוא מרים את ידו באוויר כנכנע.
פיירו, בישר שרוקי עבר וזה קד בפני אחיו ולורד האש ומיהר לרדת מהזירה מאושר.
"קייל אלווארז." החל פיירו והנער הממושקף מיהר לעלות לזירה, כלי הנשק שבחר היו זוג סאי עשויים מתכת יקרה, אבן כחולה הייתה נעוצה במרכז כול ניצב.
"סאי, נחמד" מלמל רוק.
"תו... תודה, אדוני." גמגם קייל, לא רק שסבל את הצקותיו של רוקי, אלא שעכשיו היה עליו להלחם באחיו הגדול.
"תפסיק לרעוד ותעמוד בצורה ישרה." פקד רוק, למראה הנער שרעד כמו עלה ברוח.
"כן, אדוני." מיהר הנער הממושקף לומר והשתדל לייצב את עצמו לעמידה ישרה.
"תתחילו." קרא פיירו, אך אף אחד מהשניים לא זז.
"בחיי, איך הם מתכננים לקבל נמושה כמוך." נאנח רוק.
"אני לא נמושה." התריס נגדו קייל.
"אז, תראה לי.".
קייל רץ לעברו של רוק במטרה לתקוף אותו, אך לפני שאפילו הספיק להגיע אליו נבעט לאחור.
"כן, אתה בכלל לא נמושה." לגלג רוק,"אפילו הכלב שלי מהיר יותר ממך, זאטוט.".
"אני לא..." דמעות עלו בעיניו של קייל, "אני לא נמושה!" הוא צעק והחל לרוץ שוב לכיוונו של לורד האבן מצליח לפגוע בידו לפני ששוב נבעט אחורה.

ביציע ישבו שלושת חבריו של קייל וצפו במתרחש.
"אתה חושב שהוא יצליח?" שאל אלן.
"אני בטוח שכן." השיב קוי באופטימיות.
"אבל רוק מאוד קשוח," הקשה אלן אך קוי רק חייך, "אל תמעיט בערכו של קייל, עוד תראה שהוא יצליח.".
"אני מקווה." נשמע קול שלישי מימינו של קוי, הנער שחור השיער מיהר להביט הצידה מבחין בזוג נערים, האחד בן שש עשרה בעל שיער כחול והבעת פנים ממזרית והשני בן שמונה עשרה בעל עייני דבש והבעת פנים חביבה בדרך כלל. אלה שהפעם הייתה מעט מודאגת.
"אנג'ל, אולאן." מיהר קוי לזהותם.
"אני מקווה שאתה צודק קוי." החל אנג'ל בעוד השניים התיישבו לצידם.
"מה שלומך?" התעניין אלן.
אנג'ל חייך, "אני בסדר גמור, תודה. אולאן כבר טיפל בפציעה שלי. כרגע אני יותר מודאג בגלל קייל.".
"אתה תראה שהוא יהיה בסדר." הרגיע אותו קוי.
"אני ממש מקווה.".

למרות התפרצותו של קייל, לא נראה שרוק התרשם כל כך, "לא רע, בשביל נמושה. אבל אם אתה באמת רוצה להתקבל תצטרך לעשות יותר.".
"אני לא נמושה ואני בהחלט הולך להתקבל." קרא קייל, הוא הבין שכדי לנצח את רוק עליו קודם כל להיות רגוע ולחשוב בהגיון.
הוא לקח נשימה ארוכה ונזכר במה שאמר לו אנג'ל, פעם כשהתאמנו יחד.
"כשאתה נלחם ביריב מבוגר ובעל ניסיון עליך קודם כל לחפש את הנקודה החלשה בהתקפה שלו.".
קייל הביט היטב בלורד האבן שמולו, בוחן את הצורה בה עמד וניסה לשחזר בראשו את תנועות הגוף שלו בזמן ההתקפה שהוא מתמקד בעיקר בקרב האחרון בין רוק ואחיו רוקי.
'מצאתי' התלהב קייל.
"החלטת לוותר?" קולו הקר של רוק העיר את הנער ממחשבותיו.
"לא, אדוני, אני מעוניין לנסות שוב.".
אם היה דבר אחד שרוק העריך זה אנשים שמתמידים ולא מוותרים בקלות, למרות ששקל להעיף את קייל החליט לתת לו הזדמנות נוספת, "כרצונך." השיב קצרות ועמד בעמודת מוצא מתכונן לתקוף את הנער.
אך קייל לא זז אפילו לא בזמן שרוק החל הולך לכיוונו. לורד האבן עמד מול קייל והניף את ידו במטרה להכות אותו אך קייל נחת על הרצפה והחליק מבין רגליו הפסוקות של רוק שורט אותו בשתי רגליו.
"בהחלט לא רע." החל רוק שהוא מסתובב ומניף את ידו כדי להכות את קייל, אך זה מיהר לזוז הצידה. לורד האבן עצר לרגע מביט אל רגליו, כנראה שרק עכשיו החל מרגיש את הכאבים שנגרמו מהפציעה של קייל.
"כנראה שהמעטתי בערכך, אתה קשוח ממה שאתה נראה." הודה רוק שהוא מניף את ידו כנכנע. מה שאומר כי קייל עבר את המבחן.
"תודה לאל." נאנח אנג'ל בהקלה, למראה בן דודו שעזב את הזירה והחל חוזר ליציאה מקפץ מרוב שמחה.
קייל שהבחין בבן דודו אשר ישב עם קוי מיהר אליו, "איך אתה מרגיש?" שאל בדאגה אך זה חייך, "אני בסדר, אל תדאג." הרגיע אותו.
"בן הדוד שלך קשה כמו פלדה." נשמע קול עוקצני, הנער הממושקף הביט אל המושב שליד אנג'ל שם נשען לו בנחת נער בן שש עשרה בעל שער כחול.
"אתה הסיבה שבגללה הוא נפגע מההתחלה, פסיכי אחד." התפרץ קייל אך אנג'ל מיהר להרגיע אתו, "אולאן, נבחן ממש כמו כול אחד אחר זאת לא אשמתו.".
"בכל מקרה כדי שתשב הקרב הבא עומד להתחיל." התערב גם קוי שהוא ממהר לברך את קייל על הבחינה הנהדרת שלו.
"ידעתי שתצליח, זה ממש כמו במבחן הראשון בכית. בכית אבל קבלת ציון טוב.".
"אני ממש לא..." התגונן  הנער הממושקף.
"בחייך אפילו אנג'ל מתלונן שאת מתבכיין כל הזמן." עקץ אותו אולאן בעוד אנג'ל מיהר להשתיק אותו.
"אני לא בכיין." התרגז קייל בזמן שכולם החלו לצחוק עליו.
פיירו חזק לקרא בשמות של שאר הקבוצות עד שהגיע לאחרונה: ניל קראוס, סטורם ארלרין, מאני לאייס וקוי למברדג'.    

ההמשך יבוא...

טוב , זה הכול בנתיים

                    אז , עד הפרק הבא

                                                שלכם ...