צעדים ראשונים.

עוד פוסט שנכתב אך ורק כדי לשמר רגעים שלא יחזרו.

עידן.

אחח. עידן.

עוד גבר מצוי, פשוט זן נחות שפל וחסר כל תועלת.

שוב הולכתם אותי שולל, אבל הפעם ? אני גאה בעצמי. נלחמתי על מה שרציתי, על מי שרציתי, סתם חוסר מזל ליפול על עוד אידיוט, או על עוד אידיוט עם חבר טוב שרוצה אותי. אחרי שכבר הרמתי ידיים, כשחשבתי שיש לו מישהי אחרת, יפה ממני, ומצחיקה ממני, עם ביטחון גבוה ממני, הוא הפתיע.

זה יכל להיות ערב מהסרטים, אם הוא לא היה זבל.

במסיבת גיוס של אחד מהידידים שלי, דיברנו. את השיחה הכנה ביותר שיצא לי לדבר עם מישהו, ככה חשבתי לפחות. אחרי שדיברנו והוא הלך, עם עוד אחת שככל הנראה עשתה לו טוב. מאוד. הלכתי וחזרתי לדבר איתו, בעזרת כמות גדולה מאוד של אלכוהול, ועבזרת דביר שפשוט דחפה אותי פיזית. הוא בא, לקח אותי לצד, וניסה לנשק אותי.

מכאן השיחה הולך ככה.

אני: למה נראאאאה לך ? אין מצבב.

עידן: אין מצב ?

אני: אין סיכווווווי.

בלאאאק אחד גדול.

אני: למה אתה יכול לדבר איתי ככה רק כשאתה שיכור?

בלאקים מטורפים באמצע.

עידן: את לא מבינה שני שאני רמה אחת מתחתייך, מה את מוצאת בי ?

אני: אני לא הולכת להגיד לך את זה, ממש לא. אני עידן, לא התנשקתי איתך בנשף כי הייתי שיכורה

עידן: אז למה ?

אני: מה נראה לך ?

עידן: שני אני פוזל, את לא היית מסתכלת עליי לפני חודשיים, הייתי 15 קילו יותר. מה את מוצאת בי ? ואני לא יכול שחבר טוב שלי רוצה אותך.

אני: עידן אתה יודע מה היה עם עדי ?

עידן: כן, נכנסתי לחדר כשהוא דיבר עם אביב, והיא שאלה אותו מה עם שני, אז הוא אמר לה ששום דבר, למה ? כי היא רוצה אותך.

בלאקים מטורפים

אני: אתה מלא בתירוצים, כולך מפוצץ בתירוצים, אתה מאשים את כל העולם חוץ מאת עצמך, תסתכל על עצמך כבר אתה צריך להתבייש שאתה מצליח לדבר איתי רק כשאתה שיכור.

עידן: יש לי מישהי שאני לא יודע איך לסיים איתה את זה

אני: שני. (לא אני כן)

עידן: יפה. אז אם את כל כך טובה בלדחות גברים תגידי לי איך לסיים את זה (זה כי הייתי שיכורה ואמרתי לו באמת את האמת לאמיתה: "אתה יודע כמה גברים דחיתי בגללך ?!"- אלכוהול כן כן)

אני: תגיד לה שהיא מדהימה, אבל שיש לך מישהי אחרת.

עידן: שני, אם אני מתקשר אלייך מחר, את באה אליי ?

אני: כן

עידן: את באה אליי ?!

אני: כן.

עידן: אז תני לי את הטלפון שלך

אני: נתתי לך אותו כבר

עידן: נו אבל לא שמרתתי.

אני: אז עכשיו תתאמץ אני לא נותנת לך אותו שוב פעם (כן כן אני חיה בסרט שאני שיכורה)

עידן: את מודעת לזה שאני אצטרך לגנוב מידידה מאוד טובה שלי את הפאלפון בשביל זה כן ?

אני: חבל.

בלאקים.

התחבקנו, הוא ניסה לנשק אותי, אמרתי לו שזה יקרה כשהוא לא יהיה שיכור.

חזרתי הביתה, חברים באו אליי לשבת למטה, אני מקבלת טלפון- עידן. שני אני בא אלייך, טוב יאללה בוא כמה חברים יושבים אצלי למטה.

הוא בא, היה נחמד, דיברנו איזה שעה.

עד שהם הלכו, ונשארנו לבד. האדם הכי פחות צפוי מופיע לי מאחורי הגב, מי ?

אח שלי לירון. מהההההההההה ?!?!

בא מתיישב מתחיל לעשן איתנו לדבר.

שעה.

והוא לא הולך.

השעה כבר שבע בבוקר.

והוא לא הולך.

עידן עושה: טוב יאללה שני הולכים לישון אצלך ?

אני: (רק כדי להעיף את עומר) יאללה בוא.

אנחנו הולכים.

אני: אתה באמת רוצה לישון אצלי ?

עידן עושה פרצופים של כן.

אני: אמא שלי תהרוג אותי (אמא בכלל לא הייתה בבית)

מתחבקים.

עידן: אז מה ? זהו ?

אנמי: בוא נשב עוד קצת

התיישבנו, שמתי עליו ראש. הוא אפילו לא נגע בי. היה לומבט כזה של לא, הרגשתי ממני לא, שזה לא זה, שזה לא מה שהוא רצה. אני זאת שהחזקתי לו את היד, בקושי דיברנו. כמעט נרדמתי עליו כבר.

אני: וואי אתה מודע לזה שאני ערה יותר מ24 שעות ?

עידן: כן אתה באמת צריכה ללכת לישון, יאללה בואי אני אלווה אותך.

אני: כן אבל אין לי כוח לקום

עידן: יאללה בואי.

הוא ליווה אותי הביתה.

מתחת לבית שלי (שאין לי מושג איך הוא ידע איפה אני גרה) התחבקנו. נוגע לא נוגע, התנשקנו.

אמרתי לו לילה טוב.

הוא צחק ואמר לי כן, לילה טוב, אתה באה אליי מחר כן ?

אני: אבל תתקשר הא?

עד היום לא קיבלתי טלפון.

שלחתי לו אתמול אסאמאס, הוא לא ענה.

שיילך להזדיין.

וואו. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

מסתבר שיש לו מישהי, ואני חטפתי רגליים קרות, לא רגליים קרות, לא פחדתי, עצבים. לא גם לא התעצבנתי. הייתה לי את הדקירה הזאת בלב, ואין זהו, אמרתי אני פורשת עכשיו, לפני שיהיה לי יותר קשה לצאת מזה, לשכוח ממנו.

ראיתי אותו סוףסוף אתמול, אחרי שבועיים שלא ראיתי אותו. דיברנו קצת, הוא קם ועלה למעלה, השאיר אותי לבד, הלכתי לשבת איתם, והוא דיבר על מישהי. אין פשוט אסור לי לפקפק באינטואיציות שלי, ברגע שראיתי את ההודעה ממנה ידעתי שיש בינהם משהו. וכנראה שזה לא נגמר. ברגע שהנושא עלה, והבנתי על מה מדובר, לקחתי את הרגליים, והלכתי משם. כל הערב לא דיברתי איתו, לא הסתכלתי עליו, אמרתי דיי שני, זהו, נגמר, יש לו מישהי אחרת. ומסתבר אחר כך שיצאתי מפגרת, שחברים שלו שיקרו, שהוא לא באמת רצה אותי, הם סתם חברים חארות, ויצאתי, מפגרת. חשבתי שהוא ביישן שהוא לא מתחיל לדבר איתי אחרי מה שקרה, שהוא באמת מתבייש, או מפחד או ה' יודע מה. הוא סתם פשוט לא רצה אותי. ולא הבנתי כל אותו זמן למה הוא לא עושה כלום, וגם בשיחות, עכשיו הבנתי, זה לא שאני "עושה לו טובה" זה הוא שזורם איתי. ווואלה. לא מתאים לי. לא מתאים לי להכנס לזה עכשיו בתקופה הכי יפה שלי.

לפני שהתחלתי את הפוסט, גוללתי את הסיפור פעם אחרי פעם בראש, ולא מצאתי את הפיתרון, עכשיו, כשכתבתי את המילים, והתשובה כל כך פשוטה ובולטת. אני ממשיכה הלאה.

ולנושא אחר לגמרי. זה באמת רק כדי שכשאני אפתח את הבלוג שלי עוד עשר עשרים שנה, אני אזכר בכך שזו התקופה היפה ביותר שהייתה לי בחיי. חופש מוחלט, חברים, ים בלילה, ישיבות עד מאוחר, סוףסוף אני עצמי, ומסתבר שלהיות עצמי זה מספיק טוב, מספיק טוב כדי למשוך את האנשים הנכונים, מספיק טוב כדי לבנות סביבי מעגל חברים אוהב ותומך. אתמול, לפני המסיבת גיוס של אייל, הלכנו אני ועדנה לשבת בים, על סיגריה. היה פשוט כיף, הרגשתי חופש, שליטה וחוסר שליטה מלאים בחיי, הרגשתי איך היקום מסדר את עצמו למחזיר את החיים למסלולם הרגיל. ישבנו ודיברנו, והקשבנו לים. אחרי המסיבת גיוס שלו, שוב חזרנו לים. מוסיקה מחשבות, חברים, חופש.

לחיי הימים האלה שלעולם לא יחזרו.

היום הוכחה לי הטענה, שהיקום מסתדר את עצמו.

זה מין איזה שהוא כוח שמתקן את עצמו מחדש כל פעם, כל עוד אתה לא נלחם בו.

ואתמול, כשכל התוכניות שלי השתבשו, צמחו מהן תוכניות יפות אחרות.

בקיצור, במקום להתפלסף. אתמול, קמתי מוקדם הלכתי עם הדר לראיון עבודה אחרי שלוש שעות שינה, חזרתי, ישנתי שעתיים, כל היום השתעממתי עד מוות, אבל אמרתי לעצמי, שני את עושה עם עצמך משהו, את השינוי שכל כך רציתי התחלתי, אין יותר בלאגן או חוסר תשומת לב, קמתי, סידרתי כל חדר וחדר, עזרתי לאמא, עשיתי מסכות ויום טיפוח, ערכתי לקידוש לבד כי אמא הייתה אצל החבר, אכלנו נהנו מזמן איכות משותף שרק אחים יכולים לחלוק, אלה היו אותם רגעים ספורים שהרגשנו באמת את הקשר המשותף והכל כך חזק של אחים, צחקנו ונהנו וכמו תמיד חזרנו גם להתווכח מי שוטף את הכלים.

הגיע הלילה והתיכנונים הקבועים של שישי כבר החלו, הדר הבריז לי ולא הגיע, עירית כהרגלה הייתה אדישה, מה פה מה שם כולם באים אליי הביתה. דביר הגיעה אליי ראשונה, דיברנו וצחקנו, כל כך נהנתי, גם מאווירה, וגם מתחושת החופש הגמור של תקופה מתוקה שלא תחזור, החופשיות בה דיברנו הפתיעה אותי, כמה מוזר לגלות אנשים אחרי שאתה לומד איתם 12 שנים מחדש. שתיים מתן דייזי ועירית הגיעו, ישר אחריהם גם יניב, דיברנו צחקנו, בעיקר צחקנו כמו שרק החבורה שלנו צוחקת, השטויות של עירית, היציאות של דייזי, האדישות של מתן והבגרות החדשה של יניב שהפתיעה אותי. גם הדר הגיע בסוף אחרי דייט מוצלח שלו. ארבע וחצי חמש מתחילים להתקפל, עדנה והדר מגיעות דיי בהפתעה, הולכים להחזיר את יניב הבייתה, עדנה בנתיים הולכת לדייט, יושבים אצלו קצת, עדנה מתקשרת שנבוא לקחת אותה מהר, מסתבר שאותו דייט לא היה חלומי במיוחד, והגבר, לא משהו בכלל, ושאחרי כמה ג'וינטים או אפילו יותר גרוע מזה, לא בדיוק חושבים מהראש אלה מהזה .. חוזרים ליניב מתן דייזי ועירית גם הם הגיעו ליניב, יושבים צוחקים ומשחקים עם הגורים החדשים, התחילה כבר השיחה העמוקה של הבוקר, 7 בבוקר, כשאור מלא בחוץ, עדנה מחליטה לישון אצלי אחרי הטרואמה שעברה ואנחנו הולכות אליי הביתה.

כמה לא צפוי, כמה גדוש, וכמה כיפי :) 

הא, ועידן התקשר (אחרי שאמרתי לו כן)