חתולת אשפתות

תכונה אחת שלי שאני לא אוהבת היא שאני כל הזמן מקשרת הכל לעניינים שבינו לבינה

כבר מגיל ההתבגרות הייתי חושבת על כל בחור או גבר שפגשתי עלי ועליו במיטה / עלי ועליו כבני זוג / האם הוא דלוק עלי וכו'. זה מאד הטריד אותי כי לגבי רוב האנשים הדברים האלה לא נכונים. כלומר הם גברים, אבל זה לא אומר שיש להם תפקיד רומנטי/מיני בחיים שלי.

היום כל בחור שאני פוגשת וקצת נראה לי אני ישר ממשיכה עם זה הלאה עד לדמיין חתונה וכו'.

אני לא אוהבת את זה חלקית מהסיבה שנראה לי שדברים קורים כשאתה לא מצפה להם. למשל עם מקסי' ממש לא ציפיתי שיקרה משהו. ואם אני מצפה מכל בחור שיקרה איתו משהו אז לא יקרה לי כלום עם אף אחד...

דוגמא חמה לחשיבה הזו מהיום:

כמו שאמרתי לכם כבר יש בגרמניה פייסבוק של סטודנטים. זה רק לסטודנטים גרמנים וזה הרבה יותר איכותי מפייסבוק. אני שם ובזמנו כאשר הייתי דלוקה נואשות על מתיאס מהכדורסל חיפשתי אותו שם ולא מצאתי.

היום קיבלתי "בקשת חברות" מבחור בשם מתיאס שלומד בקונסטנץ. הוא רק פתח את הפרופיל ולכן לא היו שם תמונות או פירוט כלשהו חוץ מהשם שלו ומתי הוא נולד (ב-86.....) ברור שמיד קפץ לי לראש שזה מתיאס מהכדורסל שאחרי שראה אותי באוני' כמה פעמים החליט שיאללה הוא עושה מעשה. התחלתי לחשב כמה הוא קטן ממני ואיך זה יהיה ועל איך הוא האחד שאותו כל החיים חיפשתי. איך זה יהיה ואיך נספר לאנשים את הסיפור הזה... לא יכולתי שלא לחשוב את המחשבות האלה הם קפצו לי אוטומטית לראש ובמקביל כעסתי. כעסתי כי קודם כל אני מפתחת ציפיות מטורפות והאכזבה תהיה כואבת. כי יש סיכויים טובים שזה סתם מישהו שראה תתמונה שלי והחליט שאני מוצאת חן בעיניו ולכן צירף אותי, או מישהו שקשור לישראל או אלוהים יודע מה. ודבר שני אני מרגישה שבגלל שאני מצפה זה לא יקרה. שהציפיות שלי הורסות הכל! זה קצת לא ראציונלי כי אם זה הוא אז זה הוא לא משנה מה אני מצפה... ובכל זאת. הפחד הנוראי הזה מלהתאכזב.

לכן כששלחתי מועמדות לקיימברידג' באמת שכנעתי את עצמי שאין לי סיכוי ושזה לא יקרה. כדי שלא אחטוף את הסטירה הכואבת הזו של האכזבה... אותה סתירה שאני הולכת לקבל אוטוטו כשמתיאס יענה לי על השאלה "מאיפה אנחנו מכירים?" ואני אראה שזה לא המתיאס מהכדורסל. :(