פרק 2

"זה תום." הציגה אותי תמרה בפניה הדודים שלה.

"אהלן, אני אדווה." לחצה לי את היד אישה נמוכה עם עניים כחולות בגיל העמידה.

"היי, אדווה." אני לוחץ לה את היד.

"שלומי." לוחץ לי את היד איש שגובהו רב מאוד ושערו אפרפר. גם הוא בגילה של אדווה. 

"תום.. " תמרה מגמגמת קצת, "תום שואל אם הוא יכול... לגור פה בזמן הקרוב. יחד איתי."

"ההורים שלך יודעים?" שואלת אדווה ברצינות.

אני מהנהן בראשי למרות שאני בעצמי לא יודע אם הם יודעים או לא.

"אין בעיה." אדווה כבר נראית לי מאוד נחמדה "יש לי שני חדרים פנויים בקומה השנייה."

אני ותמרה מסתכלים אחד על השנייה ומחייכים.

"תמרה, את יכולה להראות לתום את החדר?"

"בטח" תמרה הולכת לכיוון המדרגות ואני בא בעקבותיה.

"תרדו לארוחת ערב בשעה שמונה." אדווה אומרת לנו "ותום, תכיר את הילדים שלי."

היה ברור שגם יש להם ילדים, הא?

~

"זה החדר שלך." תמרה מצביעה לחדר אחד שצמוד לחדר אחר שאליו היא נכנסת.

אני פותח את הדלת . אני רואה חדר צנוע ונחמד, קצת יותר גדול מהחדר שהיה לי בשדרות. מיטה וחצי צמודה לקיר הימני, מחשב נייד נח על השולחן בצד השמאלי, טלוויזיה קטנה, ארון, כמה שידות. החדר צבוע בצבע כרם חמים. מרגישים פה הרגשה של בית.

"תתקשר להורים שלך." תמרה נכנסת לחדרי בחיוך.

"לא נראה לי." אני אומר.

"זה חשוב," היא מתיישבת לידי על המיטה, "הם דואגים לך."

"הם לא דואגים לי." אני שם את ידי על ידה ומסתכל לה בעניים.

היא כל כך יפה. עכשיו אני מבין למה באמת הייתי חבר שלה. היא הזיזה את שערה הבהיר לאחור וענייה הכחולות נצצו בגלל השמש שחדרה מהחלון .

"הם אוהבים אותך.." היא ממלמלת "הם אוהבים אותך כמו שכל אחד אוהב אותך."

"לא כולם אוהבים אותי." אני משפיל את מבטי.

"איך אי אפשר לאהוב בן אדם כמוך?" היא שואלת ויוצאת מחדרי עם חיוך מרוח על פניה.

אני מצלצל לאמא, הרי אין לי ברירה אחרת . אני מודיע לה איפה אני וכמו תמיד, אין לה בעיה עם זה. היא ואבא מאמינים בחינוך שצריך לתת לילדיהם את חופש הביטוי שלהם.. יותר מדי חופש ביטוי הם נותנים. יותר מדי שזה כבר בלתי נסבל.

"תום." נכנסת לחדרי אדווה. "ארוחת הערב מוכנה. אני רוצה שתכיר את ילדיי."

אני יורד למטה, מסתכל על שולחן האוכל.

תמרה מחייכת ולידה אני רואה ילדה בת שלוש לבושה בגדים וורודים.

מול תמרה יושב ילד בן 12, בערך בגילה של עפרי ולידו יושב עוד איש שלא הכרתי, נראה בן 18, לובש מדים של צה"ל.

"שב." אדווה מסמנת לי לשבת על כיסא אחד ליד החייל.

"אמא.." ממלמל הילד בן ה12, "למה תמרה וחבר שלה פה?"

"אני .. אני לא חבר של תמרה." אני אומר עם חיוך מבויש על פני ותמרה נחנקת במקצת מהאוכל.

"זה תום, הוא ותמרה הולכים לגור פה הרבה זמן."  אומרת אדווה, למרות שלא אמרתי את זה.

"היי, תום." אומר החייל. "אני שירן."

שירן זה לא שם של בת? – זה ישר מה שקפץ לראשי.

"היי." אני מחייך אליו.

"זה שירן," אדווה מצביעה על החייל . "זה בנימין-"

"בן!" קוטע אותה הילד בן ה12, שכנראה שמו בנימין.

"הוא לא אוהב את השם הזה..." היא מסננת "כך קראו לאבי."

"קוראים לי בן." הוא מסתכל עליי במבט בדיוק כמו של עפרי.

"וזאת אן." היא מחבקת את הילדה הקטנה.

~

הארוחה נגמרה. הילדים רצו מהר לחדריהם, שירן יצא מהבית, שלומי הלך לקנות סיגריות ואדווה הלכה לעבודה. יש לה משמרת לילה.

כך שאני ותמרה נאלצנו לפנות את הצלחות..

"איך בבית החדש?" היא שואלת ומניחה את הצלחות בכיור.

"אחלה." אני מחייך ומכניס את בקבוק הקולה למקרר.

"עוד שבועיים מסתיים החופש הגדול ונתחיל ללמוד בחטיבה 'בר אילן..' " היא נאנחת.

"רק זה חסר לי." אני מצחקק.

"תגיד," היא מתקרבת אליי, "בא לך לצאת החוצה? לראות את השכונה?"

"בטח." אני עונה.

הסתכלתי על החלון, ראיתי שחשוך. השעה בערך עשר בלילה. לא משהו שימנע ממני לצאת החוצה עכשיו עם תמרה. אני חושב שאני עדיין אוהב אותה. 

"בוא." היא אומרת .  

אני הולך אחריה לכיוון הדלת ואנו יוצאים ביחד מן הבית. סליחה, מן הארמון.

אנחנו מטיילים בשכונה..שתיקה.

תמיד היה ביני לבין תמרה מין מתח כזה.

תמיד ידעתי שעמוק עמוק בלב, אני באמת אוהב אותה. גם היא אוהבת אותי והיא אמרה לי את זה כמה פעמים.

"זה הגורל" היא שוברת את השתיקה.

"לגמרי.."

"אני ממש שמחה שבאנו לגור פה." היא מחייכת.

"גם אני שמח." אני מחייך אליה.

ת'אמת, אני לא מבין למה אני שמח.. אני שמח כי נפטרתי מהעיר הזאת, או כי אני עם תמרה? אין לי מושג.

"למה נפרדנו?" היא שואלת לפתע.

"לא יודע." אני עונה אחריי כמה שניות. באמת לא יודע למה. זה פשוט לא עבד.

"לא היינו צריכים להיפרד." היא משפילה את מבטה.

על זה אני לא עונה לה. למרות שהיא לא שאלה כלום.

אנחנו ממשיכים ללכת בלי להוציא מילה. נראה כאילו היא יודעת לאן היא הולכת.

"בוא." היא לוחשת ופונה ימינה.

אני רואה גינה קטנה. נדנדות, מגלשות. גינה ריקה מאדם.

תמרה מתיישבת על נדנדה אחת רגילה ולי אין ברירה, אני יושב על הנדנדה השנייה של הילדים הקטנים. אתם יודעים, זאתי עם המקום המיוחד לרגליים של הילדים..

"אתה עוד אוהב אותי?" היא הסתכלה לי בעניים, לא חייכה.

הנהנתי בראשי.

היא השפילה את מבטה.

"אז את מוכנה לספר לי מה זה הפנס הזה בעין?" אני שואל.

"זה כלום." היא נלחצת, "אמרתי לך כבר. זה מהשולחן."

"אמרת שזה מהארון." אני מסתכל עליה, מבין שהיא שיקרה.

"זה לא." היא נוגעת בפנס הקטן בידה. מנסה להסתיר.

אני קם מהנדנדה ומתקרב אליה. אני יושב על הברכיים על הרצפה לידה, נוגע קצת בפנס שלה ומסתכל על זה מקרוב.

"מי עשה לך את זה?" אני מסתכל בעיניה הכחולות.

"אבא שלי." היא מזיזה את ידי מהפנים שלה ועכשיו אומרת את האמת.

"למה?"

"הוא אומר שאני מתחצפת." היא לגלגה.

"בגלל זה ברחת מהבית." אני אומר, לא שואל.

"לא ברחתי. הודעתי."

"ואמא שלך?"

"אמא שלי יודעת . היא לא עושה עם זה כלום.."

"ואדווה?" אני ממשיך בחקירה.

"לאדווה אין מושג וגם לא יהיה לה." היא אומרת בטון קצת מאיים.

"את יודעת ש.." אני קם על שתי רגליי, "אני גאה בך."

"גאה בי?" היא כמה על רגליה גם כן ומסתכלת עליי במבט לא מבין.

"שאת ממשיכה. שאת שמחה מבחוץ, לפחות מנסה. זה קשה ואת מצליחה בזה."

חיוך מאולץ עולה על פניה ואנחנו יוצאים מהגינה.

"שיט.." היא מסננת, "שכחתי את התיק שלי."

היא מסתובבת והולכת לכיוון הנדנדות.

וואי, היא כל כך יפה.. איך היא מתכופפת לקחת את התיק מהרצפה, כל השיער שלה עולה לה על הפנים. השיער הארוך שלה.  

"נהיה קצת קר." היא רועדת ואני רואה את זה.

"קחי." אני מוריד את הסווצ'רט שלי ונותן לה.

"תודה." היא מחייכת ולוקחת את הסווצ'רט.

אנחנו יוצאים מהרחוב הצדדי ונכנסים לרחוב הראשי.

"אז.. ללוות אותך הביתה?" אני שואל את השאלה הכי סתמית בעולם.

"הו, אין צורך." היא צוחקת.

"נראה לך שהאנשים בבית כבר ישנים?"

"בטוח." היא מצחקקת, "הם חננות."

"אדווה מאוד נחמדה."

"כן." היא מהנהנת בראשה, "היא הדודה שאני הכי אוהבת."

אני שותק.

"למרות שהיא.. מצד אבא."

"למה הוא עושה לך את זה?" אני שואל ורק אחר כך מבין שאני קצת מחטט.

"הוא נראה לי מעשן סמים." היא לוחשת אבל אני שומע.

"באמת?" אני מתפלא.

"אל תתפלא." היא משפילה את מבטה, "גם אח שלי בטח מעשן סמים."  

"למה את בטוחה כל כך?"

"ראיתי אצלו בחדר. הוא אפילו לא מנסה להסתיר את זה!"

"ואת?" אני שואל .

"מה איתי?"

"את מעשנת סמים?"