חצי שנה שבה - עברתי טסט, השתחרר המלווה, התגייסתי ליעודי לקצונה, עברתי טירונות, סיימתי קורס של חודשיים וחצי ובסופו היה טקס מדהים שבו קיבלנו את השרוך המהמם שלנו, שבירת דיסטנס מטורפת, שיבוץ מחדש והפרדות מהקורס המדהים שלי, הגענו 9 מכל הקורס לאותו בסיס, נפלתי על קצינה פח, שבוזה מהתפקיד שלה ואין לה ממש כוח לחנוך אותי. הגעתי לפני תרגיל חטיבתי עצום של מילואימניקים, הייתה הרבה עבודה, עדיין יש ואני נשארת כל יום בבסיס עד 20:00 בערך, חוזרת הביתה מותשת... הספקתי גם להכשל במבדקי הקצונה ולבקש ועדת חריגים שאני מחכה לה בקוצר רוח. בינתיים רוב החברים שלי מהקורס נכנסים להכנה לקצונה עוד שבוע וחצי ואני לא אהיה איתם. אז אחרי כל זה, ואחרי שסגרתי פסח א', קיבלתי סופ"ש ארוך שבו ישבתי וחשבתי מה לעשות - מצאתי את עצמי חוזרת לכאן, לבלוג האהוב שלי ולסיפור ולקוראים שלי שכל כך התגעגעתי. ולמרות החצי שנה הזנחה הזאת, עדיין נוספים מנויים ועדיין נכנסים הרבה בכל יום ואין לי מילה אחרת חוץ מתודה! תודה שחיכיתם לי ותודה שאתם עדיין פה! פרק 3 בהמשך הפוסט וכבר עכשיו אני עובדת גם על פרק 4 והלאה.
אני אוהבת אתכם כל כך!
מהפרק הקודם:
המשפחה הגיעה למגרש הספורט בתחנה השנייה שלהם, בל שמעה את המוזיקה בוקעת
מהקצה השני של המגרש, וכשהתקדמה היא יכלה לראות את קבוצת המעודדות הגדולה
מתאמנת על הריקוד הפותח של המשחקים.
בפעם הראשונה מהרגע שבו עלו למטוס, חיוך עלה על פניה של בל.
"Home sweet home" מלמלה בל בשמחה.
=פרק 3=
בניגוד לרצונה, בל הייתה חייבת להמשיך את הסיור עם משפחתה, 'הכל למען השם הטוב
של אבא', היא חשבה לעצמה בזלזול.
מבטה ליווה את קבוצת המעודדות עד שעברה את היציאה מהמגרש ואינה יכלה לשמוע את
המוזיקה. מחשבותיה נדדו הרחק מכל ההסברים והמעברים שהיו בסיור. "בל? את איתנו?"
אלכס נופפה בידיה מול בל וחיכתה לתשומת ליבה.
"מה את רוצה קרצי?" שאלה אותה בל כשהתעוררה מהחלומות.
"הסיור נגמר, תתעודדי קצת!" אמרה אלכס שבעצמה הייתה נרגשת מכל היום.
לאחר שפול נפרד מחברו הוותיק וטרייסי סיימה להתלהב מכל בית הספר, שניהם חזרו
לעבודתם והבנות נשארו ליום הלימודים הראשון שלהם.
ברגע שהן נפרדו, אלכס נכנסה לכיתתה החדשה, מתחברת לכולן במהירות – השפה לא
היוותה בעיה לרגע וכך גם תחומי העניין השונים שלהן.
אחותה הגדולה לעומתה, נכנסה בשקט לכיתה והתיישבה בשולחן האחורי והפינתי ביותר.
למזלה של בל, השיעור בדיוק נגמר והתחילה ההפסקה, תוך שניות אחדות היא מצאה את
עצמה חוזרת למגרש הספורט ואל אותה קבוצת מעודדות שכל כך הייתה חסרה לה.
הבנות רקדו בקצב אחיד, מצליחות לעבור את כל התרגילים הקשים והמסובכים שהמאמנת
לימדה.
כעבור רבע שעה של ישיבה בספסל ומבט אל החזרה, הבנות יצאו להפסקה ובל החליטה
שזהו הזמן לגשת אל הקפטן ולהתחבר אליה - על מנת למצוא את הדרך לתוך הקבוצה.
"היי, אני בל" אמרה בחיוך והשיטה את ידה אל הקפטן.
"קלי" אמרה הקפטן והתעלמה מהיד המושטת.
בל ניסתה להסתיר את המבוכה שהשתלטה עליה. "אני יודעת שזה יישמע מוזר קלי, אבל
אני אשמח להצטרף אליכן, הייתי הקפטן בקבוצה הישנה שלי, לפני שאבי העביר אותנו לפה"
קלי הסתכלה עליה והסתירה חיוך מתנשא. "חומד, אני לא פסיכולוגית, אל תספרי לי את
סיפור חייך. את רוצה להצטרף? תרשמי לאודישנים בעוד שבוע" אמרה לה והלכה משם
לכיוון החברות. בל עוד הספיקה לשמוע את הלחשושים לגביה לפני שהלכה לכיתתה בראש
נפול.
בשעה אחת בצהריים, נכנסה בל למכוניתה ביחד עם אלכס ושתיהן התחילו את דרכן חזרה
לביתן. "את לא מבינה איזה כיתה טובה קיבלתי!" שאגה אלכס בשמחה. "כבר הספקתי
להצטרף לקבוצת המתמטיקה, הדיבייט, הפיזיקה והכימיה!" חיוך היה על פניה והטלפון
שלה לא הפסיק לצלצל מכמות הסמסים שקיבלה מחברותיה החדשות.
ההישג היחידי של בל היה שהיא נכנסה לכיתת הספרות המתקדמת והיא הצליחה לעבור את
מבחני הכניסה למנהל עסקים וכלכלה. "נרשמתי לסוציו – פסיכו" הוסיפה בל כאילו זה מובן
מאליו.
השבוע עבר בזחילה, בל לא הצליחה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהמבחן שלה
למעודדות.
היא לא התחברה כמעט לאף אחד בכיתתה והייתה עסוקה בלמידת הריקוד בצורה הטובה
ביותר שיכלה.
באחת ההפסקות, בהן ישבה במגרש הספורט וקראה את החומר למבחן בספרות, התיישב
לידה מישהו וכשהרימה את ראשה היא ראתה את אחד הבנים מקבוצת הפוטבול. המחשבה
הראשונה שעלתה בראשה הייתה על האקס שלה, קפטן נבחרת הכדורגל.
"אפשר לעזור לך?" שאלה אותו בחוסר עניין.
"אני רק מנסה להבין למה הבחורה החדשה, שנראית כל כך טוב, עדיין לא הכירה אותי" אמר
וחיוך ערמומי עלה על פניו.
"באמת? זה משפט הפתיחה שלך?" אמרה וגיחכה בפניו. היא קמה ממקומה ועברה לאחד
העצים שמול המגרש.
"את לא צריכה להיות כזאת סנובית" צעק מאחוריה ונעלם.
"אז? את הילדה החדשה שכולם מדברים עליה?" שמעה מאחוריה וקפצה בבהלה.
על העץ נשען בחור שנראה גדול ממנה, עיניו חומות ושערו גם כן.
"ואם כן?" שאלה בחוסר סבלנות.
"וואו, את אכן אדישה אה?" שאל אותה והתיישב לידה.
בל סגרה את הספר והביטה בו בניסיון להבין אותו.
"מה שמך?" שאל אותה וחייך.
"בל ואתה?"
"ברונו. נעים מאוד" רק משמו, בל ידעה שמשהו כאן מוזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שחר || עוד אחת שכותבת 3>
