היי אנשים, סורי על האיחור בפירסום , הנה יצא לו פרק שלישי  של 'מבצר האור '.

השנה –  2009

בשעת צהריים חמה הלכו להם שלושה גברים לבושי גלימה, אשר נראו ממש כאילו יצאו מסרטון 'לפני ואחרי'.
השלושה היו בעלי מבנה גוף שונה, מראה פנים שונה וגילאים שונים. מראם הכללי היה מרשים אך מפחיד.

 על גופם התנוססו גלימות ארוכות אשר הפכו למראה נדיר בצהריי יום חמים כל – כך בעיירה  'מווארי'. 
שמותיהם היו: פיירו, קארל ובאן .
"אם יורשה לי אדוני," החל גבר נמוך כבן ארבעים שהוא פונה לגבר צעיר יותר שהלך לצידו, שערו האדמוני זהר באור השמש ועיניי הרובי שלו נראו כשקועות בחלום כלשהו.
"מה העניין?" ביקש הצעיר האדמוני לדעת.
"מה בדיוק היה הדבר שאמרת לפרחחית ההיא?"
פיירו חייך, "אה זה, רק העלנו זכרונות יחד." חיוכו הלך וגדל.
"יהיה מה שאמרתה אשר יהיה, האם אתה סבור שהיא תסכים לשלוח את קוי לבית הספר שלנו?" חקר קארל.
"הו כן, שלא יהיה  לך בכך ספק, קוי אכן יישלח אל 'מבצר האור'." קבע פיירו בביטחון.
"סלח לי שאני מערער על מילותיך, אבל איך אתה יכול להיות בטוח, הרי כולנו יודעים כי האישה הזאת עיקשת יותר מפרד צעיר." התערב באן.
צחוק קצר נפלט מפיו של הגבר האדמוני "האמן לי באן, אני מכיר את קרלה טוב יותר מכולם והיא תעשה הכול כדי שסודה הקטנטן לא ייחשף ברבים."
"סודה?" תהה באן שהוא מנסה לחשוב על דבר מה שהיה חושב כל כך לפרחחית חסרת החינוך עד כדי שתשתף איתם פעולה, שלפתע ניצתה בו ההבנה "אתה לא מתכוון...אליו?" שאל בתדהמה.
"הו כן. ועוד איך." הייתה התשובה.
כל אותו הזמן הלך לו קארל לצידם, הוא אומנם נמנע מלדבר על הנושא אבל לא נראה כאילו הסכים עם שיטותיו של פיירו להפך הוא היה מרוגז הרבה יותר משהיה עליו להיות במקרה כזה.

"בשלב זה ידידנו קר המזג הוא הסיבה הטובה ביותר עבורה לשלוח את בנה היקר אלינו, אחרי הכול היא לא הייתה רוצה שיוודא לילד מה באמת קרה לאביו האהוב ואיזו טרגדיה פקדה אותו כי האמין באישה הלא נכונה." השיב פיירו כולו מדושן מעונג.
קארל לא יכול היה להמשיך ולשמוע את תוכניתם האכזרית, אבל מצד שני לא יכול היה ואולי גם לא היה צריך להגיב לכך.

הדבר היחיד שעשה היה לקמוץ את אגרופיו מרוב כעס ולהתפלל שיגיעו כבר אל 'מבצר האור', שם ייכנס אל משרדו ולא  יצטרך לראות את פניהם נוטפות הרוע של שני אלו. אחרת הוא עלול לפתוח את פיו והדבר עשוי היה להזיק יותר מאשר  להועיל.
 

השנה – 1993

פסיעות רגליים נשמעו בברור על רצפת הפרקט והדהדו ברחבי האולם כאשר ארבע דמויות לבושות גלימות התהלכו במהירות אל תוך מסדרון רחב ידיים עד שנעצרו אל מול שתי דלתות עץ רחבות. גובהן של הדלתות היה שני מטרים וחצי וסמלים כסופים מלאי הדר היו חרוטים עליהן, שניים בכל דלת .במרכזן של כל אחת מהדלתות נוטה למטה עמד נקש בגודל אגוז קוקוס, ראשו של הנקש היה ראש של זאב וצבעו זהב.
אחת הדמויות הניחה את ידה סביב אחד מראשי הזאב, היה זה גבר לבוש גלימה חומה, בשנות הארבעים המאוחרות נמוך היה ובעל פנים עגולות.

זקן שחור ועבה כיסה את פניו, גולש עד צווארו. אותו אדם לבוש חום הקיש שלוש פעמים על דלתות העץ.
"כן." חזק ורב סמכותיות נשמע מצידן השני.

זוג הדלתות נפתחו ברעש חריקה גדול חושפות חדר גדול ורחב ידיים, קירותיו של אותו החדר היו מעוטרים גם הם בסמלים מיסטיים כסופים וזהובים.  ארבעה עמודי אבן גדולים עמדו סביב כקישוט; אחד כחול כהה אשר דולפינים קטנים וגדולים היו מגולפים עליו, השני חום מגולף במגוון של גיריות וחפרפרות, השלישי שצבעו כחול בהיר יותר מגולף היה עיטים וציפורים אחרות רבות הוד והרביעי אשר יש אומרים כי היה היפה מכולם היה צבוע כאש ועל פניו מגולפים עשרות יצורים אגדיים כגון:דרקונים ופיניקסים בגדלים שונים.
היה זה חדר נטול חלונות כמעט לחלוטין, מלבד חלון אחד רחב שניצב בקיר מול הכניסה וגודלו כגודל הדלתות, מה שהפליא בחלון זה הוא שממנו ניתן היה לראות את כל מה שהתרחש מחוץ לחדר אך עבור אלו שעמדו בחוץ נראה החלון כקיר נוסף.  במרחק לא רב מהחלון ניצב שולחן ארוך עשוי עץ אורן, מפה לבנה בעלת שוליים כסופים הייתה פרוסה עליו. מאחורי השולחן  עמדו חמישה כיסאות גבוהים:האחד היה כחול כהה, השני חום, השלישי תכלת בהיר והרביעי אדום כאש. במרכזם ניצב הכיסא החמישי שצבעו היה זהוב.
האיש לבוש הגלימה החומה נכנס פנימה שהוא כורע ברך אל מול השולחן והרכין את ראשו, בעוד שלושת האחרים נשארו מאחור סוגרים את הדלת.
"מה בפיך?" נשמע אותו קול מקודם.

האדם לבוש חום הרים את ראשו מביט אל מרכזו של השולחן שם ישב אדם בגיל העמידה לבוש בגלימה גדולה וארוכה בעלת שרוולים כפולים, רקומים בחוטי כסף דקיקים, צבעה של הגלימה כצבע הזהב. שערו היה קצר ולבן וזקנקן קטן ומסודר כיסה את פניו, עיניו הירוקות בחנו בקפידה את האדם שכרע ברך לפניו. שמו של האיש – ארתור לינרק, אשר היה מוכר בקרב תושבי 'אלוונדאר', כ'כשוף האור האחרון' ואחד האנשים החזקים ביותר שקיימים נוסף על כך היה גם ראש 'החמישה' אשר היו הראשות המחוקקת של העיר.
"סלח לי על השעה אדוני," החל האיש לבוש חום.
"בבקשה, עמוד על רגלייך אירון, אין טעם שתמשיך לכרוע ברך." קטע אותו קול מלא סמכותיות, אך באותה מידה ידידותי.
הגבר ששמו אירון התרומם על רגליו מרכין ראש בהדרת כבוד.
חיוך חביב עלה על שפתיו המעט נוקשות של הממונה עליו כאשר אמר "עכשיו, האם תוכל בבקשה לומר לי מדוע בקשת אותי לבוא לכאן במקום שנפגש בלשכתי ומדוע לא קראת לארבעת האחרים?"
"ברשותך," החל אירון שהוא קד קלות, "סלח לי אדוני אבל למרבה הצער אתה אדם היחידי עימו אוכל לדבר בנושא זה. מדובר בעניין אשר בדרגת בטיחות עליונה."
"ובמה מדובר?"
"הרי אתה יותר מכולם, אדון ארתור, מכיר את 'המנוארי' המנוול מהקצה הדרומי של מולדתנו."
"אם כוונתך לקלאן, אז, כן. אני מכיר אותו אולי טוב יותר מן השאר אבל אמור לי, מה הקשר של קלאן לכל זה?"
"אומנם קשה לי לומר זאת כיוון שאני יודע כמה אדוני קשור אל אותו 'קלאן', אבל ברור לי שאין ברירה אחרת. העניין הוא שיש בידי מידע מהימן באשר לפעילותיו של קלאן בימים האחרונים." סיכם אירון.
עיניי הירקן של ארתור נצצו בהקלה "האם מצאתם אותו?"
"לא אדוני, הוא עדיין בחזקת נעדר." החל אירון שהוא מהסס, "אבל נודע לי דבר מה לגביו, אני בטוח שכאשר תשמע זאת יסמור שערך בדיוק כשלי."
"אם כך, אמור לי כבר מה הדבר." התעקש ארתור.
אירון  החל חוזר על דבריה של האישה הזקנה, מנהלת משק הבית של קלאן, אשר הבטיחה לו כי לאדונה יש נשק חזק ואכזרי בו הוא ישתמש כדי להשתלט על כל העיר ולחסל את 'החמישה'. כאשר סיים, אירון נתן מבט שואל בארתור "מה אתה מציע אדוני?"
"כרגע מוטב שלא תדבר על זה עם אף אחד, אין שום טעם לגרום למהומה גדולה. בינתיים חזור אל עבודתך תן לי ולאנשי לטפל בזה."
אירון קד בראשו "כרצונך." אמר והחל עוזב את המקום.
ארתור חיכה עד ששמע את צעדיו המתרחקים ולאחר מכן פרץ בצחוק גדול ומתגלגל "בחיי, הוא באמת בלע כל מילה, איזה אידיוט." קירות החדר רעדו למשמע צחוקו  "צדקת בקשר אליו, קלאן." אמר בשקט.

ההמשך יבוא ...

טוב , זה הכול בניתיים מקווה  שנהנתם, כן אני יודעת שהפרק יצא קצת חלש.

בכל מקרה , רק רציתי לאכל לכולכם:

    שנה טובה  ומתוקה !!!!

שתיהיה לכם שבת שלום ולכל מי שצם - צום קל ...

שלכם ....

היי אנשים, 

הנה יצא לו פרק שני של 'מבצר האור '.

לפני שנתחיל יש לי רק הודעה קטנה :  לנוחיותכם החלטתי להוסיף תמונות ליד הדמויות ב תקציר העלילה ומפתח הדמויות . 

אז , אתם מוזמנים להכנס לראות , ולהנות  :)

ושוב אני רוצה להודות ל ayano_chi המדהימה על העזרה הרבה שלה גם על חיפוש התמונות וגם על הבטא!!!

ועכשיו בלי עוד הרבה קישקושים , הפרק.

תהנו ...

   פרק שני - בלבול

השנה - 1993

העיר  'אלוואנדר' שכנה לה במעמקי 'היער האסור' מוקפת בחומה גבוהה ובלתי ניתנת לחדירה.
עיר כה יפה הייתה עד שכל המילים בעולם לא הספיקו כדי לתאר אותה;בניינים גבוהים עשויים כסף וזהב נצצו באורו הכסוף של הירח.

שבילים ודרכי אספלט רחבים קושטו בפרחים וצמחים כל צבע וצורה. במרכזה של העיר ניצבה כיכר גדולה מכוסה כרי דשא אשר במרכזה עמד לו זקוף עץ 'ערבה בוכייה' , אך לא היה זה עץ רגיל כאם עץ קסום בעל עלים מוכספים וגזע בצבע נחושת. 'הערבה הבוכייה' נחשב לזן נדיר באזורים נידחים אלו של היער וסיפק לאנשי העיר את התקווה והאמונה במעשיהם ובדרך בה בחרו ללכת. בשעות החשכה לא הייתה אף נפש חייה אשר הסתובבה ברחובות, מלבד מספר גברים לבושי גלימות הנוסעים בעגלת עץ רחבה הרתומה לחמישה סוסים לבנים.

העגלה נעצרה הרחק בתוך העיר לצידו של בית פרטי בעל גג רעפים משולש סביבו הייתה חומת אבנים בגובה בינוני, מן העגלה ירד אדם לבוש גלימה חומה, בשנות הארבעים המאוחרות נמוך היה ובעל פנים עגולות. זקן שחור ועבה כיסה את פניו , גולש עד צווארו. 

"רוצה שנלווה אותך?" שאל אדם אחר, הוא היה צעיר יותר ולבש גלימה כחולה.

 אך האיש לבוש  החום הניד בראשו. "אני יכול להסתדר לבד ,תודה. חכו לי כאן." אמר וניגש אל שער הברזל ,נכנס פנימה. הוא צעד בשביל מרוצף אבני ספיר פונה אל שלוש מדרגות עץ ארוכות וצרות המובילות אל מרפסת רחבה עשויה עץ אורן. עולה במדרגות ניגש לדפוק על דלת הכניסה אשר הייתה מצופה כולה אבני חן יקרות מכל סוג. 'איזה טעם זוועתי יש לו' חשב שחור הזקן לעצמו שלפתע נפתחה הדלת ומולו עמדה אישה כבת חמישים, בגדיה היו עשויים משי יקר בצבע ירוק לימון שערה השחור כעורב היה אסוף בקפידה לאחור. עיניה החומות שלחו מבט בוחן  אל הגבר העומד מולה כאילו בקשו לעמוד את רצונו. "ערב טוב אדוני," החלה האישה בקול צורמני "במה אני יכולה לעזור לך?"
"ערב טוב גברתי, אני מחפש את בעל הבית."
"בעל הבית?" היא נראתה מופתעת "זה כבר ארבעה ימים שלא שמעתי ממנו דבר, הוא פשוט עזב ערב אחד ועד עכשיו לא חזר."

 "אין לך מושג איפה הוא יכול להיות?"
"שום מושג ואני לא אתפלא אם לא נשמע ממנו יותר." מלמלה.
"מדוע את חושבת כך גברתי?" התעניין שחור הזקן.
"מדוע, אני אגיד לך מדוע, הוא טיפוס מוזר, משוגע וחסר רחמים. הוא בוודאי מאס במרורים שהאכיל את כולנו אז ברח כדי למצוא מקום אחר כדי להפיל עליו צרות חדשות."
"האם היה קשה לחיות איתו?" חקר הגבר חום הגלימה.

האישה נאנחה היא יצאה אל המרפסת סוגרת אחריה את הדלת וניגשה אל שולחן עגול בעל מפה לבנה שעמד לו בפינה, סביבו עמדו להם ארבעה כיסאות מעץ אורן מלא. היא התיישבה על אחד הכיסאות מסמנת לו להתקרב .

 הגבר חום הגלימה ניגש אל המקום בזהירות כאילו חשש ממלכודת כלשהי ולבסוף התיישב על כיסא שמולה.

לאחר שישב פתחה הזקנה את פיה ואמרה, "כול חיי ותאמין לי חייתי דיי הרבה זמן, מעולם לא נתקלתי באדם שכזה, כל כך חסר לב, אכזרי ובלי מצפון. הוא היה מעביד אותי שעות וכלל לא אכפת לו מאישה עייפה ומבוגרת שכמותי."
"אם זה כך מדוע לא התלוננת עליו?" תהה שחור הזקן.
חיוך מריר ריצד על שפתיה של האישה "למי אתלונן, הוא מחזיק אותי כאן כבת ערובה ולו הייתי פותחת את פי ומעירה משהו מיד היה האדון שלי מעמיד אותי במקומי."
"הוא העז להרים עליך יד?" התרעם שחור הזקן.
"וזה לא הכול." היא עצרה לרגע שולחת מבט קצר אל הגבר שחור הזקן שמולה עיניה אומרות סוד  
"אני יודעת משהו חשוב, סוד גדול ונוראי שלו האדון שלי ידע שגיליתי אותו היה הורג אותי במקום."
"ומה זה?" ביקש שחור הזקן לדעת.
האישה עצרה לרגע, לא בטוחה אם כדי לה לדבר בידיעה שחייה היו בסכנה אך לבסוף השתכנעה, "יש לו נשק סודי."
"איזה מן נשק זה?" שידל אותה.
"אני לא ממש יודעת, אבל שמעתי אותו מדבר עם מישהו. הוא אמר שבקרוב מאוד הכול ישתנה ובעזרת הנשק הסודי והמתוחכם שלו הוא ישתלט על העיר שלנו ועל כל יושביה."
"זה מה שהוא אמר?" השתומם שחור הזקן.
"וזה לא הכול, לפי האדון שלי אפילו ה'חמישה' לא יוכלו לעצור אותו כי הנשק הסודי הזה שלו חזק יותר מכולם יחד." 

הגבר חום הגלימה התרומם מן הכיסא שהוא מתיח את ידו בשולחן וקרא בזעם, " ידעתי!"
הוא הביט באישה שמולו והאמין כי דבריה הם אמת ,"ידעתי שאי אפשר לסמוך על ה'מונארי'  המחורבן הזה. הייתה לי הרגשה שהוא ישחק מלוכלך אבל האדונים שלי היו טיפשים מספיק כדי שלא לשים לב לכך אבל הוא טעה אם חשב שיערים עלי."
"בכל מקרה גברתי זה לא מקום בטוח עבורך להישאר פה, עליך לעזוב. מדוע לא תבואי איתי, אני ואנשי נדאג לך למקום מוגן יותר." הוא הציע.
"אני מודה לך אבל אל תדאג לי, במילא אין לי מה לעשות כאן עכשיו שהוא עזב רק אסיים לארוז ואעזוב גם אני את המקום הארור הזה." הרגיעה אותו.
הוא הודה לאישה על המידע שנתנה לו קד בראשו וניגש חזרה אל הכרכרה.
שותפיו שהבחינו בפניו הלבנות כמו סיד מיהרו אליו ,"אתה בסדר, אדוני?" שאל אחד.
"הוא פגע בך?" שאל אחר.
"אני בסדר והוא לא היה שם."
"אם כך מדוע לקח לך כל כך הרבה זמן?" התעניינו אנשיו.
חום הגלימה נאנח ,"זה לא משנה עכשיו, קדימה יש מקום שאליו אנחנו צריכים ללכת." הוא פקד שעה שעלה על העגלה, שלושת הגברים הנותרים

 עלו אחריו ממהרים לעזוב את המקום.

חלפה שעה מאז ביקר שחור הזקן בבית העץ המרשים והמפחיד, אותה אישה זקנה שפתחה לו את הדלת ישבה עתה במרכזו של חדר עבודה חמים קירותיו של אותו החדר היו מכוסים תמונות מרהיבות בדמותן של פיניקסים גאים או בנות ים יפיפיות, מצדו השמאלי ניצב שלוחן כתיבה רחב עליו היו מונחים מספר מגילות קלף קשורות בסרט ושישה עטי נוצה בצבעים שונים אשר הונחו שם בסדר מופתי.  בצידו הימני ממש בקיר מול השולחן ניצבה ספריית עץ רחבה וגדולה עמוסה כולה בספרים עבי כרס בעלי כריכה מקטיפה ומגילות קלף קשורות בסרטים בצבעים שונים. שטיח גדול שצבעו שמנת  השתרע על רצפת העץ במרכז החדר עליו עמדו שלוש כורסאות עור עבות נצבות באלכסון אל מול האח הבוערת.

האישה הביטה באש הבוערת באח ונהנתה מהשקט אשר שרר בבית.

'אדלייד' נשמע לפתע קול לוחש.
האישה התרוממה מן הכיסא ומבלי לומר דבר נגשה אל דלת הכניסה ויצאה מן הבית, 'אדלייד' נשמע הקול בשנית.

 הזקנה הסתובבה בגינה רחבת הידיים מביטה סביב ובוחנת כל פינה, היא נגשה אל שער הברזל השחור יותר פותחת אותו ובודקת שאין שם איש

לאחר מכן חזרה אל הבית נכנסה פנימה , נגשה אל חדר העבודה והתיישבה שוב אל מול האח ידיה שלובות זו בזו.

"השטח נקי." קראה אל החדר הריק.
מבין הצללים הופיעה דמות לבושה בשכמייה שחורה. הייתה זאת דמותו של גבר פניו הלבנות כזוהר הלבנה היו רגועות, עיניו שהיו כחולות כזוג

 אגמים קפואים בחורף נצצו באור ההמום שנפלט מן האח. שערו הארוך שצבעו כחול נח לו מפוזר על גבו , מספר קצוות סוררים נפלו על פניו

והסתירו כמעט לחלוטין צלקת קטנה שהסתלסלה מקו הגבה הימני שלו ועד לקצה אפו.

"הבנתי שהיו לך אורחים היום." הוא החל מתיישב על הכורסא לצידה.
"ממש כמו שחזית." הייתה התשובה.
"ואני מניח שתחקרו אותך לגביי לא?"
היא החלה לחייך " הו, כן. ועוד איך אבל אל תדאג הצלחתי להפטר ממנו."
"ממנו?" הוא נראה מופתע .
"כן רק, אחד הגיע לפה, הוא היה בערך בן גילי נמוך ובעל זקן שחור ואם זכרוני אינו מטעה אותי הוא לבש גלימה חומה."
"כך, אני מניח שהשחצן הזה רצה את העונג לתפוס אותי באופן אישי."
"הוא בהחלט נראה ככה," היא הסכימה "הממזר היה נחוש ללכוד אותך קלאן ולא נראה לי שתצליח להפטר ממנו בכזאת קלות."
אך קלאן לא נראה מפוחד ככל, למעשה הוא היה משועשע מכך "הוא בהחלט מוזמן לנסות."
"יום אחד תמצא את עצמך תלוי על הערבה הבוכייה מסוקל באבנים וכוחות קסם וכל זה רק בגלל שאתה לא מקשיב." היא נאחה, "טוב מילא, בכל מקרה , ספר לי איך הלך בחנות העתיקות?"
פניו של קלאן נאורו באושר "מצאתי אותו," הוא הכריז בקול נרגש "מצאתי את התקווה שלנו לחיים טובים יותר."

 אדלייד נראתה מופתעת "האומנם, ואיפה הוא עכשיו?" היא הביטה סביב בחיפושים אחרי אותה תקווה שהזכיר.

חיוכו של קלאן הלך וגבר "הוא לא כאן, אבל אל דאגה השארתי אותו במקום בטוח."
"מי היה מאמין, שאחרי כל השנים האלו עוד יש לנו סיכוי לחיות כמו כולם." אנחת הקלה נפלטה מפיה אך למרות זאת היה משהו שהעיב על שמחתה, משהו שגרם לה לחשוש מהבאות "מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?"
"לחכות, עד שיגיע הרגע המתאים."
"ואז מה?" היא התעקשה.
"אז, אתחיל בתוכנית שלי להצלת העם שלנו." הוא קרא עיניו נצצו באור זוהר והביעו את כל הכעס והתיעוב שחש כלפי האנשים שהביאו אותו למצב הזה ואם זאת גם שבריר קטן של תקווה לחיים טובים יותר.

אדלייד ישבה שם בשקט זמן מה לא בטוחה מה לומר, לבסוף כשהביטה בו עיינה שיקפו את כל הצער שחשה באותו הרגע, "יש לי הרגשה שהתוכנית שלך אומנם תצליח אבל נראה שזאת הפעם האחרונה בה אראה אותך."
הוא התרומם מן הכורסא ועמד לצידה אוחז בידיה "אני לא הולך לשום מקום." הרגיע אותה.
"אגב, אני יכול לבקש ממך טובה?"
מבלי שהצליחה לשלוט בעצמה החלה אדלייד לצחוק "אתה לעלום לא תשתנה." אמרה ולאחר מכן הנהנה בראשה לאישור.

 פניו של קלאן הרצינו הוא שלף שלושה מכתבים  מכיס גלימתו ומסר אותם לידידתו הקשישה.
"אני צריך שתמסרי את המכתבים האלו, האחד לאוגוסט ווילרד, ואת השניים הנותרים מסרי בבקשה לאיש שעזר לנס שלנו להתגשם , בבוא היום הוא ידע מה לעשות איתם." היא לקחה את המכתבים מהנהנת בהסכמה, "הבנתי."
"ועוד דבר אחרון," הוא נאנח "אני צריך שתפקידי בידיו את האוצר שלי." אמר לבסוף עיניו הכחולות היו כבויות, מלאות עצב סמוי.
אדלייד קפאה על מקומה "מה זאת אומרת להפקיד אותו בידיו, השתגעת לגמרי?"
"את ואני אומנם נעלם אבל ירדפו  אותנו בכל מקום והייתי רוצה לוודא שהאוצר שלי מוגן מפניהם לכן עדיף שימצא במקום האחרון בו יחפשו."
היא לא נראתה מרוצה כלל מכל העניין אבל הבינה שלא נותרה ברירה אחרת,"כרצונך." נאנחה.
הוא הביט בה במבט מעורב של עצב ושמחה "תודה רבה לך, על הכול." לחש.
היא קמה ממקומה וחיבקה אותו לאחר מכן לוותה אותו אל הדלת "להתראות יקירי." היא קראה אליו מבחינה בו נעלם בחשכה.

"שאלוהים יברך אותך קלאן קלנדייל ושייתן לי את העונג לראותך שוב." לחשה.

השנה- 2009

 "תנו לי להבין," קרא קוי מחייך בעודו שולח מבט תוהה אל השלושה ומשם אל אימו ,"אתם טוענים, שאני מוזמן להירשם אל בית הספר הגדול ללוחמים 'מבצר האור'?"
"אמרתי כי אנחנו מאמינים שיש לך את היכולות המתאימות כדי להיות חניך." נאנח האיש לבוש גלימה חומה.
"מגניב, אז מתי אני מתחיל?"
"זה יספיק, עכשיו." התערבה קרלה.
"קר – "החל קארל אך היא מהרה להשתיק אותו, "על תתערב בזה קארל, זה לא נוגע לך." אמרה ופנתה אל האדם בעל הגלימה החומה

"ובאשר אליך באן, אתה יכול להגיד למנהל שלך שאנחנו מסרבים."
"תסלחי לי יקרתי," השיב באן בקול עוקצני "אבל על התשובה יחליט קוי והוא לבדו."
"אמרתי לך כבר התשובה היא לא."
"רק רגע," התערב קוי "ההחלטה אמורה להיות שלי לא?"
"תאמין לי, אתה לא יודע למה אתה נכנס."  החלה קרלה כשהיא מנסה להכניס מעט שכל לראשו של בנה.
"טוב, אז אולי תספרו לי?"
"אין טעם כי לא תלך." פסקה אימו בכעס.
"את חתיכת..." החל באן שסבלנותו כבר פקעה.
"נראה לי  שזה כבר מספיק," נשמע אז קולו של הגבר השלישי בעל הגלימה האדומה, שעד כה ישב בצד וצפה בהם מתווכחים.

 האיש לבוש גלימה החומה אשר ענה לשם באן שלח אליו מבט תוהה, "פיירו?" שאל בתדהמה .
"אני מציע שכולנו נרגע עכשיו,"  אמר פיירו בעודו נעמד על רגליו חיוך קלוש הופיע על שפתיו כשאמר "אני אטפל בזה באן." והחל ניגש אל המקום בו עמדה קרלה.
"כרצונך." השיב באן בטון צייתני מרכין את ראשו לתדהמתם של קוי ומריה. שכן  נראה היה כי פיירו צעיר ממנו בכמה שנים טובות ולמרות זאת באן כיבד את מילתו כאילו הייתה דבר קודש .
"לורד פיירו," החלה קרלה. היא אומנם לא הרכינה ראשה כמו באן, אבל טון הדיבור שלה השתנה, הוא היה שקט ועדין יותר.
"יקירתי ,בהחלט עבר זמן רב מידי. האם אני יכול לשוחח איתך ביחידות?"
"אתה יכול בהחלט אדוני, אך החלטתי לא תשתנה." פסקה. 
"הרשי לי לחלוק עליך," החל  פיירו שהוא מחייך חיוך קצר "אחריך." אמר , מצביע על הדלת הקטנה אשר הובילה אל הגן.

קרלה החלה נכנסת פנימה בשקט, מבלי לומר דבר נכנס פיירו אחריה וסגר אחריו את הדלת.
באן בתגובה קימץ את אגרופו בכעס ויצא מדלת הכניסה, "אני מתנצל על כל זה." החל קארל  שהוא מחייך חיוך רחב אל עבר קוי ומריה

"אני מניח שלשניכם אין ממש מושג מה הולך כאן נכון?"
"ברור," השיב קוי בכעס "אתם  נכנסים אלינו הביתה, מתפרצים על אימא שלי ואחר כך היצור המוזר הזה." אמר מביט אל דלת הכניסה 

 "נראה לי שמגיעים לנו כמה הסברים, מי אתם לעזאזל? , ומה הקשר שלכם לאמא שלי?"
"אתה צודק," החל קארל בעודו מסמן על הספה שהייתה  לצד שלו  "אולי תשבו ואסביר לכם הכול."
"ואולי אני אבחר לבעוט אתכם החוצה," השיב הנער במתיקות ארסית.

"קוי, בבקשה." התערבה מריה שהיא מופתעת מהתנהגותו. קודם ההתפרצות של קרלה ועכשיו הוא  'מה בדיוק הולך פה' חשבה לעצמה.
"לא , זה בסדר." חייך קארל  "ברור שאתה כועס אבל, אולי לפני שתבחר לבעוט אותנו החוצה, תקשיב למה שיש לי להגיד." 
"אני מקשיב." נאנח קוי שולח מבט בוחן אל הגבר הזר בעודו מתיישב בספה שמולו רגליו שלובות זו בזו "וכדי שזה יהיה טוב."

 להפתעתם  סירבה מריה להתערב שהיא ממהרת אל חדרה מאחלת להם ' צהריים  טובים'.
"וובכן כמו שכבר הבנת נשלחנו מבית הספר 'מבצר האור'," החל קארל  "המנהל שלח אותנו, כי הוא...טוב הוא מאמין כי יש לך כישרון נדיר."

הוא שתק לרגע, " ולכן נבחרת להצטרף אלינו." 
"זה מאוד מחמיא לי." השיב קוי בטון ציני "אבל עדיין לא אמרתם לי מי אתם ומה לעזאזל יש לכם עם אמא שלי?"
"כמו שכבר אמרתי, נשלחנו מבית הספר, כדי להציע לך להירשם אליו. בקשר לאמך, אני חושש שאתה שואל את האדם הלא נכון."
"מה זאת אומרת האדם הלא נכון? אתה מכיר את אמא שלי והיא אותך, איך?"
"צר לי אבל  וובכן כמו  שאמרתי, אני לא האדם הנכון כדי לספר לך את זה, שאל את אמא שלך."
"מה זאת אומרת 'תשאל  את אמא שלך'?" התרגז קוי "אני דורש לדעת מאיפה אתה מכיר את אמא שלי ואני דורש את זה עכשיו!" הוא קרא .
לרגע אחד עיניו זהרו באור מפחיד  'אוי אלי, לא  יכול להיות.' חשב קארל בליבו 'לא הוא!'
"אתה מתכוון לענות לי, או לא?" שאל קוי סבלנותו החלה פוקעת.
"כמובן," החל קארל שהוא מחייך בחביבות "אבל קודם  אני רוצה לשאול אותך משהו, אם תרשה לי."
"מה העניין?"
"וובכן, ראיתי שאתה גר עם אמך ועם עוד משהי."
"כן, זאת הסבתא שלי, למה אתה שאול?"
"לא סתם,סקרנות. אביך אני מניח עובד בשעה כזאת לא?"
"אבא שלי מת." השיב קוי ,הכאב בקולו כמעט ושבר את ליבו של קארל  "הוא מת לפני שתיים עשרה שנה, המלחמה  הארורה לקחה אותו."
"אני מבין. צר לי באמת, האמן לי שאני  מכיר היטב  את ההרגשה גם אני לא הכרתי את אבי." הוא נאנח שלפתע הבעת פניו השתנתה ושוב היה חייכני כתמיד "טוב ועכשיו אמלא את חלקי בעסקה." החל קארל שהוא מחייך "אמך ואני מכירים המון זמן, כמעט עשרים ושמונה שנים,היא..." אמר שלפתע נפתחה דלת הגינה ממנה יצאו קרלה ופיירו, זה נתן מבט קצר אל עבר קוי ולאחר מכן פנה אל קארל "בוא ידידי סיימנו את עבודתנו כאן."

זה הנהן בראשו ומהר לקום מן הספה.
"להתראות קרלה, קוי." אמר שהוא מתקדם אל עבר דלת הכניסה.
"נתראה יקירה." אמר פיירו,  בעודו נגש אל הדלת ,"אני מקווה שתזכרי על מה דיברנו, כן?" המשיך בטון מתקתק שהוא שולח מבט אחרון אל השניים ויצא מן הבית. 
"אני מאוד מקווה שלא  נתראה עוד לעולם." לחשה קרלה.
"מה לעזאזל קורה כאן?" שאל קוי ,הבלבול שלו גבר יותר ויותר.

ההמשך יבוא .....

טוב , זה הכול בניתיים מקווה  שנהנתם .

שלכם ....