אני יושבת בחדר עם ידידה שלי כליל וידיד שלה אביב. אנחנו בפנימיה שאני לומדת בה, והחדר הוא החדר העליון ביותר במגורים, שצריך לעלות בעוד גרם מדרגות קטן מעל הקומה השנייה כדי להגיע עליו. זה חדר די מאופש, עם שטיח מקיר לקיר חום, ושתי מיטות צמודות לקיר. אבל כרגע אין לי שותפה לחדר אז יש לי את החדר לעצמי. יש גם טלוויזיה שיושבת על שולחן, ושולחן עם כיסאות ליד הדלת. הדלת פתוחה ואפשר לראות את החצר הפנימית של המגורים, איפה כמה אנשים יושבים בספסלים ומדברים.
כליל ואביב מעשנים, ומציעים לי גם. אף פעם לא עישנתי קודם. אני לוקחת סיגריה ומדליקה אותה ונושמת. זה מפתיע אותי שזה לא מחניק אותי כמו שחשבתי. זה סתם מרגיש כמו נשימה מעופשת. אחרי כמה זמן שאנחנו יושבים ומעשנים ומדברים, אנחנו יוצעים מהחדר ויורדים למטה אל עבר בית הספר.
כשאנחנו נכנסים לאולם הוא מלא במורים, ויש מזנון מפוצץ באוכל ומלצרים מסתובבים עם מגשים ואליהם משקאות או מאכלים קטנים שתקועים על קיסם. אני רואה שם את פליקס, וגם את טוביה, שני מורים למתמטיקה ופיזיה שהיו לי בתיכון. אני רואה שם גם את נתי, בחור שהיה בא לתיכון שלי אחרי שעות הלימודים ועוזר לילדים במתמטיקה. אנחנו עומדים ומדברים איתם, ומעשנים. להכל יש הרגשה מעופשת. לא רואים ברור לגמרי, כאילו יש ערפל, ולא נושמים צלול לגמרי, למרות שזה לא מרגיש ממש מפריע.
פליקס קורא לנו לבוא ואנחנו יוצאים מהאולם. אנחנו נכנסים למכונית והוא מתחיל לנהוג. בנתיים אנחנו ממשיכים לעשן ולדבר איתו. מתישהו הוא נעלם, כנראה ירד מהאוטו, ואני נוהגת. אנחנו מגיעים לאן שכליל ואביב היו צריכים להגיע אליו, וגם הם נעלמים מהאוטו.לא יוצאים ממנו, אלא פשוט מתפוגגים. אני ממשיכה לנהוג לבד. אני מדליקה עוד סיגריה תוך כדי נהיגה. מתישהו אני תוהה שוב למה זה שאני מצליחה לנשום למרות הסיגריות. אני לא משתעלת ולא קשה לי לנשום, אבל הנשימות מרגישות לח. כאילו יש לי עובש בקנה הנשימה.
הכל מתפוגג ואני מתעוררת.
לפני שאני מתעוררת לחלוטין, כשאני עדיין חצי ישנה, אני זוכרת את ההרגשה המעופשת בריאות שלי.
אני לוקחת נשימה עמוקה, ונזכרת מה זה לנשום צלול.
עכשיו אני ערה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
