היי(:
לפני הפרק הראשון, אני רוצה להגיד לכולם שהפרק הראשון באמת משעמם :|
מודה באשמה~ ^^
הפרק השני שונה לגמרי וכך גם כל הסיפור.
תנו לזה צ'אנס, מה תפסידו ?  

"זאת אהבה?" פרק 1.

הדבר שאני הכי שונא בחיים, זה לחיות בפחד.

כאילו מישהו רודף אחרייך וכמה שאתה רץ אתה ואתה מצליח לברוח, בסופו של דבר יגמר לך הכוח והוא יתפוס אותך.

צריכים להיות חזקים, צריכים להיות מהירים, צריכים לדעת איך לחיות כשאתה גר במין מקום שכזה.

נמאס לי לחיות ככה !אני יודע איך זה נשמע, אבל הדבר שאני רוצה יותר מכל שיהיו לי בעיות בחברה או במשפחה במקום בעיות במקום מגורים .

בעיות כמו שיש לכל נער מתבגר.

כל פעם שאני שומע 'צבע אדום' אני נכנס ללחץ, אני לא יודע מה לעשות . 8 שנים כבר יש את המלחמה פה- בשדרות . אבל כמה שאני כבר רגיל לזה עדיין אני נלחץ ושונא את המקום הזה ! נולדתי פה, לחשוב שהייתי רק בין 7 כשהתחילו להפגיז פה.

כל ההתבגרות שלי; ה-גיל הכי כיפי שיש.. נהרס . בגלל ההפגזות.

נכון, המון אנשים גרים פה ושורדים . גם אני שורד, אני לא יכול להגיד שלא כי אני חי, עובדה. אבל אני קורס מבפנים. פשוט נמאס לחיות ככה, לבזבז את החיים .

כמה פעמים שאמרתי  להורים שלי שאני רוצה לעבור לתל אביב או משהו והם סירבו.

ההורים שלי הם הכי נחמדים בעולם, אני לא אומר שלא. הם נותנים לי ולאחותי את כל מה שהם יכולים לתת ! באמת . אבל החשיבה שלהם מעצבנת אותי . הם חושבים שאנחנו צריכים להישאר פה בשביל להגן על המדינה. בשביל שהפלשתינים לא יפלשו לפה, הרי זה התכנון שלהם .

"תומי.. בוא לסלון, אנחנו צריכים לדבר." קוראת לי אמא.

"מה?" אני שואל בזמן שאני יוצא מהחדר.

"עופרי! רדי !" צועקת אמא .

"מה?!" עופרי מתעצבנת, היא בגיל כזה שהיא רוצה רק שקט. היא כבר בת 12, היא לא קטנה. דווקא היא לא מפחדת מכלום .

"מה את רוצה?" עופרי מתיישבת על הספה, לידי .

"בעל הבית רוצה את הדירה." אומר אבא.

"באמת?" אני מתלהב.

"כן, דינה ואני כבר מצאנו דירה חדשה." אומר אבא, הוא תמיד קרא לאמא שלי דינה. גם כשדיבר איתי הוא קרא לה דינה. כאילו היא לא אמא שלי.

"כן, פה בשדרות." אומרת אמא וחיוכי נופל .

"למה פה?" אני שואל .

"תום, אנחנו עדיין רוצים להישאר פה. " אומרת אמא.

"אבל למה? עד ש..-"
"נו, מה איכפת לך? יאללה תעביר אותה." קוטעת אותי עופרי.

"את לא רוצה שיהיה לך שקט? " אני מסתכל על עופרי "אתם לא רוצים שיהיה לכם שקט?" אני מעביר את מבטי להוריי .

"תום, זה לא קשור לשקט..-"

"אז למה זה קשור?" אני קוטע את אבא.

"זה קשור למצב בשדרות . זה קשור לזה שאנחנו צריכים להישאר פה כדי שהפלשתינים לא יפלשו לשדרות . " אומרת אמא.

"אני עוזב את הבית." אני מחליט .

"תום.. אל תהיה קשה." עכשיו גם עופרי מתערבת .

"אני לא רוצה לגור פה יותר. אני עוד מעט בכיתה י' , אני יכול לעשות מה שאני רוצה." אני קם והולך לחדר.

"תום..-" מתחילה אמא

"דינה, עזבי אותו. " אומר אבא.

אני נכנס לחדר, לא חושב פעמיים ולוקח את הילקוט שלי . אני שם בו כמה בגדים, פלאפון ומטען . אני יודע שכשאני ארד למטה, אמא ואבא יעצרו אותי ולא יתנו לי ללכת, לכן אני קופץ מהחלון . אני גר בקומה ראשונה אז זה לא כזה משנה.

כשירדתי למטה, העיר הייתה שוממת . בהתחלה, לא ידעתי כל כך לאן אני הולך. כל רגע יכולה להיות אזעקה. חלק אומרים 'זה לא יפגע בי' , חלק יורדים למקלט, חלק עוזבים את הבתים . כולם שונים . כולם מתנהגים בצורה שונה .

"תום ? " אני שומע קול מאחוריי.

אני מסתובב ורואה את תמרה. ילדה מהכיתה שלי שהייתה פעם חברה שלי . אפשר להגיד שאני עדיין מרגיש אליה משהו.

"תמרה?" אני שואל "מה את עושה פה ? "

"מה אתה עושה פה עם הילקוט? כבר 6 בערב." אמרה.  

"אני.. אני החלטתי לעזוב . "
"אתה חושב שברגל אתה תגיע למקום כלשהו ? "

תמרה תמיד הייתה כזאת, הגיונית . תמיד היא חשבה רק בהיגיון, היא אף פעם לא אמרה 'אם ככה אתה מרגיש, זה מה שאתה צריך לעשות' .

היא הייתה חברה שלי פעם אחת . אבל נפרדנו די מהר, הבנתי שהיא לא בשבילי .

"לא, אבל אם זה מה שאני מרג-"
"לפני שאתה אומר את זה, תחזור מהר הביתה. אתה לא רוצה להיפגע מאיזה טיל בדרך, נכון ? "
"זה כבר לא איכפת לי. העיקר שאני לא אגור פה יותר. "
"קרה משהו ? " שאלה .

"לא קרה כלום." הסתכלתי עליה פעם ראשונה היום לפנים ממש.

"קיבלת מכה? " אני שואל אותה כשאני רואה פנס קטן בעין השמאלית שלה.

"לא, זה כלום.." היא נלחצת .

"מישהו הרביץ לך ?" אני שואל. יודע שהיא משקרת .

"לא.. זה מהארון. זה כלום, בכלל לא כואב." ממשיכה לשקר ועכשיו מוסיפה לזה חיוך מזויף .

"מארון לא מקבלים פנס בעין . " אני אומר .

"זה באמת כלום. "

"למה יצאת מהבית ? "
"סתם.. אסור לצאת מהבית ? " היא שואלת .

"אז לאן את הולכת ? "

"בדיוק לאן שאתה הולך."
"אני לא יודע לאן אני הולך."
"גם אני לא."

"יש לך איזה קרוב משפחה במרכז? " אני שואל לאחר כמה שניות .

"כן, דודים שלי גרים בתל אביב, הם הציעו לנו לגור אצלם כמה זמן. "
"ולא הלכתם לגור שם ? "

"ההורים שלי רוצים להישאר פה, אבל אני יכולה לנסוע. "
"את תיסעי ? " אני שואל .

"לא, אני לא רוצה לנסוע לבד. "

שתקנו .

"בא לך לבוא איתי? " היא שואלת .

בהתחלה היה נראה לי מוזר לעבור לגור עם האקסית שלך אצל דודים שלה בתל אביב. זה לא נשמע מזור? זה כן. אבל במחשבה שנייה, לא חשבתי על מוזר או לא מוזר. חשבתי איפה אני רוצה לחיות, איפה אני אחיה בשקט כי המוטו שלי בחיים – 'תנו לחיות בשקט' .

וככה, בלי לשים לב, תוך שעתיים וחצי מצאתי את עצמי בבית שלהם . היה להם בית פרטי .