5 שנים חלפו, דיון, מאז שפתחתי את הבלוג ונעלמתי כלעומת שבאתי. שנים של זוגיות יציבה עם אישתי- אהובתי. יציבה אך חסרת האש שבך בערה תמיד. 5 שנים מאז, שני ילדים- אהובי ליבי והמהות של חיי... שנים של צמיחה והתפתחות. והחודש... החודש זו הפעם הראשונה מאז שהתאהבתי בך יקרה שלי, שבו לא שלחתי לך הודעה של מזל טוב ליום הולדתך...
כבר שנים, באותו תאריך, אני שולח לך הודעה כביכול סתמית... שתי מילים קטנות- מזל טוב שמאחוריהן מתחבא רגש גדול והמון געגוע. כבר שנים שהתאריך ההוא ביומן מעיר בי כמיהה וטלטלה רגשית גדולה. מעיר בי חלומות נושנים, תשוקות אסורות וכאב לב גדול.
אני חושב שהשנה קלטתי יום לפני שהתאריך מגיע... גלגלתי בזכרוני ועל לשוני את זכר השיחה הכתובה האחרונה שחלקנו. נזכרתי איך באותה שיחה קלטתי פתאום מה הזיכרון שלך ממני... זיכרון שאינו מכיל דבר וחצי דבר. זיכרון סתמי, חסר מהות, חסר הבנה של גודל הנפש הניצבת מולך ורגישותה. הקלות הבלתי נסבלת בה ביטלת אותי, דרכת עלי... ואני נמחצתי תחת משקל אהבתי אלייך, בלעתי עלבוני ודמעותיי והיבטתי בראי דרך עינייך...
השנה לא שלחתי הודעה. סוף סוף העלבון קיבל ביטוי במציאות והפסקתי להנמיך עצמי מול זיכרך. סוף סוף אני מבין את גדול הטעות... הרי לו הייתי אישה שכותבת את הבלוג הזה באותן מילים בדיוק, על גבר אהוב זה היה אולי יותר ברור מי בינינו אמיתי ומי היומרני. אך אני גבר... גבר שאוהב את אישתו ולא מקדיש לה מספיק.
אני גבר שהוא אבא, שאוהב, שמחבק... שנזכר לפעמים במי שהיה פעם, באהבה אסורה שטעם מתיקותה נותר על הלשון, אך הוא מלווה במרירות של הבנה. הבנה שדיון היא טובענית. ואני בעל שורשים חזקים ויציבים, איני מותאם כלל לחולות הרוח שבך....
דיון, אני חושב... שאני כבר לא אוהב...
כמה הקלה במחשבה אחת קטנה.
אגב, מזל-טוב....
jonsey
בבלוג זה
בכל הבלוגים
