קשה לי לעשות את הצעד הראשון, להתחיל ע הדיאטה, לחזור לאנה. כי אני יודעת שאחרי שאני אתחיל, ואם אני אצליח להתמיד שבוע, זה בידיים שלי. אני לא אומרת שמאותו רגע זה יהיה קל, אני יודעת שזה קשה ושיש לי עוד דרך ארוכה לפני.

התחלתי לחפש באינטרנט יבות לאכילה רגשית, לחקור את הנושא, והנה המסקנות העיקריות שהגעתי אליהן-

1. על מנת לרדת באמת במשקל ולעשות שינוי, צריך לצאת מ"איזור הנוחות" (comfort zone), וזה אומר, שאם אני רגילה לחזור הביתה אחרי יום ארוך, להתפרק על המיטה בחדר, מול המחשב ועם הרבה שוקולד וממתקים, אז מעכשיו אני לא הולכת לאפשר לעצמי בכלל להגיע למצב הזה. אני חוזרת הביתה ונוסעת לחדר כושר, מתאמנת במשך שעה-שעה וחצי כל יום, וחוזרת הביתה בשעה שבה כל מה שנותר לי הוא לפרוק את התיק, וללכת לישון, בלי יותר מדי מקום לנפילות.
2. אני צריכה להתמקד בסיבה שבגללה אני אוכלת ונגררת לבולמוסים, יותר ממה אני אוכלת, כמה אני שוקלת וכו'. למשל, עכשיו, ברגעים אלו ממש, בזמן שאני כותבת את הפוסט הזה, מה שעובר לי בראש הוא שקניתי גלידה של ben&jerry וקורנפלקס בטעם חמאת בוטנים שמחכים לי במטבח, ומאחר ומחר אני מתחילה דיאטה, מותר לי ללכת ולאכול אותם ברגע שאני מסיימת את כתיבת הפוסט. פעם אחרונה. אז לא! כי לצאת מאיזור הנוחות שלי אומר שאם אני רגילה להגיד לעצמי שממחר דיאטה והיום אפשר לזלול, וכתוצאה מכך להשמין ברמות היסטריות ולאבד שליטה, אז אני הולכת להפסיק עם זה. מה הסיבה האמיתית לכך שאני רוצה לאכול כרגע? אני לא רעבה, אני אפילו מאד מלאה מכמויות האוכל שאכלתי לפני שעה. אני פשוט מתוסכלת ודיכאונית. מתוסכלת מהמשקל העצום שהגעתי אליו ומהדרך הארוכה שאני צריכה לעבור על מנת להיות מרוצה מהגוף שלי, ודיכאונית מכך שאין לי שום עניין בחיים, עקרתי מחיי כל הנאה רק כדי שאוכל להתמקד בירידה במשקל ובגוף מושלם, וגם את זה אני לא מצליחה להשיג. עכשיו כשאני מודעת לסיבה שבגללה אני רוצה לאכול, אני מרגישה מגוחכת לעשות את זה, ואני בטוחה שלהיום סיימתי. זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע, ועדיין ממשיכה להדהד לי המחשבה של "אולי בכל זאת". אבל אני חזקה ואני מזכירה לעצמי מה הסיבה האמיתית שבגללה אני רוצה לאכול.
3. ההבנה שהדרך שבה בחרתי הולכת להיות ארוכה וקשה מאד, היא הכרחית. לא מספיק להגיד את זה ולחשוב ככה, צריך מממש להפנים את זה, במלוא מובן המילה, ולהיות מוכנה ומאבקים פנימיים, למלחמות עם עצמי, לקושי וסבל נפשיים ופיזיים. ברגע שאני באמת אבין מה נדרש ממני ואהיה מוכנה לעשות את ההקרבה, לא רק ברמה התיאורטית, שום דבר לא יעצור אותי.

אני מרגישה שהתקדמתי. אמנם עליתי המון במשקל בתקופה האחרונה, אבל אם אני אדע להפנים את מה שרשמתי כאן, ולהתייחס לזה גם ברגעים הקשים, אני עולה על דרך הצלחה שתקדם אותי לירידה במשקל ולהגעה למטרה. אני כבר מרגישה שיפור קטנטן. העובדה שבכל מצב רגיל אחר הייתי הולכת עכשיו לזלוז את הגלידה שבמקרר וכרגע אני רק כותבת על זה בלי לעשות את זה באמת, גורמת לי להרגיש טוב עם עצמי. שיהיה בהצלחה יפות שלי. תזכרו שחזרה לשליטה לא קוראת ביום אחד.