שנתיים.
וואו, גיל 15 זה כל כך קטן...שנתיים זה המון זמן.
מה שנתיים? לפני רגע נעלמת לי, עוד לא הספקתי להפרד...
כמה הספקנו לעשות בזמן הזה. התחלנו שתי כיתות, וסיימנו בית ספר, ובין לבין היה עולם ומלואו. ואת לא שם.
נדמה כאילו רק אתמול ראיתי אותך, וקולך כבר הספיק לדעוך.
מה אני יכולה להגיד שעוד לא אמרתי במהלך השנתיים האלה? מה אוכל להוסיף לכל שארית חיי?
כי דבר לא זז, וכלום לא מתחדש. נשארו הזכרונות והתמונות ולא ייתוופסו להן עוד.
אם הייתם שואלים אותי בשישי לאוגוסט 2010 איפה אני אהיה בעוד שנתיים, הייתי אומרת: מה זה שנתיים? איפה אני אהיה מחר? איפה גוני תהיה מחר? איך שנתיים יעברו בלעדיה? איך אני אשמור על השפיות שלי? שנתיים לא יכולות לעבור, זה בלתי אפשרי."
והשמיים לא נפלו. והשמש שוקעת וזורחת כל יום מחדש, ואני עסוקה בעוד דברים, ובתכנון העתיד שלי.
עתיד. לך לא יהיה עתיד. אין לך עתיד. יש לך קבר, ונצח, ונשמה ענקית וזכרון.
אני שונאת ללכת למקום הזה. ל"בית החדש שלך". זה לא בית. יש שם שקט קר, לא ציוץ של יגו ונביחות של מיה.יש שם ריח של חוץ, לא הריח שלך. יש שם אבנים, לא ספות וכריות. יש צינור השקיה, לא שוקו קר.חוץ משמך על אבן גדולה, אין שם שום דבר ששייך לך. אז אני שונאת לבוא לשם. אני רואה אותך על הגג שלי, ובמדרכות של הקיבוץ, ובחלומות, ומבקומות מוכרים ובאנשים חדשים... בכל מקום- רק לא שם.
ואנחנו נאספים שם, כי שם את נמצאת. ואני לא יכולה לשמוע את הצחוק שלך, רק שקט.
יש בי אי שקט, ורצון לישון. אני רוצה לשכוח מהכל, אני רוצה להזכר בך. כואב לי בחזה, איפה שהלב. והעיניים כבר שורפות, מבקשות להעצם. רק להפזיק לבכות.... ולזכות לעוד חיבוק ממך.
"שייסחף החול, שיחשרף הכל
אני הולך"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
its me bitches