היי , אנשים ובוקר טוב !!!!

הנה יצא לו הפרק הראשון של 'מבצר האור '

לכל מי שלא מכיר או רוצה לרענן את זכרונו הנה לכם ,  תקציר העלילה ומפתח הדמויות  ,אתם מוזמנים להכנס לשם בכל עת ולהתעדכן :)

ועכשיו בלי עוד הרבה קישקושים , הפרק . 

תהנו ...

   פרק ראשון - הזדמנות חד פעמית

השנה – 2009:

פסיעות רגליים נשמעו בברור על רצפת הפרקט והדהדו ברחבי האולם כאשר דמות בעלת גלימה לבנה התהלכה במהירות אל תוך מסדרון רחב ידיים עד שנעצרה אל מול שתי דלתות עץ רחבות. גובהן של הדלתות היה שני מטרים וחצי וסמלים כסופים מלאי הדר היו חרוטים עליהן, שניים בכל דלת .

במרכזן של כל אחת מהדלתות נוטה למטה עמד נקש בגודל אגוז קוקוס, ראשו של הנקש היה ראש של זאב וצבעו זהב. הדמות לבושת הגלימה הניחה את ידה סביב אחד מראשי הזאב והקישה שלוש פעמים. "כן." חזק ורב סמכותיות נשמע מצידן השני.

זוג הדלתות נפתחו ברעש חריקה גדול חושפות חדר גדול ורחב ידיים. קירותיו של אותו החדר היו מעוטרים גם הם בסמלים מיסטיים כסופים וזהובים.

ארבעה עמודי אבן גדולים עמדו סביב כקישוט; אחד כחול כהה אשר דולפינים קטנים וגדולים היו מגולפים עליו , השני חום מגולף במגוון של גיריות וחפרפרות , השלישי שצבעו כחול בהיר יותר מגולף היה עיטים וציפורים אחרות רבות הוד והרביעי אשר יש אומרים כי היה היפה מכולם היה צבוע כאש ועל פניו מגולפים עשרות יצורים אגדיים כגון:דרקונים ופיניקסים  בגדלים שונים. היה זה חדר  נטול חלונות כמעט לחלוטין מלבד חלון אחד רחב שניצב בקיר מול הכניסה וגודלו כגודל הדלתות , מה שהפליא בחלון זה הוא שממנו ניתן היה לראות את כל מה שהתרחש מחוץ לחדר אך עבור אלו שעמדו בחוץ נראה החלון כקיר נוסף ויש האומרים כי לחלון זה עוד סודות רבים, אשר לא כולם גלויים.  במרחק לא רב מהחלון ניצב שולחן ארוך עשוי עץ אורן ,מפה לבנה בעלת שוליים כסופים הייתה פרוסה עליו.  מאחורי השולחן עמדו חמישה כיסאות גבוהים:האחד היה כחול כהה,השני חום,השלישי תכלת בהיר והרביעי אדום כאש. על כל אחד מהם ישב אדם לבוש גלימה בעלת אותו צבע ,מלבד הכיסא החמישי שצבעו היה זהוב ואיש לא ישב עליו.

האיש לבוש בגלימה הלבנה נכס פנימה שהוא כורע ברך אל מול השולחן והרכין את ראשו "נכבדיי." החל בקול מלא הדרת כבוד.

 "מה בפיך?" נשמע אותו קול מקודם. 

האדם לבוש לבן הרים את ראשו מביט אל מרכזו של השולחן שם ישב גבר צעיר בשנות השלושים לחיו שערו היה אדום כאש וכך גם עיניו ,גלימתו האדומה בהקה באור החדר העמום.  "ברשותכם," החל השליח פונה אל שלושת האחרים.

היו אלה שני גברים ואישה,הגבר בעל הגלימה שצבעה אדמה הנהן בראשו לאישור,הוא היה המבוגר מכולם וזקנו שצבעו כצבע שערו , חום אגוז הסתלסל עד חזהו. השניים האחרים הנהנו גם הם ולאחר מכן פתח הדובר את פיו ואמר "מצאנו אותו."

לבוש הגלימה החומה הביט בשליח בעניין רב "האם אתה בטוח בכך?" שאל בזהירות.

"כן אדוני הנכבד." הייתה התשובה.  למשך זמן מה השתררה בחדר דממה ואז פתח האיש המזוקן את פיו ואמר "תודה לך ילדי, אתה ראשי ללכת." זה הנהן בראשו שהוא מתרומם מן הרצפה ,קד בפעם האחרונה ופנה אל הדלתות סוגר אותן אחריו בטריקה גדולה.

לאחר שוידא כי נשארו לבד פנה חום הזקן אל חבריו "סוף-סוף אחרי כל השנים האלו ,מה שחיכינו לו קרה." שלושת האחרים הנהנו בראשם לאישור.

"אם כך , מה נעשה עכשיו?" שאל אחד מהם.

"מה שקבענו עוד לפני שנים." השיב חום הזקן ולאחר מכן שלח מבט קצר אל הגבר שישב לצידו, עייני הרובי שלו נצצו באור מוזר כאילו שמח מכל מה שקרה

"אתה יודע מה לעשות." אמר הזקן , חום הגלימה .

"כרצונך."השיב אדום השיער בעוד הוא ושני חבריו התרוממו ממקומם ומהרו לצאת מפתח החדר משאירים את האיש הזקן לבדו, "סוף-סוף." הוא נאנח,

"סוף-סוף אוכל לתקן את הטעות המרה והגורלית בגללה סבלנו כל כך הרבה שנים, קלאן."

השמש ריצדה לה מבעד לעננים כשדמות לבושה לבן נשענה על אחד מעצי היער כאילו מחכה .

 "מצטער על האיחור." קול שליו הפר את השקט ,האדם לבן הגלימה הסתובב לצידו והבחין בגבר צעיר לבוש גלימה אשר התקדם לעברו, היה זה גבר בשנות השלושים לחיו שערו היה אדום כאש וכך גם עיניו , גלימתו האדומה התנופפה לה ברוח.

 "היה עלי קודם להפטר מנוכחותו של הזקן." המשיך הגבר לבוש אדום בחיוך קצר.

 "סלח לי אדוני,על שאני מתלונן כל הזמן אבל גם לי יש דברים רבים לעשות." מלמל השליח.

"כן ,אני מבין," הגבר בעל עיני הרובי חייך והוציא מתוך גלימתו מכתב חתום על ידי חותם מוזהב עליו היו חרוטים דולפין, גירית, עיט ודרקון.

הוא הושיט את המכתב לשליח  "זה צריך להגיע אל אוגוסט ווילרד בהקדם. כמו שוודאי שמת לב מדובר במכתב רשמי." אמר ,שולף מכתב נוסף עליו הייתה חותמת שונה הפעם היה צבעה של החותמת אדום כאש והופיעה עליו רק סמלו של הדרקון ,"המכתב הזה הוא פחות רשמי," החל אדום השער בטון עוקצני "שלח אותו ל'ידידי' ב'מבצר האור' וודא שאיש מלבדו לא יידע על המכתב זה ומה שכתוב בו." השליח לקח את שני המכתבים והנהן לאישור לאחר מכן שלח מבט חושש אל האדם בגלימה האדומה "סלח לי על שאני מטריד אותך  אדוני ,אבל  ישנו דבר מה המפריע את מחשבותיי."

"אמור לי מה העניין." השיב אדום השיער בחביבות.

"וובכן," החל לבן הגלימה בחשש  "המצב הנוצר גרם לי לדאגה רבה." הוא עצר לרגע מביט בבהלה באדום השיער  "וזה לא שאני מפקפק באדוני ובשאר האדונים הגדולים. אבל המצב נהייה דיי בלתי נסבל."

"אני מבין." חייך הגבר לבוש גלימה אדומה "אתה וודאי יודע שאנו מבינים את הסבל והכאב אותו אתה וכל אנשינו עוברים ולכן נקטנו כמה צעדים," הוא עצר לרגע "אבל, כדי שתהייה רגוע אני יכול לומר לך שבקרוב מאוד יהיה בידנו הגורם לכל הזה."

"שוב סלח לי על בורותי והתערבותי בעניינים לא לי," החל השליח "אבל ,איך תלכדו אותו?" .

אדום השיער חייך  "וובכן ,אגלה לך אבל עליך להישבע בחייך שלא תאמר דבר." לאחר שנשבע השליח כי ישמור על פיו סגור הנהן אדום השיער ואמר;

"זה פשוט ,כמו לכל דבר בעולם צריך למצוא את נקודת החלושה שלו ולהציב לו פיתיון."

 "האם נמצא בכל היקום הזה פיתיון מתאים עבורו?" שאל השליח בזעזוע.

אדום העיניים החל לצחוק "הו ,כן בהחלט ובקרוב מאוד הוא יהיה בידנו ,עכשיו אם תסלח לי ,השמש הולכת ומתרחקת ולשנינו יש עבודה לעשות."

 "כמובן ,אדוני סלח לי אתה כי בזבזתי את זמנך."

 "זה שום דבר ,רק ודא שהמכתבים יגיעו ליעדם בהקדם וזכור ,לא ראית אותי ומעולם לא שמעת ממני דבר."

 "כמובן אדוני." השיב השליח בהדרת כבוד מהולה בחשש גדול, היה לו ברור מה יכול לקראת  לו ולשאר בני משפחתו אם לא ישמור על פיו סגור.

"טוב מאוד." מלמל אדום השיער בעוזבו את המקום.

השמש הייתה באמצע השמיים כאשר צלצל פעמון הדלת בבית משפחת למברדג'. מריה ,בעלת הבית מהרה אל הדלת. בפתח עמדו שלושה גברים אשר נראו ממש כאילו יצאו מסרטון 'לפני ואחרי'. השלושה היו בעלי מבנה גוף שונה מראה פנים שונה וגילאים שונים .

 מראם הכללי היה מרשים אך מפחיד, על גופם התנוססו גלימות ארוכות אשר הפכו למראה נדיר בצהריי יום חמים כל-כך בעיירה  'מווארי'.

שלושת הגברים שלחו מבט תוהה אל עבר האישה המבוגרת שעמדה בפתח הדלת.

"האם זהו בית משפחת למברדג'?" שאל אחד מהם. נראה כי היה בשנות הארבעים המאוחרות לחייו ,על גופו  לבש גלימה  חומה כצבע האדמה  ,פניו עגולים במקצת ,ראשו קירח ועיניו חומות . 

"כן, במה אני יכולה לעזור לכם?" שאלה מריה ,מחייכת בחביבות אל עבר הדובר, הוא היה נמוך מעט מהשניים האחרים ונראה המבוגר מביניהם.

"אנחנו מחפשים את הנער קוי למברג'ד,נאמר לנו שנוכל למצוא אותו כאן." הסביר בקול שקט אך מטון הדיבור שלו אפשר היה לשמוע עד  כמה חסר סבלנות היה.

"הו ,אני מבינה." החלה מריה בחיוך מתנצל "קוי לא נמצא ,אבל אני מניחה שיחזור בקרוב."

"אם כך נחכה לו." קבע האיש בעל הגלימה החומה מבלי כלל לשאול את דעתה בנושא.

 "אם ,זה לא מפריע לך גברתי." אמר אחד אחר בעודו מחייך ,תווי פניו היו שונים משל השניים האחרים , פחות נוקשים ואולי אף אדיבים יותר הוא

נראה הצעיר בין השלושה, גופו שהיה מעט רזה כוסה כולו בגלימה כחולה.

"מובן שלא ,היכנסו בבקשה." היא אמרה נועצת מבט בוחן בגבר הצעיר, בעל הגלימה הכחולה הוא היה מוכר לה מהיכן שהוא אך היא רק לא זכרה מאיפה. השלושה נכנסו פנימה מביטים סביב .מריה הזמינה אותם לשבת ,שהיא תוהה מה הקשר שלהם אל נכדה.שתיקה מביכה השתררה בחדר שעה שהמתינו לבואו של קוי את הדממה הפריח קול  "מריה ,קוי כבר חזר?" שלושת הגברים הביטו משתוממים בדמות שהופיע לנגד עיניהם .

מן המדרגות של הקומה השנייה ירדה לה אישה ,בשנות העשרים המאוחרות ,שערה החום היה ארוך ואסוף לאחור ברישול עיניה כגוון הקפה הביטו בתדהמה בשלושה שישבו מולה.

 "קרלה?!" קרא  הגבר הצעיר בעל הגלימה הכחולה שהוא קם על רגליו "זאת באמת את, קרלה?" שאל נדהם.

אך לא נראה כי קרלה מהרה להשיב ובמקום זאת שאלה בקול קר, "מה אתם עושים פה?" 

"האדונים האלו באו כדי לפגוש את קוי." השיבה מריה מחייכת קלות כל הסיטואציה נהייתה מביכה .

"ומי נתן להם להיכנס?" שאלה קרלה בכעס.

"אני ,הם אמרו שעליהם לדבר עם קוי וחשבתי ש..." קרלה קטעה את דברי חמותה המבוהלת ומהרה להפנות את מבטה לעברם של השלושה

 "מה אתם רוצים מהבן שלי?" שאלה ,עיניה ירו גיצים "לא פגעתם בנו מספיק?"

"אין לנו שום כוונה לפגוע באף אחד קרלה. אנחנו רק באנו לראות את קוי." השיב הגבר בעל הגלימה הכחולה. 

 "תראה קארל ,אני לא רוצה להיות גסת רוח אבל ,הבן שלי ואני בסדר גמור הסתדרנו עד עכשיו יפה מאוד ואנחנו לא זקוקים לאף אחד.

אז עדיף שתלכו לפני שנגמרת לי הסבלנות."

"אבל..." ניסה קארל להגיד עד אשר נקטע על ידי קול עוקצני שהגיע מצידו השמאלי, "נו-נו ,נראה שש עשרה השנים האחרונות לא שינו אותך כלל." החל האיש בגלימה החומה "עדיין נשארת פרחחית חצופה וחסרת חינוך." המשיך שהוא יושב במקומו שולח מבט עוקצני אל עבר האישה הסוררת שמולו.

"בסדר ,נגמרה לי הסבלנות." השיבה קרלה שהיא נגשת אל המקום בו ישבו השלושה.

מה היא התכוונה לעשות לא היה ידוע ,כיוון שבדיוק אז נפתחה דלת הכניסה ואל הבית נכנס נער צעיר בן חמש עשרה לכל היותר. עיניו הכחולות שלחו מבט בוחן בשלושת הזרים שישבו במרכז החדר,  "הו,אני רואה שיש לנו אורחים." הוא אמר מחייך, בעודו מעביר יד אחת בשערו השחור.

השלושה הבחינו בו וקפאו על מקומם בתדהמה ,או לפחות שניים מהם 'הפני - הפנים האלו...' חשב האיש בעל הגלימה החומה בליבו.  

"לא ,זה לא יתכן." לחש הגבר העונה לשם קארל. 

 בניגוד אליהם ישב לו האדם השלישי בשלווה שהוא בוחן  את פניו הצעירים של הנער 'אכן,  הדמיון ביניהם בהחלט מדהים.'  חשב לעצמו עיניו בגוון האודם נתנו מבט משועשע בבני לווייתו  שישבו קופאים במקומם. האומללים, הם נראו המומים כל-כך שלרגע אחד נדמה היה שיחטפו התקף לב. 

"האם אתה הוא קוי למברג'ד?" שאל האיש הבוגר בעל הגלימה החומה שהוא מחזיר  לעצמו את שלוותו. 

"כן , זה אני." השיב הנער קצרות .

"יש לנו הצעה מיוחדת בשבילך." החל לבוש הגלימה החומה שהוא עוצר רגע על מנת לקחת אוויר ואז המשיך,  "הזדמנות של פעם בחיים..."

ההמשך יבוא ...

טוב , זה הכול בנתיים

                  עד הפרק הבא

                                 שלכם ....

בוקר טוב.

כמו שכתבתי בפוסט הקודם, הנה נגמר לו הפאן פקשן שלי ואני מתחילה סיפור חדש ( לפחות לחלקכם) שנקרא 'מבצר האור' .

בפוסט הקודם פרסמתי את תקציר העלילה ומפתח הדמויות ,אתם מוזמנים להכנס לשם בכל עת ולהתעדכן :)

ועכשיו בלי עוד הרבה קישקושים, ההקדמה .

תהנו ...

                           פרולוג

השנה - 1993 :

הירח האיר בקושי את הלילה האפל שעה שדמות לבושה שכמייה לבנה רצה בין עצי היער,  פניה של הדמות היו מכוסות בברדס וידיה אשר כמעט ולא נראו מבעד לשרוולים הארוכים של השכמייה אותה לבשה אחזו בכל הכוח חבילה  עטופה עורות חומים.  הדמות המשיכה במרוצתה ,מפלסת את דרכה בין עצי היער .

מאחור נשמעו צעדים וקול חזק כרעם קרא ,"הוא ברח לשם." האדם לבוש הגלימה המשיך במרוצתו עד שכלו כוחותיו ולכן נאלץ לעצור לצד גזעו של עץ  אורן גבוה כדי שיוכל להסדיר את נשימתו . כל אותו הזמן אחז בחבילה  שבידיו קרוב אליו מבלי להוריד אותה אפילו לרגע אחד.

אחרי שנח מעט פנה כדי להמשיך בדרכו  אך לפני שהבין מה קורה מצא את עצמו מוקף. ארבעה גברים, אלו נעמדו סביבו ,גופם היה מכוסה כולו בברדסים בצבעים שונים , כל אחד מהארבעה אחז בידו הימנית פגיון  מתכת עבה כל כך עד שיכול היה לחתוך פלדה, ובידם השמאלית אחזו לפידים. לאור הלפידים אשר התמזג עם אורו של הירח נראה טרפם בברור ,היה זה גבר בשנות השלושים לחייו . פניו שהיו מפוסלים בדיוק רב כאילו פוסלו ביד אומן ,היו מלוכלכים ומלאי שריטות , שערו השחור שהיה ארוך והגיע  עד אחרי כתפיו  התפרע לכל עבר ושכמייתו הלבנה שבלי כל ספק הייתה עשויה מבד יקר כוסתה כולה בבוץ  וירוקת.

קרעים הופיעו בשולי השכמייה ושרווליה.

 ארבעת הגברים נעצו בו  מבטים , מגחכים למראה הגבר הלכוד כאילו היו עדר צבועים  שלכד איילה ,"סוף סוף תפסנו אותך." קרא אחד , הוא לבש גלימה חומה והיה המבוגר  שבהם  פניו מלאות חתכים וזקן שחור  ועבה כיסה את פניו  גולש עד צווארו, הוא פנה קדימה מצביע בעזרת לפידו אל הגבר הצמוד לעץ ,

"הפעם לא תברח מאיתנו ,מפלצת." גיחך. 
האיש הלבוש לבן הזדקף ,"אתם המפלצות." השיב בקול גאה , עודנו אוחז בכל כוחו את החבילה אשר הייתה בידו ,מצמיד אותה אל חזהו ולוחש דבר מה עיניו נצצו ברוך. לאחר מכן הרים את פניו מביט בגברים מולו ,עיניו מביעות בחילה ותיעוב רב ,"אני יכול לחסל את ארבעתכם יחד." הוא החל  לוקח כמה צעדים קדימה . למראו התרחקו הגברים לאחור מנופפים בלפידים ובפגיונותיהם. אך הגבר לא עצר רק המשיך לנעוץ בהן את עיניו השחורות והקרות מניף את ידו באוויר  אך רק פתח את פיו על מנת לומר דבר מה  ובדרך מסתורית נפל ארצה אל האדמה עיניו פתוחות ופיו פעור לרווחה .
"הגיע הזמן." נהם שחור הזקן ,שולח מבט קצר ולא מרוצה במיוחד קדימה. שם , בדיוק על הגזע  לצידו עמד טרפם לפני זמן לא רב , נשען עתה גבר אחר ,שכמייה  שחורה כיסתה את גופו , הוא היה גבוה ומוצק יותר  מהאחרים . שערו הכחול והארוך היה אסוף לאחור ברישול  בעוד מספר קצוות שובבות ריצדו על פניו, אשר היו  בהירות כזוהר הלבנה והזכירו במעט את פניי הגבר שבו פגע. עיניו כחולות היו כזוג אגמים קפואים בליל  חורף קר אך אם זאת היה מבטן מהפנט למדי , שפתיו הדקות התעוותו לחיוך עוקצני ,"צר לי שהתעכבתי," החל לומר ידו הסיטה הצידה כמה קצוות שיער  שכיסו את עיניו הימנית וחשף צלקת ארוכה שהסתלסלה  באלכסון מקו גבתו של הגבר הצעיר ועד  קצה אפו, "למרבה הגיחוך הייתי בטוח שארבעתכם תוכלו להתמודד עם אסיר אחד .במיוחד כיוון שלא אכל דבר במשך שבועיים , אבל מסתבר שטעיתי."
האיש בעל הזקן  הזעיף פנים," אל תתגאה כל כך, יכולנו לגבור עליו מזמן אילו לא השתמש באותם הטריקים הארורים האלו שלו."
"שיהיה." הייתה התשובה "מה עם החבילה?"
האיש המזוקן  סימן בידו לאחד מאנשיו וזה התקרב בהיסוס אל המקום בו הייתה מונחת מה שהאמינו כגופתו של הגבר בעל הברדס הלבן .

הוא הזיז את ידיו של המת וגילה את חבילת העור ממהר לחטוף אותה מחשש שמשהו יקרה והוא יקולל על ידי כוחות רעים , מניח אותה בידו של האיש המזוקן . זה הביט בעיון בחבילה ולאחר מכן הנהן בראשו ,"השגנו מה שחיפשנו."  קרא אל דממת היער ולאחר מכן שלח מבט מלא סלידה בדמות המונחת על הקרקע ,

"מה בקשר אליו?"  שאל ,הגועל בקולו מורגש.
האדם בעל השיער הכחול  הרצין וניגש אל הגופה ,"תתקדמו,אשיג אתכם אחר כך." אמר.
"כרצונך." משך הגמד המזוקן בכתפיו מסמן לשלושת הגברים הנותרים לבוא בעקבותיו.
רק הגבר לבוש ברדס שחור נשאר במקומו על האדמה ידו לפטה את זרועו של האיש המוטל על הארץ ועיניו הכחולות נראו קפואות וחסרות הבעה יותר מתמיד,כאילו היה הוא האיש המת. "לא היית צריך להתנגד להם." הוא מלמל בשקט , ולאחר מכן כיסה את עיניו של האיש הזר לוחש דבר מה בשפה לא מובנת. אז  שלח את ידו אל כיס שכמייתו הלבנה של הזר ושלף משם קריסטל כחול כים שגודלו  כגודל כדור טניס ,הוא אחז את הקריסטל בידו  והתרומם, עיניו הביעו צער וחמלה כלפי האיש שנראה כאילו ישן ,"לפחות עכשיו איש מהם לא יטריד אותך."  אמר , מסובב את גבו, הוא עשה כמה צעדים קדימה ואז הסתובב לאחור שולח מבט אחרון אל גופתו של האיש בברדס הלבן ,"נוח בשלום על משכבך...אחי היקר." הוא לחש והמשיך בדרכו הרחק משם בעוד שערו הארוך התנופף ברוח.

בצידו השני של היער האפל  ניצבה חומה גבוהה כעץ אורן בוגר והשתרעה לאורך מאות קילומטרים מאחורי החומה הייתה עיר , כה יפה עד שכל המילים והתיאורים בעולם לא הספיקו לתאר את יופייה הרב ,בניינים  גבוהים עשויים זהב וכסף עיטרו את רחובות העיר , שבילים ודרכי אספלט קושטו בצמחים ופרחים בכל צבע ,במרכזה של העיר ניצבה כיכר גדולה מכוסה כרי דשא  אשר במרכז עמד לו זקוף עץ הערבה הבוכייה

שנחשב לזן נכחד וסיפק לאנשי העיר את התקווה והאמונה במעשיהם ובדרך בה בחרו ללכת.  רחובות העיר היו שקטים , בשעות החשכה לא הייתה אף נפש חייה  אשר הסתובבה ברחובות, מלבד מספר גברים לבושי גלימות הנוסעים בעגלת עץ רחבה הרתומה לחמישה סוסים לבנים . 

 ארבעת הגברים  עצרו אל מול אחד הבתים ונגשו לדפוק בדלת משלא פתחו להם , החליטו שניים מהם להיכנס זמן לא רב לאחר מכן נכנסה אל הבית גם דמות לבושה שכמייה שחורה. חילופי דברים קשים נשמעו מבעד לדלת הפתוחה וצעקות רמות התערבבו בבת אחת, צעקותיו של גבר אשר ניסה להגן על אשתו , צעקותיה של האישה אשר ישבה בוכייה לצד גופת בעלה וצרחותיו של תינוק בן יומו שפסקו בבת אחת כאילו החליט מישהו להשתיק אותו. שלושת הגברים יצאו בחופזה מן הבית בראשם עמד גבר גבוה לבוש בשכמייה שחורה , בעל מראה פנים מהפנט ושיער ארוך וכחול.

בידו אחז דבר מה עטוף בבדים והוביל אותו אל העגלה שעמדה לא רחוק מן הבית.
"הנה קח את זה." אמר מושיט את החבילה  אל גבר נמוך ומזוקן שהיה לבוש שכמייה חומה . האיש לבוש השכמייה בגוון חום לקח את החבילה מניח אותה בזהירות בתוך העגלה  שהוא פנה אל אדם אחר שישב בקדמת העגלה ואחז במושכות הסוסים "כמה יש לנו?" שאל בעניין.
"תן לי לחשוב " הייתה התשובה ,"יחד עם האחרון זה שש עשרה, אני חושב שכיסנו את כל האפשרויות."
"אם כך," נאנח הגמד מעביר יד אחת בזקנו "אפשר סוף סוף לחזור הביתה."
"לכו אתם," החל הגבר כחול השיער מכריח את עצמו לחייך "יש לי עוד משהו שעלי לבדוק."
האיש המזוקן משך בכתפיו ועלה יחד עם השלושה הנותרים אל העגלה .
שפתיו הדקות של הגבר לבוש השחורים התכווצו בכעס למראה העגלה המתרחקת, "חבורה של כלבים מוכי כלבת." הוא מלמל בזעם והחל עוזב

את המקום.

בעודם מתקדמים ברחובות העיר על גבי העגלה פנה גבר צעיר לבוש כחול אל חבריו ושאל , "אתם חושבים שאפשר לבטוח בו?"
"ב'מונארי' חסר המוסר?" נבח האיש המזוקן  בגועל  "הוא אומנם חזק ויעיל.במיוחד בעשיית העבודה המלוכלכת," הוא עצר לרגע מעביר את ידו בזקנו השחור

דבר שעשה בכל פעם כאשר היה מוטרד או מרוגז "אבל אל תטעו."  פנה אל חבריו בהבעת פנים מאוסה, "לא הייתי בוטח בו עם חיי גם לו היה האדם האחרון בכל היקום המחורבן."
שלושת הגברים הנותרים הנהנו בהסכמה   והעגלה המשיכה לנסוע לה באפלת הלילה .

השעה הייתה מאוחרת כאשר ישב לו איש זקן על כורסא מרווחת בפינת חנותו ונאנח, לא הייתה זאת חנות רגילה כלל כאם חנות עתיקות מלאה בנפלאות אשר הגיעו מכל רחבי העולם. האיש שהיה בן לא פחות מחמישים , ישב בסבלנות אל מול האח הדולק ,פניו מלאי הקמטים הראו עייפות שבאה עם הגיל , אפו היה נשרי וגאה ועיניו החכמות היו חומות כשקד וזקן ארוך ולבן הסתלסל מפניו ועד חזהו.  בשעת לילה מאוחרת שכזו היה אומר לישון  כבר מזמן אבל דבר מה עיכב אותו ,למעשה מישהו מסוים לו חיכה עד שעיניו איימו להיעצם מעצמן.  האיש פיהק ונגש לנעול את דלת החנות, "נראה שיצטרך לחזור הנה מחר בבוקר." הוא נאנח אך כאשר נעמד אל מול דלת הזכוכית הבחין כי בפתחה עמדה דמותו של אדם  גבוה ומרשים ,לבוש שכמייה שחורה ומלא בהדר.

 "איחרת." הוא  מלמל  פונה אל פנים החנות.

 האיש לבוש השחורים נכנס פנימה וסגר אחריו את הדלת. "אני מצטער על כך אבל ,היו לי כמה עסקים לטפל בהם." ענה קצרות .
לבן הזקן הנהן בינו ובין עצמו ,"אני מניח ששוב יצאת לצוד אנשים חפים מפשע מה?" אמר לבסוף שהוא מסמן לו לבוא בעכבותיו. 

חיוך  עוקצני ניסך על פניו  המצולקים של כחול השיער כשאמר "אפשר לומר שכך היה."
האדם המבוגר נאנח ונעמד מול שולחן עץ רחב עליו היו חפצים רבים ובעל יופי יוצא מן הכלל כגון: פסל של פיל עשוי ספיר ועיניים עשויות מאבן מוקד ירוקה,זוג חרבות ארוכות בעלות  להב מעוקל וניצב מתכת מושלם  מכוסה אבני חן אשר שכבו בתוך נדן עור קשיח,כדור בדולח מדהים ביופיו בעל מעמד מקושט באבני אודם וגולת הכותרת – ספר עור רחב ועב כרס בעל רצועות ומנעול ,על כריכתו של הספר היו רקומים בחוטי כסף  סמלים וסימנים יפיפיים כנימפות ים ,עופות נדירים  ומספר אותיות זרות היו כתובות כמשולש בצידי הציור.

האיש המזוקן הניח את ידו על הספר נותן מבט חושש בבן לווייתו, "זה הדבר היקר ביותר שהחזקתי כאן אי פעם ואולי המסוכן ביותר." הוא נאנח שנית והניח את הספר בידיו של הגבר כחול  השיער, זה נראה משועשע שאחז את הספר בידיו בוחן אותו.

"זאת בהחלט יצירת אומנות יוצאת דופן."  אמר  שלפתע נקטעו דבריו על ידי ציוץ מסתורי שהופיע  לו משום מקום והדהד ברחבי החנות השקטה.

חיוכו של הגבר התרחב ככל  שהתקרב למקור הרעש,שלפתע נעמד במקומו.  לרגליו של השולחן עמדה קופסת קרטון רחבה אשר ממנה הציצה יד קטנטנה אוחזת בחוזקה בדפנות הקרטון. "הנה אתה," קרא בשקט למראה תינוק בן מספר שבועות אשר שכב בשקט בתוך הקרטון לבוש בגדים עשויים משי ומכוסה כמעט כולו בשמיכה עשויה תחרה לבנה ,עיניו עצומות למחצה.
הגבר כחול השיער הרים את ראשו ונעץ את מבטו בפניו החיוורים של סוחר העתיקות הזקן, "אז,ניסת להסתיר אותו מפני."
זה בתורו החל לגמגם "אני לא יודע מה."
כאשר ניגש האיש המצולק והרים את התינוק ,קפא הזקן על מקומו.
"אני מדבר על זה." החל האיש לבוש השחורים שהוא מערסל את התינוק בזרועותיו, ידו האחת ליטפה את  שערות ראשו של הפעוט אשר למרבה ההפתעה היו כסופות כירח.
"בבקשה ,עשה בי ובחנות הדלה שלי מה שתרצה אבל הנח לו, אל תפגע בו. בבקשה."  התחנן הזקן בלי קול.
פניו של הגבר הצעיר נאורו בתדהמה ,"לפגוע בו?" שאל מופתע מעצם המחשבה ,"מדוע שאפגע בו, הרי חיפשתי את הילדון הזה כל כך הרבה זמן."
"חיפשת?" הפעם היה זה תורו של הזקן להיות מופתע.
"הילד הזה הוא המטרה שלי מזה מספר שנים ,חיכית לו כל כך הרבה זמן ועכשיו כשהגיע הנה אני לוקח אותו איתי."
"ומה תעשה בו?"
"אל תדאג ישישי היקר ,אמור לאיש שמסר לך אותו שאעשה שימוש טוב ומסור יותר בילדון."  קבע האיש לבוש השחורים והחל בדרכו אל הדלת ,אך הזקן עצר אותו, "אני מצטער, אבל לא אתן לך ללכת מכאן עם הילד הזה." הוא קרא ,עומד מולו ומניף את ידיו לצדדים .

האיש כחול השיער צחק במרירות,"כדי שתזוז הצידה סבא, לא הייתי רוצה שתפגע בטעות."
"עשה לי מה שתרצה,אבל לא אתן לך לעזוב עם התינוק הזה גם אם זה יעלה לי בחיי." קרא הזקן.

אותו גבר מצולק  העיף מבט קצר בתינוק  ולאחר מכן הניף את ידו השמאלית קדימה וצעק ' וואלמידר', האיש הזקן הועף מעוצמת המכה ונחת על רצפת השיש.
הגבר הצעיר הניח את התינוק בעדינות חזרה בתוך הקרטון בו מצא אותו וניגש אל מוכר העתיקות הזקן מושך אותו אל פנים החנות ומשכיב אותו בעדינות על גבי הכורסא העבה. "מצטער על זה קשישי, אבל לא יכולתי לתת לך לעצור אותי," הוא הניח יד אחת על צווארו של המוכר מוודא כי הוא עדיין נושם

"למרבה הצער תרגיש כאב ראש גדול שתתעורר אבל לפחות תחייה." הוא חייך בשקט וניגש  חזרה אל הקרטון מרים בידו את התינוק ,זה פקח את עיניו והביט במעורפל מעלה אל העיניים הכחולות שנעצו בו מבט רך, "עכשיו נותרנו רק אתה ואני קטנטן." נאנח כחול השיער שעה שהסיר את ידו הקטנה של הפעוט משערו הארוך, זה הביט בו בשקיקה מבעד לעיניי כסף מרהיבות. האיש לבוש השחורים המשיך לעמוד  שם עוד זמן מה מביט בהערצה גלוייה בקסם אשר התערסל לו בן זרועתיו . צחוק לבבי חמק מגרונו כששלח הפעוט את אחת מידיו במטרה לגעת בצלקת שהסתלסלה על פניו  "נראה שאתה בעל אנרגיה רבה מה." אך עד מהרה הרצינו פניו ולבשו את אותה הבעה קפואה ואצילית ,"שמי " , החל מציג את עצמו בפני התינוק  " הוא קלאן , קלאן קלנדייל."  לחש האיש רכות מלטף את פניו הבהירות והכו מושלמות של הקטנטן בעוד זה לטש בו עיניים בוחנות , מקשיב לדברו בתשומת לב רבה. "ושמך מעכשיו יהיה קינו." קבע קלאן , זוכה לציוץ קטן פיו של הפעוט כסוף השער.ציוץ שקיבל כאישורו.

הוא שלח מבט אחרון ומלא הקלה במוכר העתיקות הקשיש ששכב על הכורסא, נח לו.  לאחר מכן יצא מפתח החנות עם קינו בידו ונעלם אל  חשכת הלילה .

ההמשך יבוא...

כן , שמתי לב שהפרולוג יצא ארוך מידי ועל כך אני מתנצלת :)

מקווה שנהנתם ...

טוב , זה הכול בנתיים

                  עד הפרק הבא

                                 שלכם ....